אורחי הפסטיבל

נורית אביב, ברונו דומו, דני קוטה, וונג בינג, פבלו לארין, ריצ'ארד פניה

סרט פתיחה

הקרנת בכורה "עדות"

סרט נעילה

הקרנת בכורה של "הערת שוליים"

תחרות "קולנוע דרום חדש"

פרס הסרט המצטיין ע"ש מיקה אילון הוענק ללוצה מרוואני עבור הסרט "חג שמח". מנימוקי השופטים: הסרט "חג שמח" מגלם בבחירותיו האסתטיות, בבימוי ההדוק, בצמצום ובפשטות את רעיון הגלות והזרות שבמרכזה של היצירה. סרט בשל ובוגר שמורכבותו בפשטותו. הסרט מעמיד סיטואציות שהן קצה של מצבים עמוקים, כמו למשל סצנת הכיתה, המציגה את ההגירה באופן של משחק ומשלבת בין הריאלי לבין הדימוי. ההתגלות והגילוי נעשים באמצעות הפרטים הקטנים. לדוגמא, הסיטואציה בתחנת המשטרה, בה הדלת עם החלון החסום הופכת לרגע של ראי שאינו רק אירוע בין שתי האחיות אלא גם ראי על החברה הישראלית. וכך עד שיאו של הסרט שבו שלושת הרבדים: זרות אקזיסטנציאלית, עבודה זרה (עץ חג המולד-החנוכייה) והעובד הזר מצטלבים לטקסט של זהות והתרסה. 

פרס ה"דון קישוט" הסרט המאתגר העונק לאיל אלקויטי עבור הסרט "מחסום". מנימוקי השופטים: נדיר לראות קומדיה טובה בסרט קצר. קומדיה שמטפלת בנושא מרכזי יסודי בחברה הישראלית ושנוי במחלוקת, היינו יחסי ישראל-פלסטין. הסרט מעביר למישור הקומי משהו שהוא ברמת האובססיה והוא העלמת הערבי והעלמות הערביות. השימוש הפשוט בטכנולוגיות עריכה הוא קומי וביקורתי ובא לשרת את התסריט. הסרט חושף עקבות של מסורת של ידע וזהות שהושכחו ובכך משאיר אחריו עקבות. הוא עושה שימוש בקפיצות העריכה לא כגימיקים אלא כמבע שהוא המבט עצמו. מבט מחוספס היוצר מורכבות העובדת לשני צדדים. מבטו של הסב מהעבר על ההווה. המוזיקה של יהדות וערביות דרכה חוזר המרחב החסר. מבט מערער על ארגון ומיקום הדמויות והיחסים בלב הכוח והחוק אל מול המחסום. וכך בכדי להציל את המחסום במרחב הוא צריך לפרוץ את המחסום בשפה שבה הפך לאילם. פריצה שהיא התנאי להסרת המחסומים שבמציאות.

ציון לשבח לסרט המאתגר הוענק לרעות קליין עבור הסרט "קשר שתיקה". מנימוקי השופטים: 
חבר השופטים  התלבט בין שני סרטים, האחד דוקומנטרי ואחד עלילתי. ציון לשבח מוענק לסרט הדוקומנטרי "קשר שתיקה" זהו סרט קלאסי העומד באתגר של חיבור הרובד האישי והלאומי  באמצעות שמירה על המרחק הנכון בין הדמויות והמצלמה. ועל אף שמדובר בסיפור אישי המרחק שומר על האיזון בין הרובד האישי והלאומי לאורך כל הסרט. האתגר שמסמן הסרט הוא ההתמודדות לא רק עם שאלת הזכרון אלא עם שאלת ההכחשה. הסרט מתמודד עם אירועים מתהווים במהלך ההפקה (כמו מות הסבתא או העובדה שאין זה האח) ולמרות זאת הבמאית הולכת עם המהלך הגולמי בצורה חכמה ומאתגרת.

