בשנים 1950-1951 פעלה בירושלים מחתרת דתית בשם "ברית הקנאים". חזונה של המחתרת היה הפיכת ההלכה היהודית לחוק השליט במדינת ישראל ומטרתה היתה להשפיע על מדינית הממשלה בסוגיות שונות הקשורות ליחסי דת ומדינה. לאורך חודשים ארוכים ביצעה המחתרת ברחבי ירושלים שורה של פעולות אלימות, עד שבעקבות ניסיון להשליך פצצה לכנסת, עצרה המשטרה את חבריה.
חשיפת המחתרת הרעידה את אמות הסיפים בזירה הציבורית והפוליטית. הפרשה נתפסה כאירוע חמור של אלימות פוליטית מבוססת אידיאולוגיה דתית ועוררה דיון בסוגיות יסוד המלוות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: יחסי דת ומדינה בישראל; קנאות דתית כגורם לצמיחתה של אלימות פוליטית; הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מקיומן של קבוצות שונות המעניקות בכורה לדין תורה על פני חוק המדינה; ושאלת האחריות של הנהגה פוליטית ורבנית במקרים של אלימות פוליטית מבוססת אידיאולוגיה דתית.
עם זאת, דיון חשוב זה נקטע באיבו. עשרות עצורים שוחררו מבלי שהוגשו נגדם כתבי אישום, וכשנה לאחר מכן, הרחק מאור הזרקורים וללא כל דיון ציבורי, הודו ארבעת העצורים האחרונים בעבירות מינוריות ושוחררו לאחר זמן קצר. אקורד סיום זה צרב את הפרשה כהערת שוליים היסטורית שגם המחקר האקדמי מיעט להתייחס אליה ואני מבקשת להפנות אליה כעת זרקור.
* השתתפות בסמינר סגורה לסגל בית הספר למשפטים ולמוזמנות ומוזמנים בלבד.