מעט מדי צלמות קולנוע מקצועיות פועלות כיום בארץ. סמדר זמיר, ממייסדות “פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל” וקולנוענית בעצמה, הזמינה שלוש מהן, איבון מיקלוש, אביגיל שפרבר ועמית חכמוב, למפגש, דיון וצפייה בעבודותיהן, במסגרת פוקוס נשים מיוחד בפסטיבל. בראיון ל”מחברות דרום” היא מספרת על הרקע לבחירה, ומדברת על יחסי נשים – קולנוע בכלל.

שלוש הצלמות שבחרת לארח בפסטיבל מייצגות שלושה דורות בקולנוע המקומי. את מזהה על ציר הזמן סימנים של שינוי ביחס לתחום הכל כך גברי הזה? האם יש סיכוי שמספרן הגודל והולך של נשים במאיות יחלחל גם למקצוע הזה?

האמת שאני בעצמי שואלת את השאלות האלו ולכן בחרתי השנה להתמקד בצלמות ולשמוע מהן מה הן רואות וחושבות. לדעתי בהחלט יש סימנים של שינוי. אנחנו בעיצומן של השפעות ‘מי טו’ שמטלטלות את העולם בכלל, ואת תעשיות הקולנוע בפרט, ואני אופטימית. יחד עם זאת, עד שלא יהיו רפורמות מפורשות, שמקדמות ייצוג הולם ודואגות לשיויון של נשים צלמות ויוצרות בכלל, בכל התפקידים והעמדות, אנחנו לא יכולות להבטיח שמגמה זו תישמר לאורך זמן. האינטרס של קידום נשים בתעשית הקולנוע צריך להיות ברור, ולהתנהל לפי תוכנית עקבית שכוללת הכשרה, מנטורינג, שיריון תפקידים, הקצאת תקציבים שיויונית, תמיכה מקצועית בהקשר של אמהות ועוד. יש פה אפליה רבת שנים, וכדי לתקן אותה צריכים לעשות “תיקון אפליה” אמיתי. אני חייבת לומר בהקשר הזה שאני לא חושבת שהאפליה נעשתה במתכוון. ברור לי שזה השתרש והתאפשר בעקבות נורמות ששלטו בתעשיה, וגם מחוסר תשומת לב ומחשבה. אבל לעומת זאת, את התיקון אפשר לעשות בכוונה מלאה ועם מירב תשומת הלב, וזה הכרחי. בתעשית הקולנוע עדיין יש דומיננטיות של הגבר הלבן למרות שיש עוד הרבה קולות שראוי לשמוע. קולות שלהערכתי עשויים לשנות את המדיום, להמציא אותו מחדש – ובראשם קולות של נשים. כך קרה כשנשים נכנסו לספרות. הרי אף אחד לא רצה לתת לנשים לפרסם ספרים אי אז במאה ה-18 ולכן הן הקימו הוצאות לאור בעצמן, פירסמו ספרים, והופ! יש סוגות ספרותיות חדשות לגמרי: זרם תודעה, יומן, חלופת מכתבים, סיפור קצר. הדבר הזה עוד לא קרה בקולנוע. עוד לא ראינו מה קורה כשחמישים אחוז מהסרטים מבוימים על ידי נשים, מצולמים על ידי נשים, מעמידים במרכזן גיבורות וכולי.

בסרטים דוקומנטריים העוסקים בנושאים אינטימיים, כמו טראומות הקשורות לתקיפה מינית, בהן נדרשת רגישות רבה מול סובייקטים מצולמים, יש, במקרים מסויימים, חשיבות מכרעת למין הצלם. קצת כמו שוטרת ולא שוטר בחקירות משטרתיות של נפגעות אונס, או רופאה בטיפולים רפואיים אינטימיים. האם תוכלי להרחיב על האספקט הזה בקולנוע הדוקומנטרי, ועל האופנים בהם הוא משפיע  על תהליכי יצירה?

