אמניות
אורית ישי, ברית בר נתן, יעלי גבריאלי, מורן אסרף, עומר פרי, ורד אהרונוביץ' ברית אינשטיין, חיה גרף רן, לילי כהן פרח-יה, נועה צדקה, תמר שליט אבני
במסגרת הכנס "נערות וגופן" של מרכז רותם, בראשות מיכל קומם, התקיים שיח גלריה בנוכחות האמניות
בספרו, בגוף אני מבינה, מפליא דויד גרוסמן לספר את הגוף כנפש ואת הנפש כגוף (מנחם פרי 2002). בסיפור מצליח גרוסמן להיכנס לדמותה של נילי, מורה ליוגה, שמטפלת בנער מיוחד באמצעות היוגה. רק באמצעות העבודה בגוף, מצליח הנער להיפתח, להיזכר, וליצור מערכת יחסים. בסיפור טוענת נילי: "אני ככה קולטת דברים, אצלי הכל אינטואיציה... אני ידעונית, לא ידענית.. נורא חלשה בתיאוריות ובעובדות... איכשהו עובדות אף פעם לא ממש נקלטות אצלי... כשאני עושה, אני מבינה. בגוף אני מבינה" (עמ' 164)
בתערוכה 12 אמניות, ביניהן גם שתי נערות תיכון ושתי סטודנטיות, מציירות, מפסלות ומצלמות ילדות, נערות ונשים צעירות במצבי גוף שונים. הגוף, חומריותו, יציבתו, מיקומו וסיפורו, מוליך את התערוכה ומעלה הרהורים על מצוקה, על דעה קדומה, על שאלות זהות, על סף הכאב, על הסתגלות למעבר, על הכעס והבלבול, על גבול הסכנה, על חיפוש עצמי ועל יופי הנעורים.
העיסוק של האמניות בגוף ובגופני הוא קריטי עבורן. המחאה יוצאת מתוך הגוף, מתוך שבירת הטאבואים החברתיים, שכובלים את הגוף, את הפרשותיו, את הנראות שלו ואת הקבלה החברתית, את הצורך לתקשר או להיעלם, את הצורך האובססיבי הקיומי לתיעוד עצמי, לעיוות, לבנייה מחדש, לבדיקת מרכיביו, להשוואה עם האחר, את הזיכרון והשכחה וההדחקה של הגוף, את הכאב שלא מרפה, את חיפוש השלווה ואת הכעס והעלבון. הכל נמצא בגוף.
כיום יורד גיל ההתעסקות בגוף האידיאלי. ילדות בנות 8-9 כבר עסוקות בדיאטות, בדימוי גוף, בשאיפה "להיות גדולות" ולהיפרד מהגוף הילדי.
ורד אהרונוביץ מפסלת ילדות צעירות למראה שמתנהגות כנערות בגיל ההתבגרות: הן כועסות, מורדות בעולם המבוגרים, מלכלכות, בועטות, מתנקמות בגברים, לוחמות ועצובות. בפסלי הילדה שלה, שנדמה כי כולן הן אותה ילדה ג'ינג'ית בת דמותה, ניכר הקושי והתסכול במעבר מילדות לבגרות. בפסל נוסף מופיעה דמות סבתא שתופרת את נכדתה במקום אינטימי, מחזיקה אותה כמו פייטה על ברכיה, שתיהן רכות ומצולקות. פעולת התפירה של האישה הבוגרת מייצגת את ציוויי התרבות של עולם המבוגרים, שלא מאפשרים לילדה לחקור את גופה ולהנות ממנו, מפאת הלכות מוסריות וצניעות, כיסוי, בושה בגוף ובתשוקותיו.
בציוריה של חיה גרץ רן, מופיעה דמות ילדה בשמלה לבנה, בחצאית כחולה או במכנסיים קצרים, שמסמלת תום וטוהר, אך יש בציורים רמזים מטרידים למבט גברי, הצצה למקום מוצנע, בדיקת קו הגבול בין התום הילדי לפיתוי ולסכנת הפגיעה.
חגית מולגן, בווידיאו "חלילית", עוסקת אף היא במעבר מילדות לבגרות. היא מתארת מעין טקס מעבר בו ניצבת ילדה בשמלה אדומה ומנגנת בחלילית את השמינית של בטהובן, כשלפתע המצלמה עולה לצילום מגבוה, ידי גבר זר פורמות את צמותיה והיא מושכבת על מיטה, מכוסה בלבן. מהסרט עולה תחושה עמומה של הפקרת הילדה, של בדידות וחוסר אונים. תהליך ההיהפכות מילדה לאישה הוא בלתי ניתן לעצירה. האם יש מישהו שיתמוך בילדה ויקשיב לפחדיה?
בפרויקט הצילומי המרגש של תמר שליט אבני, "2 נשים", היא מנסה לבדוק את מהות היחסים בין נערות לאימהות מתוך הבנה שמה שמתרחש בתקופה זו נהפך לקוד, שמוטמע בנערה ומשפיע על כל חייה העתידיים. היא מצלמת לאורך שנים את אותן בנות ואימהות. בשנים הראשונות האימהות היוו מעין נקודת התייחסות עבור הנערות, דמות מרכזית להישען עליה, להתנגד לה, להתחבא בתוכה, אך הן היו העיקר. במשך התהליך שיווי המשקל השתנה, הנערות מישירות מבט למצלמה בעוד האימהות מביטות בהן, משוועות לקשר שהיה. הסדרה מאירה את ההעדר של מה שצריך להיות כל כך מובן מאליו בחייה של נערה.
