בנסיון לפצח את סוד המערכת החיסונית המופלאה של הטקסטים התנ”כיים, טווה כאן ג’קי לוי מארג של טיעונים, החושף לראשונה את הקשר הסמוי שבין חסמב”ה, שייקספיר, בשביס-זינגר וסטארסקי והאץ’, ואגב כך משרטט בבהירות קווים לדמותו של האנטי אייג’ינג המקראי.

איך זה שהתנ”ך תמיד נשאר שם?! איך אפשר להסביר את העובדה שהספר העתיק הזה, שמהדורתו הראשונה יצאה בכלל בשפה די נידחת, שומר על נעורי הנצח שלו ומהלך קסם גם על מי שלא מאמין ברוב הנחות היסוד שלו? ברגעים בהם מלים אלה מוקלדות, גוחנים תסריטאים, מחזאים, סופרים וקומפוזיטורים מעל אינספור לפטופים, ומנסים ללטש את הווריאציה שלהם לאחד מסיפורי התנ”ך. במקביל, או שלא, מטלפנים רכזי תרבות ועורכים של תכניות העשרה למרצים מכל התחומים, ומנסים לברר האם יש להם פרשנות מעניינת למגילת רות, או לעלילות יוסף ואחיו, או לקהלת. רק תבוא. האולם, תהיה בטוח, יתמלא. הנחת העבודה – המופלאה כשלעצמה – היא שתמיד אפשר להגיד משהו חדש על הספר הזה. היא מלמדת משהו על ציבור הקוראים, אבל גם על הספר עצמו.

אני שואל את עצמי האם כל חלקי התנ”ך רלוואנטיים ורעננים באותה מידה? האם יש שם איזה סוד, איזה חומר משמר? או  – כמו שאומרים כשרואים קשיש תימני שמסרב להזדקן – זה הכל בגנים? אני לא נכנס לשאלה מי כתב, או כתבו, או ערכו את הספר הזה. דבר אחד בטוח, לא היה להם דחוף להכריע בין גרסאות. הם לא ניסו להחליק את כל הקצוות הפתוחים ולא להוציא תחת ידיהם סיפור שעונה על הכללים (האם כבר היו כללים? האם כבר אז ישבו גרפומנים שקדניים בסדנאות לכתיבה יוצרת ושיננו מתכונים לסיפור המושלם?) למרות שהתנ”ך לוקח את עצמו ברצינות, ומייחס חשיבות לכך שהקוראים יבינו אותו, והיו הדברים האלה על לבבך ושיננתם לבניך, הוא בוחר כמעט תמיד להשאיר אותנו לפחות עם אפשרות של ראשומון. אלפי שנים לפני אקירה קורסאווה, התרגלו אינספור קוראיו המושבעים של התנ”ך לכך שיש יותר מגרסה אחת לסיפור הבריאה, או לרצף הכרונולוגי של מעמד הר סיני ומעשה העגל, או לעלילות דוד. אני מאמין  שהראשומוניות הזאת היא אחד מהמרכיבים הסודיים של האנטי-אייג’ינג המקראי.   

בשנות ה-70 פחות או יותר, כשאנחנו היינו קטנים וחסמב”ה היתה ספר הילדים הישראלי האולטימטיבי, התרוצצו שמועות שיש כמה משוגעים שמסתובבים על גבעות הכורכר שמעל לחוף הילטון, ומחפשים את דלת הסתרים של המערה החשמלית. זאת היתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי באופן אישי לחובבי ספרות שלא משלימים עם טבעו הנכלולי של הפיקשן. כשגדלתי יצא לי לבקר בוורונה שבאיטליה, ולראות מקרוב את התיירים שעומדים בתור לפני המרפסת של יוליה. זאת מרומיאו ויוליה. עד כמה שאני מבין, שייקספיר לא כל כך החזיק מהלהט הבריטי, והאמין שמרפסות איטלקיות הן לוקיישן עדיף בהרבה לעלילת אוהבים. שאלתי את עצמי מה היה קורה לתיירים האלה, אילו מישהו היה משכנע אותם למעלה מכל ספק ששייקספיר עצמו מעולם לא ביקר באופן אישי בעיר הזאת? מן הסתם כלום, עניתי לעצמי. הם יעמדו יפה בתור, יחתמו את שמם ויצטלמו זוגות זוגות, בדיוק כמו שתכננו.