נכון, לרוב, לסובייקט, גבר או אישה, יהיה קל יותר לדבר על פגיעה מינית אם הצלמת אישה, נשים ידברו אחרת על מחזור ולידה כשיש גבר בחדר וכולי. ואלה עניינים משמעותיים. יחד עם זאת, זה צריך להיות מאוד ברור שהתעשייה לא צריכה צלמות כי נשים הן רגישות יותר.  צלמות הן לא בתפקיד “השוטר הטוב”. ממש לא. התעשייה צריכה צלמות כי היא פשוט צריכה צלמות. כי נשים יכולות לצלם סרטים ואין סיבה שלא יעשו את זה. כמו שאמרה ויקי שירן, אנחנו צריכות להיות 50% בכל תחום. רגישות, לא רגישות, מצוינות, בינוניות. זה לא קשור לנושא הסרט, זה לא קשור ליחסים עם סובייקט, זה קשור אך ורק לצדק מגדרי.

לורה מאלווי דיברה בשנות ה-70 על “המבט הגברי” בקולנוע, ועל מה שדרוש לעשות כדי לשנות אותו. האם עין נשית מאחורי המצלמה יכולה לסייע בשינוי המבט הזה?

המבט הגברי של הקולנוע כפי שמתארת מלווי, הוא תוצר של תעשיה שמונעת מפרספקטיבה של הגבר הלבן. בניגוד לזה, בקולנוע נשים, אין מבט ממסדי כמו המבט הגברי שהוליווד ייצרה. לכן אין עין נשית דומיננטית אלא ריבוי של נקודות מבט. רוצה לומר, יש עין של אישה והיא תלויה בנסיבות חייה. יש נשים פמיניסטיות ונשים לא פמיניסטיות. עשירות, עניות, רזות, שמנות, לסביות, סטרייטיות, יהודיות, ערביות, ישראליות, גרמניות… כאלה שמגויסות לשינוי המבט וכאלה שלא… ויחד עם זאת, כשנשים עושות סרטים, הן עושות סרטים על מה שמעסיק אותן – על התשוקות, הכאבים, חוויות הגוף – שלהן. כיוצרות הן מביאות את הדברים בגוף ראשון. בקול שלהן. מהכרות אינטימית. מכיוון שלאורך שנות הקולנוע הקול הזה נעדר מהמסך,  ונשים תוארו בדרך כלל מפרספקטיבה סטריאוטיפית, אז בודאי שקולנוע נשים מציע חלופה מרעננת. יש עוד כל כך הרבה נושאים וחווית מחייהן של נשים שלא נראו על המסך. יש עוד כל כך הרבה סיפורים חדשים לספר. עולם ומלואו.

גם אצל איבון מיקלוש וגם אצל אביגיל שפרבר הבחירה החלוצית להפוך לצלמות היא עוד נדבך במסע אישי מאד אמיץ של שחרור. מיקלוש הפכה מנערת אסקימו לימון ללוחמת בהחפצה באמצעות תביעת חברת ההפקה (בה זכתה). אביגיל, בת למשפחה דתית, יצאה מהארון והביאה לעולם ילדים עם בת זוג. האם אפשר להצליח להפוך לצלמת בלי אומץ ונכונות למאבק?

את זה צריך לשאול אותן (:

כחוקרת קולנוע – את מזהה קווי דמיון ויזואליים-תוכניים שמחברים סרטים שצולמו על ידי נשים?

צפיתי במאות סרטים של נשים, ארוכים, קצרים, ישראליים, אמריקאיים, זרים, דוקומנטריים, עלילתיים. הדבר היחיד שחוזר על עצמו כמעט בכולם הוא שיש במרכזם גיבורה אישה, אשר חוויות החיים שלה היא הענין. מעבר לזה, אני לא יכולה לזהות מכנה משותף. חשוב לומר שכל הנושא הזה של קולנוע נשים הוא חדש, וממש כעת בכל העולם, וגם בארץ, נערכים מחקרים על החיה הזו. בין היתר עולה במסגרת הזו גם שאלת השפה הקולנועית. עוד כמה שנים בטח נהיה חכמות יותר. כרגע, זו התשובה שיש לי להציע. מקווה שזה לא מאכזב…

