פתיחת תערוכה ושיח גלריה: השעה היפה

יוצרת התערוכה: זיוה ילין

אוצרת התערוכה: מיכל שמיר

דוברים ומברכים
אורנה גיגי - מנכל"ית מכללת ספיר
מיכל שמיר - ראשת בית הספר לאמנות

דברי האוצרת, מיכל שמיר:
"לפני מעל חודש ביקרתי את זיוה בסטודיו שלה, זו לא הייתה הפעם הראשונה. מבנה ישן, סדוק מתקלף ורעוע. בתוכו, ערמות של אדומים-כתומים נשענים אחד על השני, ציור כחול כהה אחד מונח על ערימה של אור אחרון.
עלים, המון עלים, או אולי אלו בעצם כתמי אור, מתקבצים על הבדים המתוחים, והרבה אור מוזר, דמדומים מלאכותיים  מתערבבים במשחקי אור וצל "אמיתיים"; על הקיר או אולי על הקנבס, נופלים על השידה שבצד, צובעים את ארון הספרים שבמרכז ואת הכיסא שהציעה לי לשבת עליו.
קליפות החפצים והרהיטים שזיוה מייצרת מנייר אריזה חום פזורות בסטודיו, שכבה על שכבה על שכבה - עוטפות, כמו מגינות על האובייקט עצמו, ואז מתקלפות ממנו וממשיכות להתקיים כהד, כזיכרון.. הולכות ונערמות אצלה בסטודיו.
יום לאחר הבחירות הייתי צריכה לחשוב על דימוי להזמנה, חשבתי על ציור הכיסא הבודד הזה, סתם כיסא פושטי, על גלגלים, מול צג מחשב מהבהב, ערמה של ניירות ושוב האור המוזר הזה, מוטל על הרצפה ועל המושב, מזכיר את מי שהיה שם והלך. ומבין חרכי התריס חודרים נופיו של הקיבוץ, אולי שרידיו של החלום.
הציורים זולגים החוצה, מהאישי לקולקטיבי, ומעבירים תחושה חזקה של מקום שקיים ולא קיים, ישנו ואיננו, תעתוע של זמן ומקום ומרחב."

מספרת זיוה ילין, היוצרת:
"כשבתי הצעירה הייתה ילדה, נהגנו שתינו לרדת במדרכות הקיבוץ מחדר האוכל הביתה ולהביט בשמיים ובצלליות הכהות של העצים. זו הייתה "השעה היפה" שלנו, כך קראנו לה. שעת בין ערביים, עדיין אור בשמיים, הצבועים בכחול עמוק, אך למטה הבתים וצמרות העצים הופכים לצלליות כהות. אורות בבתים ותאורת רחוב כבר נדלקת. שעה של חסד ושלווה. בשנת הקורונה, כל ערב נהגתי לצאת מהבית, בטווח מאה המטרים, ולצלם את השכונה: העצים, הבתים, פנסי הרחוב, מכונית חונה. ושקט מוזר. כך נולדה הסדרה המוצגת פה, שכולה ציורי המקום, הקיבוץ, הבית והשכונה. אני צריכה רק
לפתוח את דלת הסטודיו והמקום נפרש לפני, על בתיו, עציו ומדשאותיו, ואנשיו. ואינני מתעייפת לעולם מלהביט בו. אני עוסקת במקום, מפרקת ובונה אותו מחדש, מערבבת זיכרון ומציאות, עבר והווה, מתוך צילומי הארכיון, צילומי משפחה וצילומים מהפלאפון, ועסוקה בשאלה מה אנחנו זוכרים ומה אבד לנו, משוחזר ומומצא מחדש. הזיכרון הוא דינמי ואישי אך גם קולקטיבי ומצטבר. אני מנסה לפרום אותו, לקרב ולהרחיק, מנזילה עליו ושופכת צבע, מבהירה ומכהה, ובונה עולם סגור בועתי.

ד"ר זיוה ילין, אמנית, אוצרת ומרצה. ילידת קיבוץ בארי, חיה ויוצרת בבארי מנהלת ואוצרת הגלריה בבארי, מרצה לציור בבית הספר לאמנות במכללת ספיר, בשנים האחרונות ראש ההתמחות לאמנות במכללת קיי.