יש הרבה מה לומר על הקולנוע החרדי, שהתחיל בסוף המאה הקודמת באופן מינורי, והלך ותפס תאוצה, באופן שביסס תרבות צפייה בקולנוע במרחב החרדי. העשור הראשון, שהתפצל באופנים מגוונים - ענף גברי, ענף נשי, מסכי תעמולה ופוליטיקה - החדיר לרחוב החרדי את תודעת המסך ככלי לגיטימי להעברת מסרים, ואילו במהלך העשור השני התגבש למסך החרדי מעמד בינלאומי ונפתח לו ערוץ לקולנוע הישראלי באמצעות יצירות רב-סקטוריאליות - המיועדות לקהל החרדי והחילוני, שבמרכזן העולם החרדי ובאמצעות חממות ייעודיות לעידוד יצירה צעירה וקולות אחרים.
תעשיית הקולנוע החרדי המשגשגת, והנשית ברובה, החלה בישראל, המשיכה בארה"ב, והיום מופצת לקהילות אורתודוקסיות ביותר מ-40 מוקדים ברחבי העולם. מלכתחילה, אופני צריכת סרטים בקהילות החרדיות נועדו למנוע השוואה לקולנוע הכללי: כך, עד תחילת שנות האלפיים הסרטים שיצרו גברים נמכרו כדיסקים ברשתות מזון ובחנויות, בדומה לכל מוצר אחר, ואילו הסרטים שיצרו נשים הוקרנו בכיתות לימוד בסמינרים לבנות עד שהתפתחו בהדרגה לסרטי וידאו ומשם לקולנוע שמוקרן בהקרנות סגורות לנשים בלבד. מגמה זו משנה את פניה בעקבות יצירות קולנוע ישראלי רב-סקטוריאליות.
מראשיתו של הקולנוע החרדי-נשי ועד ימינו, נוצרו בעיקר סרטים עלילתיים. הסרטים הופקו באופן עצמאי, רובם על ידי נשים חרדיות, והופצו בלעדית על ידיהן, לקהל נשים חרדיות בישראל ובקהילות אורתודוקסיות בעולם.
הקולנוע החרדי-נשי מוקרן בישראל באולמות פיס, אולמות ספורט, אולמות חתונה, מתנ"סים וסמינרים חרדיים בערים וריכוזים חרדיים, במהלך ארבע תקופות מרכזיות בשנה; חול המועד סוכות, חנוכה, חול המועד פסח וחופשת בין הזמנים (חופשת הקיץ). מדי שנה צופות בקולנוע הסקטוריאלי כמיליון וחצי נשים ונערות חרדיות ברחבי הארץ והעולם,. קולנוע זה מאפשר חוויה ואחווה נשית קולקטיבית במרחב הציבורי, המוגן מפני השפעות חיצוניות.
בעשור הראשון של התבססות התחום והפצתו, דאגו מנגנוני הפיקוח הרבני להיות הגורם המרכזי שמכתיב כיצד יוצרות חרדיות צריכות ליצור ואיך צריכה היצירה החרדית להיראות. בסרטי הגברים המוקדמים ובסרטי הנשים אף ניתנה לפיקוח סמכות עליונה להתערב ביצירה באופן בוטה: לעבור על תסריטים לפני הפקתם ולהתערב בסיפור העלילה, ולבטל סצנות ממניעים של אסתטיקה, חוסר צניעות או אקט שלילי, לאחר שלב העריכה ועל אף שאושרו בתסריט. בכוחו של הפיקוח היה לפסול סרטים, על אף המשאבים הרבים שהושקעו בהם. אם באופן חריג הסרט יצא לאקרנים על אף האזהרות, הפיקוח דאג להתנער ממנו בפומבי באמצעות כרוזים ופשקווילים האוסרים מפורשות על הצפייה בו. בפיקוח גם הקפידו לדרוש מסר חינוכי וערכי שיוצג ללא עוררין ובאופן בולט, מה שהביא את היוצרים לנקוט משנה זהירות וצנזורה עצמית לשמירה קפדנית על הגבולות העלילתיים. בהדרגה ובמהלך העשור השני של הקולנוע החרדי מבססים היוצרים תרבות צפייה שמאפשרת להם להשתחרר בהדרגה מכבלי הפיקוח הקפדניים.
שדה הקולנוע החרדי-נשי הפך לדינמי באופנים מעניינים, עם כניסתם של הגברים החרדים לענף, לקראת העשור השני. כיום מוקרנים הסרטים החרדיים לרוב לנשים בלבד ויוצרות ויוצרי הקולנוע החרדי-נשי הבולטים בתעשייה זו הם דינה פרלשטיין, רכי אליאס, טלי אברהמי, ר.שיק, צילי שניידר, מרים ברזל, יהודה גרובייס ואריאל כהן. היוצרים הגברים חותמים על סרטי הנשים בשמות בדויים של נשים. היוצרים והיוצרות הם גם אנשי השיווק והמפיצים של הסרטים, שמונגשים לקהל נשים חרדיות.
פסטיבל קולנוע דרום מעניק השנה, לראשונה, הצצה מיוחדת ואותנטית לתעשייה זו. האוצרות מבטאת מחווה ליוצרים החרדים הבולטים ויש בה כדי לסמן כברת דרך ולייצג את הדיאלוג התרבותי המתרחש והרוחש באמצעות אמנות הקולנוע.
מרלין וניג
מנהלת אמנותית, פוקוס קולנוע חרדי
חוקרת ומבקרת קולנוע
מחברת "הקולנוע החרדי" בהוצאת רסלינג.
בקרוב יראה אור ספרה החדש המבוסס על דוקטורט שכתבה בנושא.
