משתתפות: פאטמה אבו פריח, אלה דוידוביץ, ניראל זכות, לי נגאוקר, פז פינקלשטיין, עומר תמיר
בכל שנה, כנגד כל הסיכויים, מסיימות את תכנית לימודי האמנות, החברה והתרבות במכללה האקדמית ספיר, אמניות אמיצות, מעניינות, מקוריות. זו אמנות עכשווית וחברתית במובהק, גם אם (ולפעמים בדיוק בגלל ש) היא לא לובשת את הנראות של ה"שדה" או של ה"קהילה".
לאורך שנות הלימודים הן נושאות עמן דימויים, הבזקים של דימויים, זכרונות, חוויות, תפיסות, רעיונות, ואז מגבשות להם ביטוי. הן ממציאות, חוצבות בעקשנות, מקשיבות, משתפות, מתנגדות. התערוכה הנוכחית מציגה את הביטויים המגובשים, המגוונים והייחודיים, של תהליכים אלה. היא מסמנת את עזיבת הסטודיו המנטאלי והפיזי וחשיפה ראשונה ונדיבה - הזמנה לעיניים חדשות.
אלה דוידוביץ בונה מרחב בתוך מרחב ובו קיני ציפורים, איים ותצורות ביולוגיות שונות, סרוגים בעבודת יד. העבודה כולה עשויה מלאכה נשית מסורתית, שנושאת מסורת עתיקת יומין אבל גם מושגים אמנותיים מודרניים. כלומר, יש בה עבר ויש בה הווה, מופשט קדמוני.
פאטמה אבו פריח יוצרת עבודות שהיא רואה כתזכורות ועדות ליופי ולמורכבות של חיי הנשים בחברה הבדואית: וילון שלדי מלא קוצים, תצלומי ידיים פרפורמטיביים חשוכים. עבודותיה לא רק מסמנות נפגעות, אלא גם פוטנציאל של פגיעה, של התחמשות.
עומר תמיר עובדת בפיסול ובווידאו ויוצרת סביבה מטרידה, תלויה על בלימה. נראה שמעטפת הבית נסדקה, התבקעה, שחלקים ממנה התנתקו וצנחו, לאור מנורות מהבהבות בקצב אקראי, עצמאי. זהו מרחב סטטי שיש בו תזוזות ותנועות קלות כל הזמן, הבזקים או רגעים של זכרון או חלום - מיזוג של דימיון ושברים היסטוריים.
לי נגאוקר מצלמת מהבטן. היא משוטטת ברחובות עם מצלמה שהיא ממקמת באזור מרכז הגוף, אזור האיברים הפנימיים הרכים. התצלומים מלאים באופנה, בכוריאוגרפיה, באינטראקציה אנושית, במגע אקראי. צילום הרחוב שלה הוא תרגיל בהזרה, בתיירות חוץ ובתיירות פנים.
את העבודות של פז פינקלשטיין רודף דימוי של הר, כזה שאיננו נוף או מרחב פתוח אלא דווקא אלמנט כוחני שחוסם את אפשרות התנועה והראייה למרחוק. היא מפרקת את הנוף, משכפלת ומקלפת את ההר לכדי לעבודות בסוגי מדיה שונים, שיחד יוצרות מרחב חדש לשהייה.
קליפות הביצים הטפיליות של ניראל זכות הופכות משאריות פסלות שוליות לאלמנט פיסולי מרכזי. הן מסמנות את יחסיה המורכבים של בת-פריפריה עם המקום בו היא חיה והתפיסות לגביו. בציור, בפיסול ובסאונד, העבודות שלה מסרבות להנחות חד-משמעיות כלפי פריפריה ומרכב, ומאירות את המורכבות ואת האנושיות של החיים בשוליים.
מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות: "בזמנים לא ממש נוחים לאמנים לפרוח ולשגשג אנחנו מעמידים, פחות מחודשיים אחרי סבב אלימות נוסף, תערוכה של בוגרות שהתעקשו ללמוד פה, להתפתח וליצור, שהפכו את בית הספר הזה לבית, ואת המרחב והקהילה מסביב לשדה הפעילות שלהן. בוגרות שבמקביל לעבודתן על תערוכת גמר אישית לכל אחת עבדו שנה שלמה עם קהילת גוונים בשדרות והפכו מרחב מוזנח לגן צבעוני ופורח.
צילומים בתערוכה: רון אוחיון