האם אני הייתי מתחיל לבלוס פיתות בפסח רק כי איזה היסטוריון התוודה בפני שאין בידיו ולו הוכחה אחת לכך שיציאת מצרים היתה ונבראה? כמובן שלא. אבל אני חושב שיש הבדל בין קוראים שצובעים את חייהם בצבעי הספר האלמותי שלהם, (אוכלים מצות, אוזן המן, בונים סוכה)  לבין אלו שיוצאים לחפש את עקבותיו בחול. התיירים מתחת לבלקון בוורונה, ואולי גם המטורללים על גבעות הכורכר של חוף הילטון, הם אכן הדוגמא החילונית הקרובה ביותר לעלייה לרגל, כלומר הניסיון האנושי ללכת בעקבות, לגעת, למשש ולממש את החווייה הספרותית. לפעמים נדמה לי שהקונקרטיזציה הזאת, בעיקר אם אין בה שום רמז לקריצה משועשעת,  קצת מקצרת את ימיה של היצירה.

כמעט כל מקום שמוזכר בתנ”ך עשוי לרגש, או להרגיז, לחולל מהומה פוליטית או לפחות להוות סיבה טובה לביקור במקום, בלתי אטרקטיבי ככל שיהיה. זמן רב חלף מאז שספר הספרים יצא לאור, ועדיין הוא לא רק מתורגם, ונלמד, ומצוטט (לעתים במדוייק!) ואפילו נקרא – עבור חובבי הספר הוא גם מהווה גורם מסתורי לבחירת יעד הנסיעה שלהם. כירושלמי אני מכיר מקרוב את ענף התיירות המכניס הזה. מכאן, ככל הנראה, ברח דוד המדברה מפני שאול. יתכן שזה הוא הבור, שאליו הושלך ירמיהו הנביא. כאן, בדיוק כאן, בנמל יפו, עלה יונה הנביא על האוניה שלעולם לא הביאה אותו לתרשיש. וקברים. עוד ועוד קברים, עד לאין סוף. כולם שנויים במחלוקת. כולם חשודים שהם למעשה קברי שיח’, או חמורו של השיח’, או לא קברים בכלל, ועצם הוויכוח והמחלוקת רק הופכים את המצבות הללו (לקבור ולבקר זאת כמעט אותה מילה בעברית) ליעדי ביקור פופולריים יותר ויותר. וזה לא רק מכיוון שאחרי מותה של הדמות לא נותר ממנה אלא ציון קבורתה, אלא מכיוון שספר הספרים עצמו שנוי במחלוקת לא פחות מאותו קבר, ולכן כל ביקור הוא התנצחות – פנימה והחוצה – עם האפשרות שהתנ”ך הוא בדיה.

מכאן, נדמה לי, אפשר לומר שאוהבי התנ”ך המושבעים זקוקים נואשות לאופוזיציה שרואה בו בדיה. הקונפליקט הוא סוד הרייטינג. אפשר לומר במידה של ביטחון שלולא המחלוקת, היה הרבה פחות עניין בספר עצמו, ובטח במקומות שמוזכרים בו. מצד שני, מה אני אומר “לולא המחלוקת”?! הרי אין אפילו אפשרות היפותטית כזאת. הוויכוח, הספק, הם בילט-אין בספר הזה. הכל שנוי במחלוקת: המוסר (לאהוב את הגר או לנתץ את הערל?), הסיפור (בני ישראל אכלו מצות כל תקופת העבדות במצרים, או רק כשיצאו משם התרחשה תקלה והבצק לא הספיק להחמיץ?) הדמויות, ובעיקר הספר עצמו. המחלוקת מלווה את חוויית הקריאה של התנ”ך. אפשר שזהו גם סוד קסמו.

