רז בדו כותבת על סרט קצר אחד של שנטל אקרמן, "דיוקן של אישה עצלה", שהעניק לה מקור לנחמה, דמות להזדהות אתה ותחושה של קבלה.

לפני כארבע שנים התאבדה שנטל אקרמן, במאית שהייתה אישה, בלגית, יהודיה, לסבית ובהמשך גם א-מינית. בפיצ'ר השני שלה ("אני את/ה הוא היא") צילמה אקרמן את עצמה הולכת עירומה בדירתה, אוכלת סוכר וכותבת מכתב פרידה שלא נגמר לאהובתה לשעבר. הסרט מסתיים בסיקוונס של מין לסבי מפורט, בעירום מלא, אשר נמשך 11 דקות מענגות. זה היה ב-1974, היא הייתה אז בת 24 בלבד. בגיל 25 הוקרן סרטה "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080" בפסטיבל קאן, ושינה את פני הקולנוע המודרני. השוטים הסטטיים הארוכים, המעקב אחרי הדמות ברגעיה "המתים", המועקה האיומה של השגרה, שליוותה את חוויית הצפייה בו, האנטי דרמה שיצרה סצנת שיא צפויה ולא צפויה כאחד, הדמות הראשית שגבולותיה הן קירות ביתה – יצרו קולנוע פילוסופי, פמיניסטי, חדש.

מאז ועד התאבדותה לא הפסיקה אקרמן ליצור. סרטים קצרים, ארוכים, בינוניים (באורכם), דוקומנטריים, אקספרימנטליים, בדיוניים. ניתן למצוא רבים מסרטיה ביו טיוב ובאתרים אונליין (לינקים בסוף המאמר).

1984, רק עשור אחרי "אני את/ה הוא היא", צילמה אקרמן את "דיוקן של אישה עצלה", סגמנט מתוך פרויקט אנתולוגיית במאיות שנושאו "7 נשים, 7 חטאים". הסגמנט מתחיל בשעון מעורר המצלצל ברעש מחריד. הבמאית-שחקנית מישירה מבט אל הצופים ומבקשת רק עוד דקה לישון. השעון מראה כבר 12:12 דקות, המאוורר ממשיך להסתובב מצד לצד, אבל הבמאית צריכה עוד רגע. היא מציינת בעייפות: "על מנת לעשות סרט, צריך קודם לקום ולהתלבש".

תוך כדי עישון סיגריה, היא פותחת וסוגרת את המקרר (הוא ריק, אז היא מוותרת על פעולת האכילה), שמה ויטמינים בכוס המים ושותה אותם עד סופם. הסרט טובע עמוק בתוך שלל הפעולות היומיומיות של האדם היוצר. רק נגנית צ'לו שמופיעה מדי פעם, ומלווה אותנו מוסיקלית, מצליחה להעביר את סערת נפשה של אקרמן. מבחוץ – עוד יום להציע את המיטה, מבפנים – הנפש רוטטת כקשת על מיתר. אקרמן, שסבלה לא מעט מדיכאונות בימי חייה, יצרה למעשה דיוקן של דיכאון, לא של עצלנות.

אם כן, השאלה שנשאלת היא: "האם הדיכאון הוא חטא?" ויותר מכך, "האם יצירה יכולה לתת ביטוי לנפש המדוכאת?" שהרי יש סתירה מובנית בין מעשה הבריאה הקולנועית, הדורש פעלתנות רבה,  לבין היעדר הפעולה שמייצר הדיכאון. בעברית, המילים דיכאון ודיכוי נגזרות מאותו שורש ומובילות לאותה תוצאה.

חטאה של האישה העצלנית: היא מדוכאת.  

קודם כל "She needs to get up".

ולפעמים, האישה רוצה רק עוד דקה לעצום את העיניים ולנוח, ולרגע לא להיאבק.

לקראת סוף חייה הרגישה אקרמן לא מוערכת, מודרת, בודדה. למרבה הצער, הכרתי את שמה ואת רוב עבודתה רק אחרי שהתאבדה. לפעמים אני צופה ב"דיוקן של אישה עצלה" מתוך רצון בנחמה, לפעמים מתוך הזדהות וקבלה. לפעמים אני קוראת אותו כמכתב מוטיבציה אירוני מן העבר, ואז קמה, פותחת וסוגרת את המקרר ללא תכלית, מגלגלת עוד סיגריה וחושבת בעייפות "כן, כן, צריך לקום ולהתלבש".

המלצות צפייה:

• Chantal Akerman – Saute ma ville (1968)
• I, You, He, She
• Jeanne Dielman, 23 Quai du Commerce, 1080 Bruxelles
• J'ai faim, J'ai froid Chantal Akerman, 1984

רז בדו

סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות הקול והמסך של מכללת ספיר ב2014. סרט הגמר שלה "לילא אחת ביאפא" זכה בפסטיבל קולנוע דרום של אותה שנה והשתתף בפסטיבלים רבים נוספים בארץ ובעולם. היא כרגע כותבת את התסריט ל סרט התזה שלה באונ' ת"א ועובדת כרכזת הפקות במכללת ספיר.