הבוגרות המציגות: שרה אבו כף, מרים אלכמלאת, אפרת גל-נור, אנואר ז'ור, נירית קינן כהן, ורה פבלוב, טלי ריאבוי
מנחה ואוצרת התערוכה: סמדר לוי
השנה הזו, שהחלה בשבת ה-7 באוקטובר ונמשכת מאז כמלחמה עקובה מדם וקורבנות, היתה ועודנה שנה קשה. שנה שבה יריעת צל אפל וכבד הוטלה על כל הארץ ואנחנו דָּמַמְנו - ועדיין - תחתיה. שנה שהתאפיינה בעצב עמוק, כובד נפשי ודאגה, שהעלו תהייה - כמעט מתמדת - וחוסר הבנה של מה כל הדבר הזה, עבור מה ומה התוחלת שלו. אבל דווקא באפלה, באֵלֶם, מתוך השבר והקרע שנקרע בזמן ובמקום, ובניסיון לפענח ולהבין את שהתרחש ואת שעדיין מתארע לנגד עינינו - החלו להתהוות מעצמן באופן הדרגתי צורות, מילים, מחשבות, יצירות. מתוך סיפור ללא התחלה אמצע וסוף, שאינו מפסיק להיפרם בדרך להפיכתו לממשי, החלה נוצרת אמנות. כזו הממשיכה לתור אחר הדרכים שלה להיווצר, להירשם, להשמיע קול; כזו המבקשת לנסות להניח זיקה בין פרקי הסיפור ולהיות משמעות.
בעת שאין בה עדיין פרספקטיבה ובמקום שקו האופק שלו הוגבל, עבודות האמנות ב'תערוכת בוגרות 2024' ישירות, חשופות, ומציגות מלאכת אמנות שדרשה - או אולי דווקא איפשרה - קירבה גופנית בעשייתה, כמו-גם קרבה רגשית. ככאלה, הן גם ויתרו על גימור מהוקצע ושומרות על גולמיות זו של עשייתן.
במלאכה ידנית חזרתית, ביקשה נירית קינן כהן לגעת בשולי האסון ולבטא את מימדי השבר שנפער. בספירתה את המאות שאינם עוד, היא מוללה בידה ללא הרף חימר עד שהתאבן, ריתכה שלדי צורות וסרגה את שהתמוטט ונותר תלוי על בלימה.
אפרת גל-נור כותבת ורושמת בדחיפות את בני משפחתה ומצבים שקטים בסביבתה כמו היו אלה טבע דומם. זו התבוננות על הממשי, התבוננות קרובה, חומלת וחרדה מפני אותו דומם אורב. בתוך כך היא יוצרת גם סדרת ציורים חסרי נחת, תצריף סתור ופרום של רישומים תיאוריים וכתמים מופשטים אקספרסיביים.
במשיכות מועטות ויבשות בצבע שחור, על חלקי בד קטנים גזורים וחשופים, אנואר ז'ור מבקשת לנסח שפת ציור רזה ואילמת של אובדן ואבל שתוקים. שפה, שבה כל משיחת מכחול או שמא כל גזיר ציור, הם כמילה או -ביטוי שלא יכולים להיאמר בקול.
לאורך זמן ובמלאכת ריכוז עדינה וחזרתית, שרה אבו כף שבה ולומדת ומשרטטת בעפרונות על ניירות את הגיונות היווצרותם של עיטורים איסלמיים. אילמת בכורח, או שמא מנועה מאפשרות הביטוי של מקומה, היא מבקשת להיאחז ולשרטט בהירות ונראות תרבותית וחזותית, בתוך ההרס והשבר הפתוח המקומי.
מתוך ייסורי הגוף השתוקים, מרים אלכמלאת נעזרת ונשענת - פיזית ומטאפורית על אביזרי העזר. בתוך כך, היא שבה ורושמת אותם, כמו-גם יוצרת אותם שוב, אירעיים, נתמכים וכושלים.
ורה פבלוב הפנתה לכאורה את גבה להלם ולקיפאון חרדת המוות, ובנדיבות ציורית ביקשה את יופיו וחיונותו של הטבע, ככלי של תקווה. ואכן, הציורים מרחיבים את הלב ביופיים והסרט נוטף עסיסיות וגם מיניות. אך האלימות לא נעלמה, היא נותרה מרומזת במצוייר ובמצולם, הקטופים, קלופים, חתוכים וקטועים. או טורפים.
ב"אומת הזרים", תלושה מהמקום שהיה לה לבית ובמבט מעמיק ומתווך דרך עדשות המצלמה, טלי ריאבוי יצרה סדרת צילומי דיוקנאות אישית ומרגשת של הקרובים לה. צילומי משך או רגע , בהם היא לכדה וחשפה מצבים ומבעים נרטיביים של זהות, שייכות, תלישות ו/או זרות קיומית אצל מושאיה.
והימים, ימים עגומים ועכורים. ואלה ימים מוזרים לקיים בהם תערוכה, גם אם זו תערוכת בוגרות. אבל ייתכן שדווקא בימים אלה, בהתארחותן בגלריה לצד חוף הים של תל אביב – זה שבכל החודשים הרעים הללו צעדתי אליו לעת ערב מבקשת למצוא לי נחמה ביופי השקיעה – העבודות ב'תערוכת הבוגרות 2024', המבקשות את תשומת הלב והקרבה של הצופה, מאפשרות גם ל הישיר מבט ולהתבונן בדיוקן (חלקי) של חברה טראומתית, חבולה ואבלה. כמו-גם שסועה.
והנחמה, זו אינה מובטחת.
סמדר לוי
צילומים בתערוכה: פבל טולצ'ינסקי
