היחסים בין הזמן הטבעי, הזורם, לסדרת הפריימים הקפואים ממנה מורכב כל סרט אנימציה, יוצרים מערך יחסים ייחודי בין זמן הווה לזמן עבר. ביקום המונפש הזמן בכבודו ובעצמו מתפרק ליסודותיו, ובמצבו הסטאטי, המוקפא, האנימטור יכול לפסל בו מצבי הוויה וצורות קיום שיתכנו רק בטריטוריה ובשפה של אנימציה.

 זמן הוא עסק גדול באנימציה. אנימטורים שורפים את מיטב זמנם בנסיון לעצב ולפסל בו.  

אנימציה היא האמנות האולטימטיבית לעיצוב ושליטה בשתי מהויות חמקמקות ביותר – זמן ותנועה.  האחד זורם כי זה טיבעו, ובטבע הזה אנחנו כלואים בחיי היומיום, ומקבלים את המקצב שלו כנתון, אך הוא עצמו נותר שקוף לנו. אנו רואים רק את הנגזרת שלו, את ההשתנות, התנועה, והמקצב של יום ולילה, לפיו אנחנו מחלקים את חיינו וסופרים אותם כימים, כשבועות וכשנים.

האמנויות המתחקות ומתעדות את ההשתנות והתנועה של דמויות ונופים, האמנויות בזמן – הקולנוע והתיאטרון, עושות שימוש בסגנון ובשחזור של תנועה ומצבים, כפי שהיו עשויים להתקיים אי אז  בזמן ובמקום כלשהו. בעצם ההעמדה המחודשת שלהם בסרט או על הבמה, במעשה השחזור עצמו, יש הצעה דוקומנטרית כמעט, המניחה שישנו זמן בו הם היו ופעלו באמת, והשחזור שאנו רואים – הוא העמדה מחודשת של דבר שהיה, או שיכול היה, להיות לו קיום.   

באנימציה, הקרקע הזאת נשמטת – לא היה שום זמן בו הדמויות שאנחנו רואים על מסך פעלו או היו. הן בדיון מוחלט. לא רק הן – גם התנועה שלהן היא שקר.

באנימציה כל שנייה מחולקת  לפריימים, בין עשרים וחמישה פריימים לשנייה (pal) לשלושים פריימים לשניה (NTSC).  

בא האנימטור, ומבטל את הזרימה הטבעית של הזמן ,מתערב בה ומקפיא אותה לסדרה של פריימים  קפואים, בהם התנועה היא אשליה בלבד, והזמן,  חומר הגלם האמיתי בו מפסלים, הוא סטאטי: לא זורם, לא משתנה. בניגוד לזמן הטבעי הזורם, האנימטור מפסל בזמן סטאטי, ומייצר אשלייה של תנועה, אשלייה של רצון, ואשלייה של מניעים.

אין שום תיעוד של הוויה, אלא יצירה מאפס של הוויה. והאמת הזאת, ניצבת גלויה וחשופה לעיני כל מי שרואה סרט אנימציה.

הזמן הסטאטי של האנימציה, חומר הגלם הראשי שלה, מהדהד זמן סטאטי אחר – זה של הזיכרון.

הזמן הטבעי הזורם הוא מהות אכזרית. הוא לוקח כל רגע של הווה, וממיר אותו לזמן עבר, קפוא, סטאטי, שאין אליו גישה. ככל שאדם חי יותר – הוא צובר מאחוריו תילי תילים של זמן קפוא, בלתי נגיש. כל מה שהיה חי מאוד לפני רגע, נידון להפוך לזיכרון  בלבד, שכל קיומו תלוי בתודעה הזוכרת, בת החלוף, ומלבדה אין לו שום כתובת או טריטוריה מוגדרת להתקיים בהן.

החומר הוא הראשון להתכלות. הוא הראשון להגיב לשיני הזמן. הרעיון והזיכרון נשמרים בתודעה הזוכרת בלבד, אבל הזיכרון האנושי הוא מנגנון מאוד לא מושלם. הוא זוכר חלקית, באופן פגום ומלא פרצות, ויוצר עיוותים של גודל ושל משמעות. הוא זוכר בשפת חלום.

