יוצרת: דגנית בן אדמון
על התערוכה
שמה של תערוכת היחיד של דגנית בן אדמון "רק שלא יתפרק לי המדבר", מכיל בתוכו תפילה או תחינה וחרדה לשלמותו ויציבותו של המדבר, והצהרה על שייכות (כפולה) המבקשת את מקומה.
"רק שלא יתפרק לי המדבר" היא תערוכת ציורים ראשונה של האמנית, המוכרת יותר בעבודות הפיסול והמיצבים שלה. על קירות חללי הגלריה נפרשים ציורים פנורמיים וטקטיליים באקריליק על יריעות בדים לא-מתוחים, של נופי מדבר בדיונים, מעורערים, מתפרקים ופצועים, התלושים וקרועים מזמן, מרחב או אירוע קונקרטיים. יריעות זמן ומרחב של פנורמות חסרות כוח כבידה, שיש בהן אילמות וחרדה קיומית מהתפרקות הזמן והמרחב הממשי, הנפשי והגופני.
"כף רגל אחת המונחת בעדינות על הקרקע
יכולה ליצור סדק שיגיע עד ליבשת אחרת
או אפילו יקיף את כדור הארץ.
כף יד אחת המונחת בעדינות על הקרקע
יכולה לעצור את הסדק. או לפחות לעכבו.
בכפיפה לא נוחה במיוחד, אני אוחזת בעולם כולו, או בהרס העולם כולו
רק שלא תרעד לי הקרקע
שלא יתפרק לי המדבר ..."
תחילתה של כל עבודה של בן-אדמון ובכלל זה תחילתו כל ציור הוא בגריד – אותו סדר, כיבוש או תביעת מרחב על המדבר, על הציור או על המרחב הפיזי-ממשי והנפשי. תביעת מרחב זו, מבקשת לשוב ולנשום, לכסות, ללטף ולאחות את השבר, לחבוש את הפצע הרוחש מעל ומתחת לפני הקרקע, מתחת לשכבות העבר שנמחה. הפעולה הציורית הקרובה, זו שגם עוקבת וממלאת בשכבות צבע את ריבועי יריעת הגריד, מרככת את הצורה הסדורה ומעוותת את יריעת הגריד. והאשליה של הנחמה המבוקשת, מתנפצת "וכל מה שנשאר זה חמלה ... שלא באמת יכולה לסייע או להגן על אף אחד. תבוסה מפוארת."
בימים אלה שבהם נפערו שבר ושסע עמוק וכואב בחברה הישראלית, תפילתה ותחינתה של דגנית בן-אדמון "רק שלא יתפרק לי המדבר", הופכת לרלוונטית בזמן ובמרחב הזה.
רק שלא יתפרק לנו המדבר,
שי איגנץ וסמדר לוי
צילומי התערוכה
סתיו פורטנוי
