מעברים בין מסך קולנועי גדול, מהורהר, למסך טלוויזיה ביתי רב ערוצי, ומשם לצג סלולארי זעיר ונייד – מצריכים חשיבה מחודשת על אפקטיביות ההנגשה של תכנים קומיים לקהל. אושרית סרוסי, שצלחה בהצטיינות לא מעט מעברים כאלה, מגלה כאן (בטקסט מושקע!) איך היא מצליחה לקרוע מצחוק גם את הקהל בסינמטק שדרות, גם את הצופים בתכנית של גיא זוהר, וגם את זאת שמגלגלת את האינסטגראם בקו חמש בדרך חזרה מהעבודה.

יום שישי, 10  בבוקר, שיעור תנ"ך באולפנה. אני בכיתה יא', אתמול יצאתי עם חברות לנתיבות (מי יוצא לנתיבות? מה עבר עלינו?), נרדמנו על ספסל וחזרנו על הבוקר בטרמפים לבאר שבע.
אני גמורה, נרדמת על התיק בתור כרית, אבל שומעת את המורה ממלמלת "בתורה אין שום מילה מיותרת". לדוגמא עקידת יצחק- "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". למה התורה מספרת שאברהם הכין את החמור לפני שהוא יצא לדרך? זה אוביֶיס. כמו לספר שהוא נעל נעליים. "כדי להראות לנו שאברהם כ"כ אהב את הקב"ה", המורה הסבירה, "שאפילו כשאלוהים מבקש ממנו לעקוד את הבן שלו, הוא סומך עליו שזה לטובה. הוא לא התעורר בבוקר ושעה התמתח במיטה. הוא השכים. הוא זה שהעיר את השעון המעורר חחחח" (כן, לא היה לה הרבה הומור לזאת). "ואפילו שהיה לו עבדים ושפחות – הוא חבש את החמור בעצמו, מהתלהבות לקיים מצווה".

מפה אני צוללת לחלום עמוק על הבחור שהכרתי אתמול בלילה ב"פינגווין סנוקר" בנתיבות, מפספסת את סיפור העקידה, אבל לוקחת את הדבר העיקרי מהשיעור: בתורה שום פרט לא נאמר סתם. כל תיאור שאפשר להעיף והסיפור ימשיך כרגיל- יֶרֶד בעריכה. אני חושבת שאם התורה הייתה נכתבת היום, היא הייתה בכלל סדרת סרטונים באינטרנט.

טענה הזויה? קודם כל, תסתמו.
דבר שני… אני אסביר, ממילא יש לי עוד 700 מילים למלא פה.

כלל אצבע שכל איש שיווק באינטרנט מכיר הוא – קצר וקולע. "תיאורים ספרותיים" ומריחות לשון תשאירו לסטימצקי. הטוויטר מגביל כל ציוץ ל-280 תווים, ובפייסבוק פוסט ארוך מדי סביר להניח שידופדף וירד לתהום של הפיד.

כשלמדתי קולנוע בספיר, שנה שלישית, המחלקה הציעה לסטודנטים, כמו בכל שנה, ליצור מערכונים קומיים שישודרו בפסטיבל קולנוע דרום. אני ושותפי למשימה, חן רוטמן, שיחיה, כתבנו סדרת מערכונים, ויחד עם צופית אמירה שביימה הפקנו אותם פחות או יותר כמו שמפיקים סרט גמר: חשיבה על כל שוט, צילום אמנותי, קאטים חלקים. שחס וחלילה לא יהיה שום ג'אמפ קאט ה' ישמור ויציל וירחם גם. המערכונים שודרו בפסטיבל, על גבי מסכים ענקיים – ויאללה, זה עבד.

LIKE סיפור עצוב על בחורה שאישרה כל גבר בפייסבוק.