סרט אנימציה הוא לא תיעוד של מה שהיה, אלא של מה שכבר נשכח, או כמעט נשכח. זיכרון הוא  זמן שכבר התמצק , שאיבד את החומר ממנו היה עשוי, ואיבד את הזרימה שלו. ולכן פיסול של תנועה בו היא הקמה לחיים של רגע שכבר הוקפא. החיים הניתנים לו בחסדי האנימציה הם חיים מלאכותיים, שהאמת שלהם אינה מוקנית להם בשל היותם אמיתיים, וגם לא בזכות הדבר שאותו הם מייצגים, אלא בזכות הפער בין המימוש החומרי על המסך, לבין הדבר שאותו הם מייצגים. החומר  הוא ייצוג של רעיון, של מהות שעדיין ממשיכה להתקיים במחוז המדומיין. הוא לא מחליף את הדבר המדומיין, אלא רק נותן לו מימוש רגעי – חומרי ותנועתי. הוא חייב להחזיק כוח דימויי שישלח את הצופה לדמיין את הדבר האמיתי, ובפער בינו לבין הייצוג על המסך, יתקיים מתח. זה כוחו של הניסיון לאחוז בהוויה שלמה מתוך קרעים ופיסות של מה שנשמר, רגע לפני שיעלם גם הוא.

ישנם לא מעט סרטים שעוסקים בזיכרון או בהזכרות, באנימציה. ומעניין לראות, שבניגוד לקולנוע  המצולם, העושה שימוש בשפה של פלאש-בק כשהוא עובר לדון בזיכרון, באנימציה ההווה והעבר אינם מסודרים באופן היררכי (כשההווה הוא במעמד של בכורה). באנימציה ההווה, מעצם היותו עשוי  חומר דומם ומיוצג גם הוא, הוא עוד קו הוויה בלבד, עוד אלטרנטיבה להבנת המציאות, ולא הדבר ה”אמיתי” – כי גם לו אין את הפריווילגיה והתוקף להחזיק באמת הדוקומנטרית. ומעניין לראות איך הזיכרונות נשזרים בתוך ההווה כחברים שווי זכויות, כזמן בעל תוקף של הווה נוסף, ולא כדבר משוחזר שרק נועד להאיר את הסיפור שמתקיים בהווה.

שני סרטים שאני רוצה להתייחס אליהם בהקשר הזה, הם “יענקלה” של גיל אלקבץ, ו”שלג חם” של אירה אלשנסקי.

בסרט יענקל’ה, המבוסס על סיפור קצר מאת אהרון אלמוג, מתוארת שיגרת חייו של אדם בשם יענק’לה, הגר עם אמו , ומנהל שיגרה יומית סדורה של קימה בבוקר והליכה לעבודה. עד שיום אחד הוא אינו מגיע לעבודה, והסרט יוצא להתחקות אחר מה שהוביל להיעלמו. אגב, התיאור הזה הוא לקוי, כי הסרט אינו מתחקה אחר הסיבה להיעלמו יותר משהוא  מתחקה אחר היומיום שלו.

גיבור הסרט הוא יענקל’ה, אולם אנחנו לא זוכים לאורך כל הסרט להכיר או לזהות אותו במראה פנים.  גם לא את אמו, וגם לא אף אחת מהדמויות האחרות. כל הדמויות והחפצים והסביבות בסרט מיוצגות על ידי צלליות, המשמשות את גיל אלקבץ לבנייה של מערכות דימויים על גבי היומיום שהוא מתאר.  בכך, הוא מבטל את הבכורה של אנשים על פני החפצים והסביבה, והם מקבלים שיוך מיוחד לעולם החפצים הדוממים – הם הופכים לדימוי בעצמם, ולחלק ממערכת דימויים המתארת את הזמן.

