משתתפות: נדין בר-נוי, מיטל גרינברג אטלן, בת-אל חג'בי דהן, דנה הראל, רונית כהן, ג'ני מולדובר, קרן אור סנדרוביץ, סיגל קוצ'קוביץ, סימה ששון
על סף
טקסט זה נכתב בסיפה של תערוכת הבוגרות - זו המסמנת את סף המעבר מחממת לימודים לחיי אמנות עצמאיים; זו המסומנת, בשמה ומטבעה, כטווח של מרחב תחום ופרק זמן קצוב. סף זה מאפשר לנו להביט לרגע לאחור ולברר, למרות הקושי המובנה, את המשותף והמבדיל של תשע הבוגרות השונות זו מזו מן היסוד.
במבט לאחור ניכר שאחד מהמאפיינים הקבוצתיים הוא ביקורתיות - המעורבת לעיתים בסרקזם משתלח - כלפי כל ממסד, מבנה ארגוני או "סדר טוב" שעמד מולן. בגיבושן את השפה האישית, הייחודית, בדיוקה וחידודה, הן לא לקחו דבר כהוויתו ועסקו בפירוק הקיים. הן גם לא חסכו את שבטן (גם לא מהמרצים/ות, מהמנחות ומהאוצרות), התעקשו על שלהן, שאלו, עירערו, פירקו וניסחו מחדש, גם אם תחת מעטה של הומור דק או באופן כואב, אישי ודרמתי.
בספרו " ביקורת ואמת " מתנגד רולאן בארת למה שהוא מכנה 'הסביר הביקורתי', זה המשטיח את השיח באמצעות שלושה מנגנונים: מנגנון האובייקטיביות - המסרב לכל מה שהוא חיצוני ומאיים, לכל מה שהוא אחר מהמוכר; מנגנון הטעם - הדוחה בהתחסדות כל דיבור על מיניות, למשל, כפוגע בכבוד האדם; ומנגנון הבהירות – התובע שפה טהרנית ו"תקנית", תוך דחייה של כל שפה אחרת כפתולוגיה. הביקורת החדשה בניסוחו של בארת, מעניקה מובנים חדשים ליצירה, היא חתרנית, מניעה ומזעזעת את אמות הסיפים, ואינה מקובעת.
במחשבה המשותפת שלנו על עבודותיהן של הבוגרות, ביקשנו להשוות את הביקורתיות בניסוחו של בארת, אל מול זו החקרנית, המפרקת והמשתלחת לעיתים של הבוגרות. אולם עבור דור זה, התנגדותו של בארת ל'סביר הביקורתי' של המאה ה-19, היא כבר נתון סביר ומקובל - מנגנון האובייקטיביות פורק, מנגנון הטעם זה מכבר נדחה ומנגנון הבהירות כבר הועכר. עבורן, סובייקטיביות, שפה היברידית ועיסוק בזהות, מגדר או יחסי כח - הם הקיים; אלה הם המנגנונים שמהם הן יוצאות ומבקשות לפרק ולהרכיב מחדש את עולמן.
כך מפורקים הפורמליזם הקסום של הטבע, הפרדות מדיומליות ומערך הייצוג הפלאסטי של הדימוי האמנותי ומורכבים מחדש לכדי "מעבדת הנבטה" של דימויים מוקרנים; כך מומר החזותי לווקאלי, והמוצנע והאסור למבט ציבורי הופך לקול נשי פרטי; או נוצרות עבודות של נשימה מקרטעת - ספק אורגנית ספק מכאנית ועיסוק בשבריריות גופנית משוקע בהומור עצמי. כך מופיע עיסוק כואב בזמן המהתל, בזיקנה וגסיסה, בדמותו האלגורית של הארנב ללואיס קרול שנפגש לרגע במלמולים בשפה מרוקאית; ונופי ילדות מושלגים מרוסיה - לכאורה זכרונות עבר תמימים, הופכים לציורים טורדים של יערות עבותים עם יצורים גרוטסקים ארכיטיפיים. סיפור אישי הופך למאבק אזרחי נגד הרשויות על החזרת 'חלקת אלוהים הקטנה' לתושבים; עיסוק חקלאי הישרדותי יומיומי הצמיח שפה אישית חומרית וחזותית הדנה ביופי והרס, כח ושבריריות, ועיסוק פילוסופי מחד ונפשי מאידך בסוגיית הסף, צמח לשפה פיסולית פוסטמינימליסטית בחלל. וכך, מתוך מודעות קבוצתית ואישית למיקומו הפריפריאלי של ביה"ס במרחב יחסי הכח של שדה האמנות המקומי, צמחה עבודת וידאו חתרנית שמתחזה למכתבי רשת תמימים הממוענים לדמויות מפתח בשדה.
סוף עונה 14', תערוכת בוגרות 'ביה"ס לאמנות, תרבות וחברה' חונכת את המבנה שאליו יעבור ביה"ס בשנת הלימודים הקרובה בלב הקמפוס של המכללה. תשע הבוגרות, שעברו ושרדו יחד כקבוצה את 'כור ההיתוך' האמנותי של ביה"ס מצידו האחד של הגשר, מציגות – בצידו השני של הגשר - תשעה גופי עבודה נבדלים זה מזה ובעלי קול ושפה אישית, ייחודית ומובחנת. לכן, לקבוצת התשע, שאיתגרה אותנו ולא הקלה עלינו עד הסוף, אנו מבקשות להודות על הענין והאתגר שהצבתן מולנו בתהליך ההנחיה, שלעיתים היה מתוח וסוער. ההנחיה אינה מקום יציב ובטוח, ובבואה להאיר, להעיר ולחדד את השאלות ועומק המחשבה, היא מייצרת לעיתים כאוס וספק. והאחרון - הספק, התעורר גם בנו, כי אתן - בהתעקשותכן הבלתי מתפשרת - עירערתן לא-פעם את שחשבנו, ראינו ושמענו. ועד לרגע האחרון מכרסם בנו הספק שמא לא הובלנו מספיק, שמא שחררנו כשהיינו צריכות להתעקש, או להיפך – שמא לחצנו כשראוי היה להרפות.
לכן, אנו מאחלות שתמשכנה לשאול, לבקר, לפרק ולהתעקש על שלכן וליצור אמנות טובה.
בסופו של יום - זה כל מה שניסינו ללמד אתכן פה.
אנו מבקשות להודות כעת לטל פרנק ומעין שלף שיחד עימנו הנחו את הבוגרות ולמיכל שמיר, שאיפשרה קווארטט קולות זה, שלא פעם מתח מיתריו לכיוונים מנוגדים. ולנעמי אביב, שהלכה לעולמה השנה, אך תשוקתה, חוכמתה ואהבתה הרבה לאמנות ואמנים ליוותה אותנו לאורכה של השנה.
זיוה ילין וסמדר לוי