אבל משום מה אח"כ, כשניסינו להמשיך את המסורת באינטרנט, גילינו שמשהו נתקע. לא הבנו. עם הזמן והניסיון הפנמנו שהפייסבוק והיוטיוב אוהבים פשטות. את האמנות תשאיר בבית. ככל שהמסך קטן כך קטֵנות האופציות לתכנים שאפשר להקרין עליו.  מערכון עם עלילה לא יורד חלק בגרון של הפייסבוק. להפך. ברגע שיש פאנץ' – תעשה קאט, וכדאי שהקאט יהיה כמה שיותר גס.

בהתחלה המשכנו לצלם מערכונים במצלמה מקצועית, וגילינו שעם כמה שזה אבסורד, עדיף לצלם בטלפון. הצופים באינטרנט ישָאַבו לראות קטע וידאו שנראה לא מקצועי, משהו שעושים הכי על הדרך, כי סרטונים מושקעים נראים מחייבים וזה כבר… לטלויזיה. בערב. כשאני אפתח בנחת אתר סדרות ואכין צידה לצידי במבה נוגט ונס קפה. אבל ככה? באמצע שאני מגלגלת את האינסטגראם, כשאני יושבת בקו חמש, בדרך חזרה מהעבודה? ממש לא.

התכנית "טלויזיה מהעתיד" לדוגמא, היא לקט של קומיקאים וסטנדאפיסטים, שהתחילו ככוכבי רשת, והתבקשו לייצר את אותו תוכן קומי לטלוויזיה המסחרית. אחת מהתובנות שהיתה להם כבר מהעונה הראשונה היא שתכנים שעבדו באינטרנט לאו דווקא עובדים בטלוויזיה, וצריך לשנות פה גישה. בטלוויזיה הקצב יותר איטי. יש צורך בהתפתחות ויש חשיבות לרמת הצילום והעריכה.

בפייסבוק? ונהפוכו.

הפייסבוק הוא כמו הילד השובב בכיתה. ככל שתהיה יותר מופרע ו"שכונה", כך תמשוך יותר תשומת לב. הטלוויזיה והקולנוע הם זירה ל"אליטה של המקצוענים". באינסטגראם לעומת זאת גם אמא שלי, דליה מבאר שבע, שהיא בכלל גננת, בת 60, יכולה להעלות סטורי של עצמה ב-"פיניש אחרון לפסח" וכולם יפרגנו ואף אחד לא יכתוב עליה "ביקורת תרבות" בוואי-נט. האינטרנט זה מרד הנעורים של הצופים בבית. עד עכשיו אתם הכתבתם את מדורת השבט? היום כל אחד ואחד בוחר באופן מודע במי לצפות, ולכולם יש מקום פה. באופן אבסורדי מה שהתפתח הוא שהצופה, שגולש דרך הווי פיי, בוחר לא להתלהב במיוחד מקטעי וידאו מושקעים (אלא אם כן הם ממש קצרים ושייכים לווניה היימן), ואת הלייקים הוא יורה עם חץ של קופידון דווקא לסרטונים של 20 שניות מדודות, לחבר שצילם את סבתא שלו מחליקה על כרפס והעלה לדף של "דרושים בנתניה". כל סרטון שהאמירה שלו "עשיתי שטויות לכיף והעליתי" מתקבל בחיבוק.

בקיצור – ווניה היימן

בעיניי החומות זו גם הסיבה להתפתחות הנונסנס ברשת. בדיחות לא קשורות לעלילה. אם בכלל יש עלילה. חוסר הגיון של הכל, עריכה מבולבלת, כל זה נוצר מהבנה תת מודעת של היוצרים שצריך להשתנות יחד עם הפורמט החדש. סרטון מושקע ככל שאני אעשה לא יתחרה לעולם עם הסרטון שחבר שלי העלה קודם, כשצילם את התינוקת שלו רוקדת לצלילי "היום יום חמישי" בצילום רועד. כשמדברים ספציפית על תוכן קומי, היוצרים חייבים שרמת השטותיות שלהם תשתווה לרמת השטותיות של הסרטונים תוצרת הבית, וכל השפה הקומית מקבלת תפנית.