קו העלילה הנוסף הנשזר בסיפור, מתרחש בזמן האיחור שלו למשרד, עשר דקות. במהלכן, זמן ההווה מקבל צבע נוסף, אדום, אבל לא ברור אם הוא במעמד של הזייה, אמת בעלת תוקף של מציאות, או עוד קו הוויה אלטרניטיבי –  פוטנציאל חיים שונים, שהתקיימו שם כל הזמן, במקביל לזמן הסיפור.

מכיוון שהסיפור עליו מבוסס הסרט מתכתב עם  ז’אנר האבסורד, די בטעות אחת קטנה – בהדפס של ברווז  על החולצה שאמא שלו נתנה לו ללבוש בבוקר, כדי לשלוח את חייו לסחרור.

(ובזה הוא קצת מזכיר את הפתיח של “ברזיל” (טרי גיליאם – 1985) – טעות הדפסה קטנה, חיפושית שהשתרבבה ושיבשה את המנגנון, הולכת לעלות למישהו, אקראי לחלוטין, ממש כמו יענקלה האנונימי, ביוקר). הסרט “יענקל’ה” נעשה באנימציה קלאסית, וגיל אלקבץ עושה שימוש בחומר של צללית, קו וכתם, שהם החומרים מהם מורכבת האנימציה הקלאסית, על מנת לספק זווית חומרית לסיפור, שתספר מצידה עוד רובד של הוויה שאינו נמצא בטקסט.

הסרט השני אליו אתייחס, נעשה בטכניקה של “סטופ מושן” – אנימציה המצלמת עבודה עם חומרים, בובות וסטים.

“שלג חם”, סרט גמר מבצלאל של אירנה אלשנסקי, מתאר דיאלוג כמעט זניח בין אב לבת. הם מדברים על מלפפונים חמוצים.  אלא ששתי הדמויות המרכזיות, עשויות חימר, מפוסלות ברמת גימור מאוד חלקית, והן הדבר הכי פחות מעוצב בסט. הן החומר הפגיע ובר החלוף ביותר בפריים.

במהלך הסרט, תתרחש גלישה לזיכרון ילדות, שהטריטוריה בה הוא מתקיים, היא שולחן האוכל שלשני צדיו ישובים האב והבת, והשלג –  הסוכר שנשפך עליו.

כשהסרט חוזר לזמן הווה, הדמות של הבת נותרת קטנה. דמות זיכרון. אבל היא כעת בזמן הווה, מתוארת כילדה הקטנה שהיא מרגישה באמת.

“אבא, תרים אותי” – ביקשה הילדה הקטנה בזיכרון.  “אני לא יכול, את כבדה מדי” – ענה לה האב.   בהווה הם ממשיכים לשוחח על מלפפונים חמוצים. ועל תה.

זמן העבר הפך לסבטקסט של השיחה, סבטקסט שקיבל ייצוג חומרי, ומתקיים בתוך זמן ההווה, ואינו מפסיק להתקיים – כי כך הם זכרונות – הם ממשיכים להתקיים גם כשהפלשבק תם.

לאנימציה יש את היכולת לטפל ביחסים המיוחדים שבין זיכרון לזמן הווה, דווקא בשל הוויתור  המובנה בה על ריאליזם, והיכולת להעמיד דימוי פלסטי, משוחרר מהזמן. האמת של החומר, של הפלסטיות, מחזיקה  עוד רובד סיפור שנעלם מהטקסט,  ומהליניאריות תלויית הזמן  של השפה.

יעל ענבר

במאית תיאטרון, מרצה למשחק לאנימציה ולתסריט לאנימציה במסלול אנימציה בספיר. בוגרת בהצטיינות של ביה”ס לתיאטרון חזותי, ירושלים. בעלת תואר MA  באנימציה מאוניברסיטת Bournemouth, אנגליה. הקימה את תיאטרון גרטרוד בשיתוף עם רויטל אריאלי, שהפקותיו, המשלבות כוריאוגרפיה עם בובות, זכו להצלחה בינלאומית והשתתפו בפסטיבלים חשובים בעולם. זכתה בפרס ראשון על “מופע העצמות של גרטרוד” בפסטיבל הבינ”ל  של קאן  (צרפת)  ובפסטיבל הבינ”ל לתיאטרון של  ולנסיה (ספרד).