פרס הפורמט הטלויזיוני – "משולים". 
מנימוקי השופטים: הפיילוט מכיל את כל המרכיבים לסדרת טלוויזיה מעולה ומצליחה. המיקום הנפלא במרקם העירוני השכונתי, התנועה בין הקדושה והחטא שקיימת כפוזיציה וקונפליקט בכל אחת מן הדמויות כשלעצמה ונרקמת בין כולן  הם רק חלק מאכויותיו של הפיילוט. הוא שם על המפה תנועה בין בית כנסת, קזינו, כלא, חושף את המורכבות של היהודי המזרחי, מביא לידי ביטוי קיצוני העמדה מאוד חזקה של גברים ונשים שנעים ומיטלטלים בין פוריות עקרות, חטא וקדושה שהן שאלות מרכזיות בעולם. ומכאן שדווקא מכיוון שהמקומי נוגע באוניברסאלי לפנינו כל המרכיבים לסדרת טלוויזיה עם פוטנציאל הצלחה גם בחו"ל. 

פרס ההפקה הטובה – "מה".
מנימוקי השופטים: אחת ההגדרות של הפקה טובה היא בחירת המיקום וההשתלטות על כל מרכיבי המיקום כמו על צרכיו של הבימוי והתסריט. הפקה גדולה ומסובכת מספקת את התנאים בכל החללים שבונים את המרחב. ליהוק הדמויות, הריהוט והעיצוב של משפחות מהגרים ועולים מארצות שונות כמו גם זוג הסטודנטים ההומואים, הנוכחות של הממסד החוק והמשטרה מציעים פורמט ומרחבי מציאות שונים  בכדי לבנות את הפנים של הבלוק שהוא הדמות המרכזית בסרט. אחד הכישרונות של מפיק הוא לאבחן פרויקט בעל פוטנציאל הצלחה. בסרט מה?  ההומור בבניית הדמויות מפיק תחושה של עולם משכנע.

פרס העריכה – "החיים של ריטה".
בסרט זה מערכת יחסים על גבול הבלתי נסבל. מול הגודש והעומס של הסבל והדרמה הבחירה של העריכה כמצומצמת נקייה ומינימליסטית בתמונה (ובקול) חכמה ומאפשרת. העריכה נמנעת מאקסביציוניזם ומפאתוס ויוצרת הכלה של הנוראות של הסבל. כל פרט ותנועה בסרט חתוכים בדיוק רב היוצר עריכה שנותנת אימון בצופה ומשאירה לו חלל.  העריכה יוצרת איזון עדין בין הסבל ובין בניית המבע האומנותי שלמעשה מאפשר לצופה להתענג ובו זמנית ולהמנע ממצייצנות.

פרס הצילום – "מלח הארץ".
 אתגר הצילום בסרט הוא שמירה על המקום הריאלי, המקום שבו מדובר דבר שנעשה באמצעות הפריים, המידות, והבחירה של הקלוז-אפ. למרות שאמריקה מופיעה רק בשלוש מקומות הבחירות הצילומיות  הם אלה שבונות עבורנו את תחושת אמריקה. במובן מסויים זהו סרט אנטי אמריקני של המקום הבלתי אינטימי.  הצלחתה של המצלמה היא בבניית המקום הריאלי (שלא היה בהישג ידו של הבמאי להיות בו) באמצעות המדומיין שהוא כופה על הצופה. עבודת המצלמה היא בשירות התסריט והמשחק המצויינים, עבודת המצלמה המדוייקת לכל אורך הסרט מתרגמת את מערכת היחסים של הבנות בגוף ובחלל המאוד מתוחכמת ומסובכת שבונה הבמאי.

פרס עיצוב פס הקול – "מישהו לזמזם איתו".
הסרט מכיל בנושאו את התימטיות של הסאונד,  והרדיו. האתגר של ההתמודדות עם הסאונד הוא מרכזי בסרט זה שבו הייצוג של הזהות הוא דרך קול. המדיום החזותי אמור לבטא את העובדה שהקול הוא המדיום  לביטוי הזהות האנושית. הקול הוא גם מוליך של הבדידות והכמיהה הגדולה לאהבה. התנועה של פס הקול מלווה את התנועה של המצלמה של המעגליות של רדיו, של האדם והמרחב והופכת את הסאונד לרובד מתוסרט של תנועה מעגלית זו. פס הקול בסרט בנוי בצניעות. הזמזום נשאר מחוספס ישיר וזה מגע של צניעות לביטוי האנושי כמו האיזון הנכון בין השירים, הסאונד הישיר, והמוזיקה. הצניעות הזאת בונה את הקשב לבדידות האנושית וכך הסאונד יוצר טקסט קולי מעניין דרך המדיום החזותי שמשרת ולא משתלט.