הפתעה נוספת היא שבלימודים שיננתי שהכי חשוב בקולנוע זה הפן הוויזואלי. תסריט צריך לתרגם למראות ודימויים, ואת המונולוגים להשאיר לתיאטרון. אז זהו, שברשת? פחות. מסתבר ששם מלך הכיתה הוא המלל. דמות על רקע אחיד שמדברת למצלמה יותר מאפשרת צפייה מסיפור שמועבר ויזואלית. לדוג' סרטון דעה פמיניסטי של "כאן דיגיטל" שבו אשה עומדת כשמאחוריה רקע סגול ומסבירה שזו בעיה שיש הרבה מילים שמתארות "וסת" (מחזור, דגל אדום ועוד שלל…) יעבור מסך בפייסבוק יותר מסצינת מרדף של טרנטינו שמצולמת בדיפ פוקוס עם עריכה מקבילה. למה? כי הצופה באינטרנט כנראה עושה פליי על הסרטון שלך כשהוא בתור לקופת חולים, אז תעביר את הנושא מהר מאמי, אחרת קוראים במספר שלי, 67, ואני אסגור אותך ולא אצפה שוב.

לפני שנתיים בערך  קראו לי להשתתף ב"ישראליוֹת" בנושא- "יום כיפור". כשהגעתי הייתי בשוק מאיך שהפורמט עובד.

"אני פשוט עומדת ומדברת כשמאחוריי גרין סקרין?"

שום ויזואליות, שום קריצה בצילום, וכשהסרטון יצא, העריכה עוד שניה עשתה לי התקף לב מהמהירות.

ואללה… בלימודים, כשהצטלמתי לחבר'ה, הייתי רגילה שהקצב שהיה בסצנה פחות או יותר נשאר אחרי העריכה. פה? פסרה, כל אחת אומרת את דעתה וקאט. יאללה אודרוב, לישראלית הבאה. פאוזות דרמטיות וריאקשנים לא נחלת הפורמט בלשון המעטה. אבל ואללה, זה עובד, והעמוד שלהן הצליח בטירוף. כי הוא קצבי ומהיר, עם גרפיקות מטופשות ואפטר אפקט שמבהיר לכולם שאף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות וזה כל מה שצריך. כנראה. את האמנות המוכרת תשאירו למסך הגדול, באינטרנט יש אמנות חדשה, וכל אחד שיש לו סיסמא לוואי פיי יכול לנסות את מזלו ואפילו לפתוח עמוד.  

וכעת, אחזור לטענה שאיתה פתחתי בהתחלה, כשעוד הייתם צעירים ולא ידעתם מה זה בריחת סידן: אם התנ"ך, שחרט על דגלו שפה עניינית וחדה, היה יוצא היום, סביר להניח שהיה יוצא כסדרת רשת ביוטיוב. מה שמלמד שלפורמט האינטרנטי מגיע איזה מקום של כבוד, כי היי, בכל זאת מדובר בספר הנמכר ביותר בעולם. אני רק מדמיינת את הטוקבקים על הפרק של קריעת הים, האם זה צילום אותנטי או שזה אפטר אפקט? זה שקוףףףף. בכל אופן, חבל שנרדמתי על התיק, נכשלתי בבגרות.

אושרית סרוסי

נולדה וגדלה בבאר שבע.
בעלת תואר ראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. בין עבודותיה למסכים השונים:
"טלויזיה מהעתיד"- כתיבה ומשחק.
"ויקי ואני"- כתיבה ומשחק.
כתיבה והגשה בפינת "המועדון" בתכנית "הערב עם גיא זוהר".
כתיבה ומשחק בסדרה "זאת וזאתי"  שתעלה בקרוב ברשת  13