משתתפות: זיו רומבלסקי, לי טובי, נריה טרבלסי, זהבית דמוסי אווקה וניצן שמעוני.
בספרו Landscape and Power , התווה וו.ג'יי. מיטשל (Mitchell) את התזה הרואה בנוף פרקטיקה תרבותית. כלומר, הנוף כמתַווך, המסמן ומסמל יחסי כח חברתיים ותרבותיים. בהקדמה למהדורה השניה, שואל מיטשל "מה קורה לנוף כשהשפעתו נאמדת ביחס למקום ולמרחב? "ומבקש להשעין את החשיבה אודות כוחו של הנוף על שילוש המונחים - מרחב, מקום ונוף. הנוף מפעיל כח מעודן על בני האדם המתבוננים בו, ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שקשה לאפיינם ולהגדירם. "עמימות רגשית זו, היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף" אומר מיטשל, ומוסיף ש"הנוף מפעיל כח פסיבי כתפאורה, סצנה ומראה." ככזה, ההזמנה להתבוננות בנוף איננה הזמנה להסתכל אל עבר דבר-מה ספציפי, אלא להתבונן במראה הכללי. ולכן, "ההזמנה להתבונן בנוף (view) היא לפיכך הצעה להתבונן בכלום - או במדויק יותר, להתבונן בהתבוננות עצמה - להתחייב בסוג של תפישה הכרתית של המרחב, כפי שהוא מגלה עצמו במקום פרטיקולרי."
חמישה גופי עבודות מרכיבים את תערוכת הבוגרות האינטימית סוף עונה 15'. אלה, נוגעים בזהות הייחודית של כל אחת מהן, ובחיבור בין זהות זו למקום בו היא חיה ופועלת. אם נדייק, זהו חיבור בין גוף וזהות לבין מקום, מרחב ונוף: מרחב לאומי ובתוכו נוף עירוני או חקלאי וקיבוצי, טעונים באסוציאציות אישיות וקולקטיביות; דלת אמות של בית פרטי; מרחב תצוגה אמנותי; ולבסוף מרחב וירטואלי, נטול זהות כביכול.
בערבוב שנוצר בין הגוף האישי - הנשי בהכרח - והנוף הקולקטיבי, באופנים פואטיים ומלאי הומור, מציגה כל אחת מהאמניות קול ומבט ייחודי המפורר וסודק ציפיות והנחות יסוד. בין הדימוי הדומם לדימוי הנע, בין שם וכאן ובין זמן עבר לזמן הווה, מעניקות עבודות הוידיאו של זיו רומבלסקי פרשנות מקומית-חברתית לציורים ידועים בתולדות האמנות. גיבורי הסרטים הם בני משפחתה, בנרטיב שבמבט ראשון נראה דוקומנטרי, אך במבט שני ניכרים בו הוראות הבימוי ומבטה של האמנית, כשהיא מתבוננת בהם אל מול ובתוך הנוף הקיבוצי והחקלאי. התחושה שהעבודות מעוררות בצופה נעה בין מלנכוליה לנוסטלגיה מפוכחת. עולה מהן הקושי לתקשר עם הנוף וזה עם זה, בעולם שתפיסת הקולקטיב שלו הופרטה. על הציר בין היחידה המשפחתית לקולקטיב הלאומי, מציגה רומבלסקי טרילוגיית סרטים אלגית, שהיא אפילוג אישי לקשר שבין האדם למקום ולנוף.
מלח; בטון; כדורי-רגל אבודים; יציקות רגליים; שערי גבול ושקיות הזנה הם חלק מאינווטר החומרים והדימויים שעימו עובדת לי טובי בעבודות פיסול ווידיאו. אלה מציגות מערכים דוממים, אישיים ופואטיים אודות גופניות, מגדר וחברה. בתוך אינוונטר זה ודרך שימוש חומרי דיאלקטי, היא מייצרת ומציבה מגבלות, נכויות מכוונות, באובייקטים המתפרקים וה נבנים מחדש בנוף אבוד למראה. בתוכו, היא מהלכת כבמעין שדה מוקשים, הופכת את עצמה לדמות קומית ופגיעה כאחד, המנסה למצוא את מיקומה ומקומה.
בעבודות וידיאו וסאונד, מציגה נריה טרבלסי מבט אישי וממוסך אל עולמה הפרטי, האינטימי, דרך חלון ביתה. במופע צלליות לילי, תוך שמירה על כל הלכות הצניעות הדתית, היא מראה ומשמיעה את שמוצנע וסמוי מן העין הציבורית. במרחב לימינלי זה היא הופכת להיות פרפורמרית ש״מופיעה את עצמה״ במופע ללא קהל. כאשר הם משורטטים לעיני הצופה, הופכים הטקסים היומיומיים מחוסרי דרמה וכביכול מובנים מאליהם, לרגעים של עצמאות.
עבודת הוידיאו-פרפורמנס של זהבית דמוסי אווקה מתרחשת במרחב תצוגה, ומציגה מפגש ויחסים בין שתי דמויות בעלות נזילות מגדרית. האחת, דימוי תלוי על קיר של דמות מיתית מקורננת, שלופף בתהליך סריגה עמלני, ונראה כלקוח מעולם שבטי עתיק יומין. השניה, דמות בחליפת גוף זהובה, כמעט עתידנית למראה, חסרת פנים ומשוללת קול, הצופה בה: מתבוננת, נוגעת ורוקדת ריקוד הלל. שתיהן בעלות נזילות מגדרית. הניגוד בין השתיים, משקף יחסים אמביוולנטיים בין הדמויות: אחת מסמלת כביכול את מעשה האמנות והשניה, מעין שלוחה של האמנית. בין צופה לבין יוצרת, בין שיח אמנות מערבי ובין תרבות אפריקנית, האמנית בוחנת את המפגש בין הזהות שלה למקום בו היא פועלת.
הדימוי הנשי הסטראוטיפי, המשטיח, האלים, המתעצב ומופיע על-פי מנוע החיפוש של גוגל, הוא המקור ונקודת ההתייחסות לסדרת ציוריה של ניצן שמעוני. עימו, היא מנהלת יחסי רומן בחטף: כל ציור מצוייר במהלך יום אחד בטכניקה ובחומר שונה. היא מתארת תהליך זה כ"חוסר נאמנות מוחלט של מפגש ללילה אחד". אל מול האלגוריתם של גוגל המשקף העדפות חברתיות ואינטרסים כלכליים, דרך בחירה אינטואיטיבית בדימוי של אישה, ויחסים ציוריים אינטנסטיביים, מציעה שמעוני חזרה אל החושי. באופן זה היא גם מעצבת את עמדתה אל מול האחידות המאיימת
של המרחב האינטרנטי.
