משתתפים: דני צ'רניס, לי נגה זוהר, עירית סימון, חנה אמר, מימי טסמה סיבהו, הדס דוד, חגית מנהיים שמשי, סתיו אוריאלי, מרואה אל-הוזייל, צורית שטרן, שרון כספי והאלה אבו פריח.
"הַֹּלא יאמֵן פָּׁשּוט ישְׁנֹו וְׁהּוא
מִשְׁתָּרֵעַ מַמָּׁש לְׁפָּנַי עַד לַמֶרְׁחָּק
ׁשֶהָּעַין הֹולֶכֶת אֵלָּיו לָּגַעַת בֹו
וְׁהּוא דָּבָּר מִן הַדְׁבָּרִים הַפְׁׁשּוטִים"*
היתכנותו הפשוטה של הלא-ייאמן, הפשטות שבבסיס הלא-ייאמן, והמבט למרחוק הנדרש כדי להבין את הקשר שבין השניים - היוו את נקודת המוצא בדיאלוג שקיימנו במהלך השנה עם הבוגרים. בטקסט זה, הנכתב על סיפה של תערוכתם, אנו מבקשים לשוב ולהתבונן ביחסי הפשוט והלא-ייאמן בעבודות הבוגרים.
תערוכתם, אחת עשרה ואחד, מציעה מבט ומפגש עם שניים-עשר גופי עבודה בעלי קול ושפה אישית מובחנת, המבקשים - כל אחת ואחד בדרכו - את הדבר מן הדברים הפשוטים, את שקרוב מאד הדבר אליה ואליו.
בתוך מיצב סטודיו ציור אישי, דני צ'רניס מזמן לצופה ביקור וחוויה סובייקטיבית וישירה עם ציוריו ותהליכי העבודה האישיים שלו. במפגש שבין יצירתיות ויצריות, דימויי ציוריו האקספרסיביים נדלים מתוך זיכרונות החיים, ומציעים מבט מפוכח על גבריות, זקנה, אלימות ובדידות.
לי נגה זוהר מציירת ציורים גדולים על פלטות עץ של נגרות מיטות זוגיות. דימויה המוגדלים מציעים יחסים בינאריים של גלוי ונסתר במראה הגוף הנשי, ועוקבים רעיונית אחר קו ההפרדה שבין 2 פלטות העץ של המיטה הזוגית. עקיבה הנמשכת גם בהצבת סדרת הציורים יחד, כקיר הפרדה עצמאי בחלל.
עירית סימון בוחרת אסטרטגיות ציור שרירותיות ומקריות. ציוריה הם ציורי פעולה באמצעים שונים ולא מקובלים על נייר או בד, היוצרים משטחים חסרי מוקד קומפוזיציוני. אל מול הפעולה הגופנית שבסיס העשייה הציורית שלה, מערך הצבת הציורים בחלל מתווה מצידו, כוריאוגרפית שיטוט בתוך הקומפוזיציה מרחבית של משטחי ציור דו-ממדיים אלה.
עבודות הפיסול של חנה אמר מציעות שילוב מקורי ופואטי בין צורניות מודרניסטית לעמלנות מונוטונית של פועלת ייצור. אלה הן צורניות גיאומטרית והתערבויות גרפיות-ארכיטקטוניות בחלל, הנוצרות ממלאכה גופנית וחזרתית לאורך זמן הכוללת פעולות של הברגה, השחלה, כיפוף, קליעה או ריקוע (ברגליים), על חומרים קשים של ברזל ופח.
התכתבות עכשווית עם המודרניזם הגברי, ובמיוחד עם 'הריבוע השחור' של ולדימיר מלביץ', נוכחת בעבודותיה הטקטיליות והשחורות של מימי טסמה סיבהו. בעבודות סובטיליות ומדויקות כאחד, היא מציעה ניסוח אישי - נשי, אתני ומקומי - לעיסוק ביופי, בצבע השחור ובצורה של הריבוע.
