משתתפות: באסמה אבו חוטי, מורן אסרף, טליה לפיד, שני מילגיר, רותם סויסה, מרי קושלביץ' וג'ניפר תורג'מן.
שבע המופלאות שלנו הן שבע בוגרות ביה"ס לאמנות: באסמה אבו חוטי, מורן אסרף, טליה לפיד, שני מילגיר, רותם סויסה, מרי קושלביץ' וג'ניפר תורג'מן - שבע נשים עצמאיות, מוכשרות ודעתניות.
להבדיל משבעת הגברים הלוחמים ב-'שבעת הסמוראים' (של אקירה קורוסאווה, 1954) או במערבון 'שבעת המופלאים' (של ג'ון סטורגס, 1960), שבע המופלאות אינן חוברות יחד ונלחמות בכוח פיזי בשודדים ופורעי חוק במחוזות אחרים. תחת זאת, כל אחת מהן בדרכה להיראות ולהישמע, יוצרת חוויה חושית שבאמצעותה היא מבקשת להעניק נראות לבלתי-נראה, ולהחזיר את הקול לדבר שלא ניתן לשמוע. שבע המופלאות נוקטות בעבודותיהן בטקטיקות חזותיות חומריות וסיפוריות מגוונות, כדי להציב מראה או אלטרנטיבה ביקורתית וסובייקטיבית - נשית, בהכרח - למציאות תרבותית, חברתית, אקולוגית, פסיכולוגית או אזרחית שהן חלק ממנה.
בעבודותיהן, מנהלת כל אחת מהן דיאלוג ישיר ולעיתים אף נוקב, לא רק עם שדה האמנות, אלא עם החיים עצמם. ככאלה, שבע תערוכות היחיד שלהן, כמו היו אלה שבעה חדרי פלאות, מעלות סוגיות אקטואליות ורלוונטיות על המציאות המקומית.
תצלומיה של באסמה אבו חוטי ישירים ותיעודיים במובן המסורתי. אבו-חוטי, ערבייה מוסלמית מיפו החיה בשנים האחרונות ברהט, מתעדת את מראות החיים ביישובים הבדואיים על הציר שבין באר שבע לחברון. גם אם אינה בדואית, מבטה של אבו-חוטי אינו מבט של מי שבא להתבונן מבחוץ, אלא של מי שקרובה אצל עצמה. היא פועלת מתוך תחושת שליחות ותפישת חיים הומאנית ומצלמת מתוך הזדהות ותגובה כמעט ישירה ובזמן אמת. במטרה עיקשת לדבר על הקיום המורכב של כולנו, היא מציבה בפנינו מראה לחיים הבלתי נראים המתקיימים לידינו, ובמציאות החיים הנוכחית בארץ - אלה הם צילומים אזרחיים-פוליטיים בכורח.
דרך עבודות העושות שימוש בגופה שלה ובחומרי ניקיון מוכרים, מתעמתת מורן אסרף בביקורתיות ישירה ובהומור עם סטריאוטיפים תרבותיים ואתניים אודות האישה המזרחית. במרכזו של המיצב הכולל שלה, דיפתיכון של שתי עבודות וידיאו-פרפורמנס המוצגות בלופ: באחת, 'שיק שק שוק', דמותה של האמנית העטויה בגד ריקוד מצמר פלדה והיא רוקדת מול הקיר בביתה ריקודי בטן לצלילי מוזיקה ערבית. בשנייה, 'מוצרט', מופיעה דמותה של האמנית כדמות אשת אצולה היוצאת אל הבלקון לנופף להמון, עטויה בבגד וחובשת כובע, שניהם עשויים מצמר פלדה. בין מוזיקה ערבית לקונצרט קלאסי, ׳׳הופעותיה׳׳ של אסרף בעבודותיה מייצרות מבט משעשע המהתל בצופים בביקורתיות הפוכה, ואף מתגרה.
