סודות הצמצום - מחברות דרום 2019
שני זכרונות וגעגוע עמוק.
1
בועז רימר צילם את "דבק מטורף", על פי סיפור קצר של אתגר קרת, בשנת 1994, במסגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. (הסרט הוקרן אחר כך בפסטיבל מינכן, וזיכה שם את קרת ורימר במשותף בפרס התסריט). כיוון שהייתי באותה שנה המוזיקאי היחיד שאתגר הכיר אישית (שנה לפני כן כתבנו ביחד מחזמר לפסטיבל עכו), היה תהליך בחירת המלחין לסרט קצר יחסית. אמנם הייתי חסר כל נסיון בכתיבת מוזיקה לתמונה, וגם לא היה לי שום ציוד שיאפשר עבודה מסונכרנת, אבל העדר התחרות הכריע כאמור את הכף.
אחרי שראיתי את הסרט בחדר העריכה, הלחנתי בהשראתו מנגינה נוגה, עתירת אקורדים, ובעיקר ממושכת מאד. כשהגעתי לאולפן הפוסט פשוט התיישבתי והתחלתי לנגן לייב מול תמונה כל מיני דברים לתוך המיקס. כיוון שזה סרט ממש קצר (6 ומשהו דקות כולל רולר) גיליתי מהר מאד, לחרדתי, כי לא מתאפשר לי בשום שלב לנגן במלואה את המנגינה הארוכה והמפותלת עליה טרחתי כל כך. המקום היחיד בו ניתן היה לבצע את היצירה הסבוכה במלואה היה כותרות הסיום של הסרט. כל מה שהצלחתי לדחוס לפסקול עצמו, אחרי השמטות כואבות וסירוס מוזיקלי אכזרי, היו כמה סגמנטים קצרים מתוך השלם.
בלי להתבלבל הפכתי את זה לקונספט. סיפרתי לכולם בהתלהבות שהמוזיקה קרועה במכוון לחתיכות, כמשל צלילי מופשט לרסיסי היחסים שבין בני הזוג. רק אחרי הפריים האחרון, טענתי בלהט, כשהם נדבקים זה לזה לנצח בנשיקת סופר גלו, נכון עלילתית לבצע את הקונצרט השלם.
המצאת תיאוריות שיצדיקו בדיעבד פאשלות שלי היא ספורט בו פיתחתי מיומנויות מרשימות עוד בבית ספר יסודי. המיומנות לא אבדה גם כאן. הסקור התקבל, ו"דבק מטורף" הפך רשמית לסרט הראשון שהלחנתי.
"דבק מטורף" – הסרט המלא (בועז רימר 1994)
2
השנה כבר 2001. לוח הזמנים להשלמת פסקול המותחן האפל "אני פורים" של אסף ברנשטיין ועמליה רוזנבלום היה דחוס במיוחד, כמעט בהול. שני מלחינים קדמו לי בנסיון לפצח מוזיקלית את הסרט. שניהם כבר לא היו בתמונה (אחד לא קלע מוזיקלית, השני הסתבך במהלך ההלחנה בפלילים והושלך לכלא). נותר בדיוק שבוע למיקס הסופי. מיד אחרי שנקראתי לדגל, ישבתי מול הראפקאט, ותוך פחות מחצי שעה הכנתי סקיצה חפוזה, ראשונית, עשוייה צלילים ספורים. המטרה – להשמיע לפחות איזו התחלה של כיוון לבמאי, שמיד עם סיום שיחת ההיכרות הטלפונית בינינו דהר בלהט קולנועי אל הסטודיו שלי. אם יאהב את מה שהכנתי, חשבתי, אַפָתֶח את זה כבר אחר כך. העיקר שנתחיל.
אסף הגיע מתנשף כולו, דילג באדיבות על הסמול טוק והקפה, התיישב מול המסך וביקש שאקרין מיד את פתיח הדרמה שלו, מלווה בצלילים הטריים שרקחתי דקות לפני כן. כיוון שכאמור נכווה כבר בעבר מעבודה עם מוזיקאים, הסגירה הבעת פניו סקפטיות וחשש עמוקים. לשמחתי שני אלה נמוגו מיד עם תום הצפייה, ואף הפכו להתלהבות מחממת לב. אבל ההקלה שחשתי הייתה, מסתבר, מוקדמת. זה היה רק השלב הראשון באודישן. "כדי שנתקדם, אני חייב שערה תשמע את זה", פסק, והזעיק לפגישה את עורכת הסרט.
ערה לפיד (1) הגיעה, חמורת סבר כמו אסף, והאזינה גם היא בדריכות וחשש לפתיח. רק אחרי שאישרה (באיפוק) את תחושותיו של הבמאי הצעיר, נפנינו לשיחה. "זו רק סקיצה", התנצלתי בפניה "אני כמובן אַפָתֶח את זה, אוסיף לזה B פארט ו C פארט, ואולי שתיים שלש מודולציות לקראת המערכה האחרונה, שתלוּוה כמובן בכלים נוספים."
"אין צורך" פסקה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "זה הכל סינטיסייזר, בסך הכל שלשה ארבעה צלילים שהכנתי כסקיצה לפני קצת יותר משעה, צריך עוד עבודה, פיתוח, כלים חיים".
"לא צריך."
"אבל מה עם המשך הסרט?"
"פשוט תחזור על הדבר הזה, ששמעתי עכשיו, שוב ושוב, כמו שזה, ככה. פשוט."
"לאורך כל הסרט? בלי התפתחות?"
"הסרט מתפתח. אל תדאג."
כך בדיוק עשיתי. קטע הפתיחה הנזירי חזר בווריאציות קלות ביותר לאורך כל הדרמה. ברולר התעקשתי וקיבלתי אישור מגבוה להוסיף עוד שלשה צלילים. וזהו.
את רשימת הדברים הטובים שקרו לי בעקבות הסקור המינימליסטי שכתבתי לסרט הזה (כולל ביקורות שהתעכבו באופן נדיר על המוזיקה) לא אפרט כאן. בתום הקרנת הבכורה בסינמטק תל אביב, רכנתי לעבר ערה, שישבה לידי, ולחשתי באוזנה מילה אחת. "צדקת".
פתיח "אני פורים" (אסף ברנשטיין ועמליה רוזנבלום, 2001)
1 – העורכת ערה לפיד נפטרה בדיוק לפני שנה. בחייה הקפידה תמיד להתרחק מסנטימנטליות ורגשנות מיותרים. תוך כדי העבודה המשותפת אתה (הלחנתי בסך הכל 11 סרטים שערכה) דבקה בי ההקפדה הזו, והשפיעה עלי עמוקות. אפילו ציון העובדה שאני כותב את הדברים האלה כאן בגעגוע עמוק נעשה בחשש מסויים, מלווה בהתנצלות על החריגה הסגנונית.
קריאה נוספת:
ראיון עם ערה לפיד – תקריב 8, 2014
יונתן בר גיורא