סדרת סרטוני הוידיאו "שונה כמוני וכמוך" של הדס דוד ממוקדים ברגעי תנוחה ותנועה של הגוף במרחב - התנדנדות, מגע, נסיעה. ברגישות ובעדינות, מבקשת הדס ליצור ולנסח בעבודות אלה, כמו-גם בחייה, שפה אמנותית-תודעתית המתמודדת עם יחסי שונות, זהות ודומות הנוגעים לגוף, יכולותיו וניראותו.
במיצב הוידיאו "מיכאל ואני", חגית מנהיים שמשי ובן-זוגה מופיעים כשהם מבצעים פעולות בין כתלי הבית: פעולה פרפורמטיבית רפטטיבית או סטאטית ומושהית. בדואליות המוקרנת ובמתח האירוני בין תנוחה לתנועת הגוף ובין פעולת האישה ופעולת הגבר, הם גם אוכלים או אוחזים בזהירות בכרובית, שצורתה וריחה מרמזים לזיכרון עבר פרטי של יחסים משפחתיים.
מתוך הבנה ועניין בתיאוריות פמיניסטיות ובסיפורי אגדה ומיתולוגיה ובינות המכשירים של סדנת פיסול, מציעה סתיו אוריאלי מערך של פעולות שימור ופיסול שנע בין המדעי למאגי ובין הטבעי למיוצר. במרחב התצוגתי שהיא יוצרת, מוצגים מיני-מונומנטים לימינאליים הנראים יחד כשרידים או ממצאים של תרבות אחרת, קדמונית או עתידנית, ובכל מקרה נשית ומחוברת לטבע בהכרח.
בסרטה המרגש "תפילה", מרואה אל-הוזייל משוטטת ברחבי הנגב עם שטיח תפילה ותרה אחרי מקומות להתפלל בהם. הסרט מציע הצצה לטקס התפילה של האישה המוסלמית - החוזר על עצמו חמש פעמים ביום, ויותר מכך, העבודה מציעה לצופה גם התבוננות צורנית וצבעונית על יחסים בין גוף נשי, פעולה ומקום.
צורית שטרן משתמשת בדימויי 'רדי מייד' הלקוחים מתוך התקשורת והמדיה החברתית. במיצב חוויתי-השתתפותי של עבודות סאונד ווידיאו, היא מבקשת לעמת את המבקר והמשתמש בחלל עם שאלות אודות המבט והצריכה של דימויים פוליטיים ואלימים, והאופנים שבהם אלה מציפים ומקהים את החושים מחד ומעצבים זהות ותודעה פוליטית מאידך.
למולה, מיצב ההקרנות של שרון כספי מציע מפגש מרהיב עם דימויי וסרטוני-קסם קצרצרים, המנותקים מהקשר של זמן ומקום ושצולמו במצלמת מכשיר האייפון שלה. כספי מציגה רגעים קצרים ופואטיים, לעיתים רומנטיים, בהם התמקדות המבט ביחסי צורה וצבע יוצרת דימוי עצמאי מנותק מהקשר קונקרטי.
האלה אבו פריח מתבוננת ומצלמת בוידיאו התרחשויות מינוריות בסביבתה המוכרת. מחבת שמן, טיפות גשם, מעוף יונים, פעמוני רוח, סוס או מחול רקדנית בטן. זו התבוננות קרובה למראֶה, כמעט נטמעת, החודרת בשקט את פני-השטח של המבט. את הרגעים שהיא מלקטת בצילום, היא עורכת ומחברת לכדי סיפורים קטנים ולא-מילוליים. במיצב הוידיאו שלה "Red Dancing", היא מעניקה התבוננות מחודשת ומרגשת - רוצים לומר, מפעימה - על הפשוט.
"אֲנִי רֹואֶה אֵיְך הַנִרְׁאֶה
מְׁבַקֵׁש לְׁהֵרָּאֹות
וְׁעֹושֶה
צַעַד אֶחָּד קָּדִימָּה" *
_____
* מתוך: ישראל אלירז, "הלא יאמן פשוט ישנו", הקיבוץ המאוחד, 2002