פרס המוסיקה המקורית – "אף אחד חוץ מאיתנו".
מוזיקה שהיא באמת מקורית וטובה. המוזיקה היא המהות של החיים האנושיים של הדמויות. מוזיקה שמחברת בין המציאות של הדמויות ובין המציאות של יוצרי הסרט. המוזיקה המעולה במלים בלחן ובביצוע אינה קיימת בסרט רק כפס קול אלא כמהות העיקרית של הקיום. הבחירה בראפ היא בחירה מעמדית ולא אתנית שקשורה חזק ליסודות המחאה ובקורת התרבות של הסרט. המוזיקה היא התשתית הנושאת את המתח של ההגירה, בין עברית ורוסית, בין החוק ובין המשטרה, בין הציונות ובין בקורת הציונות והמדינה. כך,  המתח שנבנה ברמה התימטית בין האוונגרדיות של המוזיקה ובין ה"אילוף" שלה שהוא כרטיס הכניסה להצלחתן של הדמויות בטלוויזיה, מעצים את המורכבות של ההתמקמות בתוך המרחב.

פרס הארט – "בין הטיפות".
בעבודת האומנות נעשה הטיפול הנכון במעבר בין מציאות ובין דמיון . העיצוב האומנותי ניהל היטב את מערכת היחסים בין מרחבים אלה שכל אחד מהם מבטא אווירה. חדר הזונה בנוי כמרחב דמיון אך הוא ריאליסטי. הפרופס כמו הפוסטר הריהוט והבחירות המדוייקות בהלבשת השחקנים מעצימים ומגלים את הדמויות עצמן. 
במסגרת תחרות זו חולקו פרסים בשווי 41,000 ₪.

אוצרות תיעודיות

אבנר פיינגלרנט מכבית אברמזון עבור הפרויקט "מטאדור המלחמה". מנימוקי השופטים: מסע אישי מקומם, פרובוקטיבי וסובייקטיבי בו מצליחה המצלמה ליצור שפה פואטית. הסרט מייצר מבט אכזר ובלתי מתפשר על החברה הישראלי המיליטנטית, ויחסה לסבלו של "האחר". מטאפורת המטאדור בה משתמש הסרט לוקחת את התיעוד למקום אוניברסאלי ודנה ביצר האדם ובברוטאליות האנושית.

נורית אביב עבור הפרויקט "שפה אחת ודברים אחדים". מנימוקי השופטים: הסרט האחרון בטרילוגיית "השפה" של הבמאית נורית אביב  הוא יצירה מזוקקת ומדוקדקת הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה הקולנועית. עבודת המצלמה המוקפדת והתפישה הפורמליסטית בה נוקט הסרט יוצרים אמירה קולנועית ואינטלקטואלית על האופן בו מתפקדת השפה ועל הקשר המרתק בין שפה לכוח.

יוצרים צעירים

רובי אלמליח עבור הפרויקט "הדרך למולדת".
מנימוקי השופטים: משפחת אוזן, משפחת מהגרים שזה מקרוב הגיעה לישראל נתקלת בעוינות של קהילת מהגרים ותיקים יותר, כל זה קורה במושב דרומי על רקע נוף קדומים. אנחנו מאמינים שרובי אלמליח, יוצר הסרט, יוכל להביא באמצעות מבט סבלני, מתבונן ורגיש פיסת חיים אנושית וכואבת שמאירה את הקיום המורכב של ארץ המהגרים בה אנו חיים. 

ערן ברק עבור הפרויקט "לצוד את הזמן".
מנימוקי השופטים: "לצוד את הזמן" מבקש לבחון את מערכת היחסים שבין הדימוי המצולם לזיכרון תוך כדי התבוננות בבנאלי וביומיומי ברחוב מקרי בעיר חיפה. הדמויות שנקרות בדרכו של היוצר, ערן ברק, ברחוב טשרניחובסקי הופכות את החיפוש הזה לאנושי ומרגש.

אושרי חיון והילה כהן עבור הפרויקט "רג'ר".
רג"ר הוא סיפורם של בני כפר קטן בגבול הצפון שהיו לכלי משחק במאבק פוליטי יצרי בין סוריה לבנון וישראל. היוצרות, אושרי חיון והילה כהן, הצליחו להגיע אל תושבי הכפר המסוגר ולרכוש את אמונם, מענק פיתוח זה נועד לאפשר להן למצוא את הדרך לספר את הסיפור המאתגר והמטלטל הזה.

במסגרת תחרות זו חולקו פרסים בשווי 70,000 ₪.