עבודת הוידיאו המוקומנטרי 'פולנובלה' (Polanovela )של מרי קושלביץ', מורכבת כקולאז' מקטעי טלנובלה רוסית, צילומי מעקב עכשווים על חיים של אחרים, וקולה של פולה המספרת בגוף ראשון את סיפור מערכת היחסים שלה עם בעלה - יחסי אהבה, בגידה, השפלה ואלימות. במלאכת יצירת התחבירים המומצאים בין חיים טלוויזיוניים לבין החיים עצמם, מעלה קושלביץ' שאלות הן על יחסי כח בין גבר ואישה, והן לגבי ממשי ובדיוני על מציאות שלכאורה קרתה. פולה היא אימה של האמנית.
כהמשך לעבודותיה הקודמות שיצאו הציעו אלטרנטיבות מיניות ואקולוגיות למציאות הנוכחית, יצרה שני מילגיר את 'בנדורה' - סרט עלילתי-בדיוני קצר, שהוא פנטזיה מיתית אודות אשת ציפור הכלואה במבוך ניילונים של חממת עגבניות, ורגע לפני מותה מחנק, היא יוצאת למסע של שחרור נשמות. בקשר ישיר לאורח חייה, אמנותה הביקורתית של מילגיר מבקשת לחתור תחת הקיום המודרני המנוכר והמתועש, ולהציע אלטרנטיבה של חיים ואמנות השואפת לחיים קהילתיים, שבטיים וחזרה אקולוגית לטבע ולמקורות לא מתועשים.
טליה לפיד עוסקת בסרט הוידיאו שלה 'צפייה_ממוחשבת4.mp', בהוויית חיים נשית עתידנית ווירטואלית, הצופה על העולם וחווה אותו דרך מסכים. החוויה האסתטית היא נוסטלגית כמו-גם בעלת ייצוגים ממוחשבים, המחברת ומנתקת במקביל את הצופה מהמציאות. כהמשך לעיסוקה האמנותי בטכנולוגי ובאקולוגי, התנועה הסיפורית והחזותית על ציר הזמן בסרט זה, מציעה חוויה קסומה למראה אך מפוכחת עד טרגית בתכניה שבה הבדידות הקיומית, אם היא מתקיימת בהווה, לא משתנה גם בעתיד המוצע.
עבודותיה המינוריות של רותם סויסה, מתכתבות עם המבניות הארכיטקטונית הבנויה של החלל ועם גופו של המבקר/ת בחלל. אלה הן עבודות פיסול מינימליסטיות של התערבות סובטילית בחלל המבקשות לייצר חוויה חושית של תנועה, רוח או אור. בהישענותה על תפישה אמנותית קונצפטואלית וחושנית כאחד, שאינה מייצרת פסלים או אובייקטים, מזמנת סויסה מפגש עם חוויה פיזית שונה ושקטה, שבעיקרה היא חוויה פואטית, נפשית ורגשית.
ג'ניפר תורג'מן מפסלת פיסול מסורתי ויוצרת פסלי טוטם נשיים ועכשוויים. תערוכתה של תורג'מן מבקשת להציע לצופה חוויה של התנתקות ובידוד. מתוך כיפה, כמו בועה, חצי שקופה מוזמן הצופה לראות את פסלי הגוף המוצבים מסביב לה: עמודי עץ וגופים עשויים יציקות של שברי זכוכיות, מלופפים מחוט ברזל, או קליפות עור בחומר שקוף. תחת מעטה של יופי, פסליה של תורג'מן מתארים חוויה של קיומיות מתפרקת ומבודדת, המבקשת למצוא את מקומה.
במחוז המרוחק גיאוגרפית מהמרכז התרבותי שבע המופלאות זימנו לנו השנה, ומזמנות כעת לצופה, מפגש ביקורתי וישיר עם מורכבות החיים והאמירה האמנותית אודותיהם, בניסיון שלהן להגדיר תחומים חדשים של בהירות ונראות באופן שאינו נכנע למקובל ולשגור.