הדבר הכי נפלא ששמעתי אי פעם על התנ”ך היה ציטוט של יצחק בשביס-זינגר. הדברים נאמרו בערוב ימיו, והמראיין ביקש מבשביס-זינגר לתת לו את מה שלדעתו היא תמצית העלילה של התנ”ך. לא תורת משה. התנ”ך. בגרסתו היהודית. מבראשית ועד דברי הימים. ובכן, מה תמצית העלילה?

זאת כמובן חתיכת שאלה לא הוגנת. אבל מעניינת נורא. בשביס הרהר לרגע ואמר: אלוהים מנסה לברוא מישהו בצלמו, ונכשל. שוב ושוב.

אני לא יכול לתאר מה התשובה המלוטשת הזאת העבירה בי. מצד אחד, מדובר אולי בתשובה הכי יהודית שאפשר לתת לשאלה הזאת. כי לא רק גיבורי העל האנושיים מלאים פגמים. אפילו אלוהים עצמו. מצד שני, רוב היהודים שמקדשים את התנ”ך (ונעזוב לרגע את השאלה מה זה אומר בדיוק “מקדשים”), ומאמינים במעמד העל שלו (על ספרותי, על היסטורי, על טבעי) עשויים להגיב רע מאוד לתשובה הזאת. אני עצמי התחנכתי אצל מחנכים שהיו מגיבים קשה לתשובתו של בשביס, אך מאז ששמעתי אותה אני לא יכול להוציא אותה מראשי. אני מניח שהיא חידשה את המבט שלי ואת האופן שבו אני קורא. בעיקר תנ”ך, אבל לא רק.

הנצרות, למשל, לא יכלה להשלים עם המחשבה שהכישלון האלוהי ליצור בצלמו יהיה בסיס הספר והאמונה. לכן עלה הצורך לצרף לברית הישנה גם את עלילת ההמשך. שם, ב”אלוהים 2″,  הוא סוף סוף מצליח. בן האלוהים בא לעולם. הכישלון נמחק. המעגל נסגר וההרמוניה מושלמת. אבל יש מי שמזהה טעם לוואי של בצק סוכר בכל התוספת הזאת.

האם דוד היה באמת ג’ינג’י? יש הוכחות טובות למדי שהמילה “אדמוני” פירושה בסך הכל “יפה”. האם הוא היה מניפולטור ציני שעשה שימוש אינסופי בקסם שלו, קסם שהפיל לא מעט נשים וגם יהונתן אחד? או שהיה איש אלוהים, שבאמת געה בבכי בנפול אויביו. האם זה נכון, כמו שאומרים רבים, שהעדיף גברים? אבל אם כך, מדוע לא שלח את בת שבע לחזית, ונשאר בבית עם אוריה?

האם ספר בראשית הוא מיתוס אפוף הוד קדומים? כי אם כן, אני חש חובה מענגת להצביע על העובדה שהרגע המכונן בספר הזה הוא הרגע בו אסיר אחד, יוסף קוראים לו, פונה לשני שותפיו לתא, ושואל אותם אם הכל בסדר איתם. “מדוע פניכם רעים היום?” הוא שואל. לראשונה בחייו מצליח נער החלומות הנרקיסיסט-אם-כי-מוכשר לראות את הפרצוף של זולתו, ואף לשאול אותו לשלומו. מאותו רגע הוא מסוגל גם לפתור חלומות של אחרים, ולא רק לשקוע באלה שלו. זאת דרמה קטנה. עכשווית. אולי אפילו קולנועית.

רשימת שאלות דומה אפשר לשאול כמעט על כל דמות בתנ”ך. כל סיפור. כל מערכת חוקים. באופן די מופלא, ובעיני גם נפלא, השאלות מצליחות להישאר פתוחות וגם מעניינות, בכל מקום שבו מאפשרים להן להישאל.

כל מי שניסה לצפות שוב בסרט, או גרוע מכך – סדרת טלוויזיה – שעשתה לו את זה בילדותו, מכיר ויודע כמה כואב וכמה מהיר יכול להיות תהליך הבלייה של החומרים מהם עשויות אגדות. צפייה חוזרת כזאת עלולה להכאיב כמו ביקור מאוחר בשכונה בה גדלת. הכל נראה קטן ועלוב. כמעט מעליב. אתה נעלב בשם זכרונות הילדות.

