התערוכה מתארחת בגלריה בניין הסנאט, אוניברסיטת בן גוריון, בנין 71, קומה 1- עד ל-30.4.
אמניות.ים: אמי ספרד, לירוי בר נתן, חן כהן, שי איגנץ, הדס רוסו
אוצרות: טלי ריאבוי, מרים אלכמלאת, אפרת גל-נור, ורה פבלוב, נירית קינן כהן
בתערוכה "מקצבים אנושיים" מוצגות עבודות, המתייחסות לגוף האדם כאל תבנית. ניסיונות האדם לקטלג את האחר העומד מולו (לפי מוצאו, מבנה גופו, גילו, תווי פניו) מוּנָעים, בין השאר, מהצורך האנושי לבחון ולקטלג כאמצעי הגנה אבולוציוני לזיהוי סכנה. ובכל זאת, בכל קבוצת מאפיינים, בכל תבנית, אפשר למצוא את יוצאי הדופן, שאינם עומד בהגדרות המפתח שנבחר. למעשה, הגדרות התבנית חושפות בעיקר את מאפייניו של הבוחן, את פחדיו וכוונותיו של יוצר או יוצרת התבנית, בעוד הנבחן תמיד מתעקש על ייחודיותו. מאפייני התבנית לא יצליחו לכלול את האישיות ואת הנפש, ובוודאי לא יוכלו לגלם את הטוב ואת הרע.
במסגרת עיסוקם בתבניות של גוף ושל מבט, האמניות והאמנים המציגים בתערוכה מתמקדים בחזרה ובהבדל ומציפים את הדמיון והשוני בין אדם לאדם ובין מבט למבט. אל מול הגוף העירום, מצטמצמת הבחינה של האדם לסכום איבריו ולמאפיינים שדבקו בהם (תנוחת הגוף, סממני זהות, מגדר, קעקועים וכדומה). פנים הגוף גם הוא תבנית שיש בה חזרה והבדל: עצמות, מוח, לב, או כבד שאינם גלויים לפנינו. בתערוכה זו, גם הסיפור שלהם חורג מהתבנית המקובלת והם מציעים אפשרות לשייך להם ערכים, שקודמת אפילו למראה.
כל אלה מצטרפים לתערוכה, שהצפייה בה מערערת את המבט השיפוטי ומציעה להחליף אותו באהדה, אהבה וחמלה כלפי עצמנו וכלפי העומד מולנו. היא מציעה את ההבנה שהתבנית לא רק יוצרת חזרה אלא גם ייחודיות, חד-פעמיות, מידה של ספק.
על העבודות:
אמי ספרד
עבודותיה של אמי ספרד המוצגות בתערוכה הן חלק מ"מעבדת את הגוף" - גוף עבודות אישי וחושפני. העבודות נוצרו כעיבוד טראומה שחוותה מאשפוז עקב מחלת הזאבת (לופוס) - מחלה אוטואימונית התוקפת את הגוף. לעומת עבודות קודמות של האמנית, בהן פעלה במדיה טכנולוגיים, יצירות אלה מלוות במחשבה על גוף, שמתממשת בחומר בצורה שמעודדת קרבה ומגע ולא מאפשרת את הריחוק הדיגיטלי. ספרד מציעה לנו מבט לתוך פנים הגוף, ליחסים בין אדם לאיבריו הנסתרים שמפעילים ומחיים אותו. מתקיים ביניהם דיאלוג של אהבה, האשמה וקבלה.
חן כהן
העיסוק בגוף הוא חלק מהותי בעבודתה של חן כהן, כאשר האמנית משמשת פעמים רבות כמודל - כלומר, גופה הוא בלתי נפרד מעבודתה. חן רואה בכל רגע שעלול לסמן פרידה ככזה שיש בו גם המשכיות: היא עוסקת במוות כחלק מהחיים ובעמידה התמידית על המשמר מפני סכנה. עבודות הוידאו מתארות פעולה מתמשכת או רגע המשכי בחיים. אלה, למעשה, דימויים נעים (moving images), שמעניקים לרגע הזה נשימה ומטפלים בצורה עדינה בהעמדה של תצורות חיים קיצוניות האחת מול השנייה. האמנית נותנת לצופה את הזמן להיות נוכח אל מול הפעולה והניואנסים הקטנים שלה, גוף מול גוף.
שי איגנץ
שי איגנץ, אמן ומרצה בבית הספר לאמנות בספיר, מצלם בעיקר דיוקנאות, בתהליך עבודה ייחודי שבמהלכו הוא יוצר קשר עם מצולמיו ונכנס לעולמם. האווירה הנינוחה והלא-שיפוטית מאפשרת למצולמים להיפתח ולהיחשף מולו ומול הצופה, או לפחות זה הרושם שהתצלום יוצר. עבודותיו מקושרות פעמים רבות לתכנים להטב"קיים או קווירים. הדמויות בתצלומים ברורות וישירות, וכמעט חשופים מול המצלמה. עם זאת, הן נשארות אניגמטיות ומשאירות לצופה מרחב גדול ומזמין לדמיין את סיפורן.
לירוי בר נתן
לירוי בר נתן הוא בוגר בית הספר לאמנות במכללת ספיר. בר נתן הוא טרנסג'נדר, שמשתמש בגוף ובפנים ככלים. פעמים רבות, הוא חולק את עבודותו ברישום, פרפורמנס, סאונד וטקסט ברשתות החברתיות. כרקע לגוף העבודות המוצג כאן נמצאת התקופה בה בחר לירוי להרות בגופו ולהפוך לאבא. התהליך של ההריון וההתבוננות עליו מתועדים ברישומים שהוא יצר ובתצלומים של הצלמת הדס רוסו. בשונה מיומן הריון מצולם קונבנציונלי, בר נתן מכניס אותנו לעולם הדואלי של גבר בהריון שהבינאריות שלו מתמוססת ככל שממשיכים לשהות ולהביט. בכך, האמן שובר את הסטיגמות ומוסכמות השיח בכל הקשור למגדר המוחלט ולציפיות הכרוכות בו.
הדס רוסו
הדס רוסו למדה צילום בקמרה אובסקורה ובמנשר והייתה מבין הראשונות לצלם צילומי הריון, נשיות ומשפחה. הדס מצלמת את האובייקטים שלה בסביבתם הטבעית ובאור טבעי, ומעמידה לעצמה למטרה להעצים ולחזק את דימוי הגוף על השינויים שחלים בו עקב ההריון, ההורמונים או השנים החולפות. לירוי בר נתן הפך בעבודות שבתערוכה לאובייקט הצילומי של רוסו. הוא מצולם בסביבת ביתו ובחוף הים, בעבודות שחושפות בפנינו, נוסף להעצמה של תקופת ההיריון והשינויים החלים בגוף, גם שינוי או גמישות מגדריים. הנשיות והגבריות מתערבבות כאן לכדי שלמות הבריאה עצמה.
