החל מיומו הראשון של פסטיבל קולנוע דרום – לפני עשרים שנים בדיוק – חרט על דגלו הפסטיבל את בשורת הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי, מבחינה הפקתית, תמטית ואסתטית כאחת. במידה רבה, משימתו של פסטיבל קולנוע דרום לאורך השנים הייתה לאתר את אותם סרטים שהם בגדר הכוכבים הנופלים של הקולנוע הישראלי – אלו שמפלחים את השמיים בצורה מרהיבה ומנקרת עיניים אך על פי רוב דינם להישכח מיד לאחר שנפלו, או במקרה של עולם הקולנוע - לאחר שהוקרנו פעמים בודדות. זוהי גם הסיבה שהפסטיבל מעולם לא ויתר על שיחות עם הבמאיות והבמאים לאחר ההקרנות של סרטיהם – על מנת להמחיש את ייחודם הבלתי מתפשר בשמיים מלאי הכוכבים. כפסטיבל הקולנוע הוותיק ביותר בישראל שמתקיים בפריפריה, החזון של הפסטיבל הוא להאיר את אותם סרטים, יוצרות ויוצרים שעלולים להישכח בשולי הדרך, תוך יצירת דיאלוג מתמיד עם הקהל.
בעשרים השנים האחרונות חווה הקולנוע הישראלי את אחת מן התקופות החשובות והמשמעותיות בתולדותיו – יוצרות ויוצרים רבים פרצו גבולות פיזיים ואמנותיים כאחד והצעידו את הקולנוע הישראלי להצלחות שחלקן היו חסרות תקדים. חמשת הסרטים העלילתיים המוצגים השנה בפסטיבל מהווים סיכום ראוי הן לתקופה החשובה הזו מחד ומעין סיכום ביניים ליצירה הישראלית שפסטיבל קולנוע דרום תומך בה מאידך. שלושה סרטים שהופקו בצורה עצמאית יוצגו השנה בפסטיבל, שלושתם מציעים חזון יצירתי אישי ובלתי מתפשר: במישהו יאהב מישהו ממשיכה הבמאית הדס בן ארויה לחדור באופן מדויק, מכאיב ומרגש להווייתו הרגשית של דור שלם. באמצעות תנועה מתמדת בין הבוטה למאופק מצליחה בן ארויה לזכך אותנטיות רגשית כנה ואכזרית באופן שמעטים מצליחים בו. ארץ נשייה של איציק רוזן הוא סרט ז'אנר מובהק, וללא ספק אחד מן הסרטים הקיצוניים והאלימים ביותר שנעשו בארץ ושמתקשר לסרטי "האלימות החדשה" מהעשור האחרון בקולנוע הישראלי. הפקת הגרילה הייחודית הזו דנה באמצעות ז'אנר האונס-נקמה הבעייתי באלימות שנהפכת לגירוי בעולם שבו כולם צופים בכולם. השחיין של אדם קלדרון, שזכה לתמיכה ראשונה במסגרת הפסטיבל שלנו, הוא התפרצות מבורכת של אסתטיקה מהפנטת ומנקרת עיניים המובילה את הצופים לנבכי עולמו האישי של היוצר. קלדרון מעמת בין האסתטיקה הכביכול לא מקומית, לבין נופי הנגב המערבי והקיבוץ שאין ישראליים מהם.
אל שלוש הפקות עצמאיות אלה מצטרפים שני סרטים של במאים שהם כבני בית בפסטיבל לאורך השנים, שניהם מעולם לא התפשרו על חזונם – בויהי בוקר ממשיך ערן קולירין למצב את עצמו כאחד היוצרים המובילים של הקולנוע הישראלי לדורותיו. קולירין ממשיך לעסוק בצורה פיוטית, אנושית ובעיקר בלתי נשכחת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשהפעם הוא מתמקד בבעיות הקורעות את החברה והזהות שלהם. בהסירו דאגה מליבכם תום שובל חוקר באנושיות ואכזריות סאטירית כאחת את פערי המעמדות הקורעים את העולם יותר ויותר בשנים האחרונות. שובל מציג תמונה מורכבת ומלאת סתירות, פרובוקטיבית במתכוון, שמטרתה לאתגר לא רק את עמדותיהם המוסריות של הצופים אלא גם במידה רבה את האופן בו תופסים רבים את תפקידו של הקולנוע בניווט השקפות עולם חברתיות.