רוב העלילות לא עומדות במבחן הזמן. מה שמתח כבר לא מותח, ומה שהצחיק עד דמעות נראה פאתטי ועילג. לפעמים אפילו מה שנראה פעם אלגנטי – מרגלים, נוכלים, סוכנים – נראה חובבני ומיוזע כעבור עשרים או שלושים שנה. מי ירהיב עוז ויצפה שוב בפרק מתוך, נניח, סטארסקי והאץ’ ?! האם יש דרך בעולם שבה אוכל להסביר, לילדים שלי נניח, שהיו ימים בהם המרדפים האיטיים-למות של שני הבלשים, שנראו כבר אז כמו מתנדבים בקיבוץ, היו הדבר שפעם חיכינו לו כל השבוע, ואשר הושיב אותנו מתוחים וכסוסי צפורניים מול המסך?

אם ההשוואה הקולנועית באמת עובדת, כי אז חייבים להודות שחיי מדף ארוכים הם לא עניין של טכניקה. לא טכניקה קומית, לא טכניקה דרמטית, אפילו לא טכניקה של שחקנים. הסרטים הישנים שאני מסוגל עדיין להשתאות מולם מכילים בתוכם איזו איכות אנושית על זמנית. כך קרה, ממש מול עיני, שהילדים שלי אמנם לא הבינו מה מצחיק בצ’רלי צ’פלין, אבל לא הצליחו להוריד ממנו את העיניים. עבורם הוא כבר לא היה קומיקאי. אבל הוא בוודאי נגע בהם עמוק. אני זוכר את זה כי עקבתי במתח עצום אחרי הבעות הפנים שלהם מול “זמנים מודרניים”. אוי לי, חשבתי, אם הם לא יאהבו את זה. אז הם אהבו, אבל אחרת. העניין הוא שהאופציה למבט אחר ואהבה אחרת היתה מקופלת מראש ביצירה של צ’אפלין. אני רואה בזה משהו תנ”כי.

ג'קי לוי

ג’קי לוי הוא אמן סיפור ואיש תקשורת. בעבר לימד תיאטרון (בעיקר תיאורטי) באוניברסיטה העברית, בסטודיו של ניסן נתיב ועוד. כיום הוא מרצה בעיקר בתחומי הסיפור היהודי, ההומור, והסיפור הירושלמי, לצד הנחיית אירועים שונים; מאירועים  טקסיים ביותר (טקס המשואות או הענקת פרס ישראל) ועד אירועים קלילים וחופשיים בהרבה (כמו פתיחות פסטיבלים, קונצרטים שונים, ואירועי כנס המימונה באשדוד). 

ג’קי מקפיד שלא להעלות על הכתב טקסטים של סיפורים שהוא מבצע על במות. כל זה מתוך אמונה שיש חיים מיוחדים ששמורים לממלכת ה”על פה”. את הסיפורים שלו אפשר לשמוע ולראות במופעי היחיד שלו (צחוק עשה לי, הסיפור הירושלמי שלי) , או במופעים גדולים יותר, בהם הוא משתף פעולה בדרך כלל עם מוזיקאים : “חוברהלה” (עם מרב סמן טוב), “גשר ההלכה” עם חנן יובל, “לכו אתם” לצד אריאל הורוביץ  ועוד. 

בצד פעילותו ב”תורה שבע”פ”  כותב ג’קי באופן קבוע טור שבועי לעיתונות (מאז 1994. במקומון “כל העיר”, לאחר מכן ב”ידיעות אחרונות” ובשנים האחרונות במוסף שישבת של “ישראל היום”)  בימים אלו ספריית פיג’מה מתכוננת להוצאת מהדורה שניה של ספר הילדים “אותיות מתוקות”. כמו כן הוא עובד על שני ספרים בהוצאת זמורה ביתן. האחד למבוגרים (סיפורים קצרים) והאחר לילדים (שייקרא מן הסתם “נעלי השבת של אברמיקו”).