לילי כהן פרח-יה ביומן הדימויים שלה עוסקת רבות בדימויי נערות ונשים, שיש בהם מן הענוג והיפה, לצד העכור, האפרורי והאלים. מבטה מיטיב לראות את הדואליות במצבן של נערות, את הבדידות והריחוק שנסוך עליהן. העבודות מתייחסות להתבגרות אלימה ואכזרית ולהתנהגות מינית שאין בה עוד עונג. הן מביאות מבט אימהי המחפש אסטרטגיה שביכולתה להעביר לבת צעירה ואובדת, שתאפשר לה הישרדות אל מול אלימות החיים, ותראה לה את "הדרך הביתה".
אורית ישי מתארת בסדרת הצילומים "שטח אש" נערות אדומות שיער. להיות ג'ינג'י זו תווית חברתית, שיש בה בולטות ואחרות בעייתית, בתקופה שבה הנערה רוצה להשתייך ולהיות "כמו כולם". השונות הזו נכפתה עליה. בצילומים נבחן הדימוי העצמי, הנראות של הנערות בעיני עצמן ובעיני החברה, באמצעות דעה קדומה קולקטיבית.
בציוריה עזי המבע של עומר פרי, נערה בת 17, היא בודקת מוסכמות חברתיות הנוגעות לגוף הנשי. בעבודת ציטוט מ"העלמות מאביניון" של פיקאסו, היא מחליפה את הנשים בנערות אנורקסיות שלדיות, על רקע מרוקן ואפרורי. בעבודה נוספת עוסקת בפחד ובהסתרה של הדם הנשי, בזמן ווסת או לידה, כשהאישה מצוירת על מסילת ברזל, והקווים מובילים היישר ל"אזור האסון" ולמרכז ההתרחשות, בין רגליה הפסוקות.
ברית איינשטיין, בעבודת הגמר שלה באמנות בסוף כיתה י"ב, יצרה וידיאו עצמי, כשהיא שוכבת על רצפת המטבח מול ערימת בצלים, אותם היא מקלפת ונוגסת עד דמעות צורבות, אף נוזל ואיפור נמרח. היא בודקת את סף גבול היכולת והכאב של הגוף הנשי. היא נוגעת בכאב, בהשפלה, ביכולת הסבל ובאומץ הנשי.
גם ברית בר נתן, סטודנטית לאמנות בספיר, מציגה רישומי עפרון, דיוקנים עצמיים במצבי שבר. דיוקן עצמי בפה סגור בכוח, כי הדיבור עשוי להכאיב, זרועות חשופות עם פרפרים על הוורידים ודמותה באמבטיה, כשמהקיר ניבט ציור גבר, נוכח במקום הפרטי שלה, ודמויות מהילדות, כמו בת הים הקטנה, משחקות בין גלי המים באמבטיה. מצב שבין בגרות ובשלות מינית להיאחזות בפנטזיות מעולם הילדות.
מורן אסרף, סטודנטית לאמנות בספיר, חוזרת לסביבה בה גדלה והתבגרה, עיירת הפיתוח דימונה, מישירה מבט למקום המוכר עד כאב והזר בו-זמנית, ובאמצעות הצילום בונה מחדש את זהותה ומעמתת אותה עם זהות הנערה שהייתה. לעיתים בשיער פרוע, בדימוי עצמי נועז וחצוף בהקצנה, כמבקשת ייחס שלא ניתן לה, בודקת גבולות ומשפשפת חבורות ישנות שעדיין לא הגלידו.
נועה צדקה מצלמת ומתעדת עצמה בשנות העשרים לחייה, כסטודנטית צעירה בוגרת בצלאל, שמרבה בנסיעות ומחפשת אחר אהבה וקשר יציב. צילומיה האותנטיים והנוגעים ללב, המלנכוליים, מבטאים סערה, בלבול, חיפוש עצמי, ומרידה במוסכמות. האקט הצילומי והתיעוד האובססיבי של דמותה ומחשבותיה ברגעי חרדה, מנכיח אותה לעצמה, מתפקד כאישור קיומי.
יעלי גבריאלי, אמנית צעירה שחזרה בתשובה, משתמשת בגופה ליצירת דמויות ביזאריות. היא מותחת את הגבולות בין העצמי לאחר, בודקת כיצד תראה עם קרחת, עם שיער ברגליים, עם זקן. הגוף הופך לשדה הפעולה שלה בחיפוש אחר משמעות שנמצאת מעבר לה. היא עסוקה בשאלות של אמת ושקר, ייצוג ופיתוי, והיכולת של המצלמה והשפה הדיגיטלית לברוא זהויות חדשות.
בתערוכה מוצג הגוף הנשי-נערי כמקום של התרחשות סוערת, של בדיקת גבולות ושל כעס, כאב וסבל. האמניות המציגות בתערוכה יוצאות כנגד המוסכמות החברתיות, הקוראות לצניעות, להבלגה, לכיסוי הגוף, להשתקת הכאב הטבוע בו, לשכחה. הן מבטאות ביצירתן מצב של מלחמה בדעות קדומות, של שחרור והצפת עובדות קיומיות, והחשוב ביותר, מציגות את הגוף הכואב ומדבררות אותו.
צילומי התערוכה
ערן ליפשטיין