ספרי קצת על הפוקוס

את “פוקוס נשים” יזמתי לראשונה לפני שלוש שנים (2015) במטרה לקדם דיאלוג על יצירה קולנועית של נשים. חייבת לומר שההשראה באה מהפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. הפסטיבל הזה היה בית בשבילי ובשביל הרבה יוצרות קולנוע נוספות, ומאז סגירתו בשנת 2013 מורגש מאוד חסרונה של במה ייחודית לנשים בתחום הקולנוע , שתאפשר גם צפיה בסרטים, אבל גם דיון בחלקן של נשים ביצירה קולנועית. לשמחתי, השנה הפוקוס מתרחב וכולל שני אירועים: ישראלי ובינלאומי, שניהם מוקדשים לצלמות. בפוקוס הישראלי יתארחו כאמור איבון מיקלוש, אביגיל שפרבר ועמית חכמוב. כל אחת מהן תיתן TALK קצר שנוגע לחוויה שלה כצלמת אישה, ואחר כך תקרין סרט קצר שצילמה. איבון תדבר על ניסיונה לאורך השנים כצלמת אישה. היא תקרין את מלחמה בא מלחם, דוקו ניסיוני קצר שביימה וצילמה. אביגיל שפרבר תשאל האם באמת יש משמעות למגדר של מי שעומד/ת מאחורי המצלמה, ותקרין את מז’ינקע, שצילמה לרחל אליצור. אחרונה תדבר עמית חכמוב, שממש לאחרונה הקימה את “פורום הצלמות”. היא תציג לנו תמונת מצב מקומית ובינלאומית על השתלבותן של נשים בתחום הצילום. היא תקרין את בן ממשיך שצילמה ליובל אהרוני. בסופן של ההקרנות ישוחחו הצלמות עם הקהל. בשנים קודמות זה היה אירוע מקסים ומוצלח מאוד. בפוקוס הבינלאומי אני מארחת לסדנת אמנית את הצלמת והבמאית האמריקאית עטורת הפרסים קירסטן ג’ונסון. אני מאוד מתרגשת לקראת המפגש איתה. היא יוצרת מחוננת ואני משתאה נוכח ההישגים שלה. זה לא ברור מאליו שאישה, בתעשיית הקולנוע האמריקאית, שהיא שיא הסקסיזם, תגיע להישגים שקירסטן הגיעה אליהם.

מה באמת קורה בעולם בתחום? האם יש תעשיות קולנוע ברחבי הגלובוס בהן אנחנו מתקרבים כבר לשיוויון?

החל משנות ה-70′ צצים עוד ועוד ארגונים, פסטיבלים, קבוצות, קרנות ואיגודים, וכן פרויקטים אינטרנטיים, טלוויזיוניים וקולנועיים, שמטרתם לקדם עשייה קולנועית של נשים. רק מהשנים האחרונות אפשר למנות את סדרת הטלוויזיה האמריקאית THE GENDER PROBLEM 4% (זמינה לצפייה בYES) שעוסקת במיעוט הנשים בהוליווד; פרויקט WIDC בקנדה שמציע רזידנסים להעצמת נערות ונשים באמצעות בימוי קולנוע;  הפרויקט של אוניברסיטת קולומביה Women Film Pioneers Project הממפה את כל הנשים שפעלו בתקופת הקולנוע האילם לפני שיטת הקרדיטים; מרכז ג’ינה דיוויס שמקדם שיויון במדיה ולאחרונה אף הצהיר על תחילת עבודה על סרט שיעסוק בנשים בתעשיית הקולנוע האמריקאית.

והיוזמות האלה משפיעות על המדיניות? על השטח? יש בזכותן יותר נשים?

לגמרי. זה מחלחל. יש התעסקות גם ברמה המדינית, בניסיון לקדם רפורמות, חוקים ותקנות. בארה”ב הקימו ועדה פדראלית שחוקרת מדוע כל כך מעט נשים אמונות על מלאכת ה”סטורי- טלינג” בהוליווד; האיחוד האירופי יצר תוכנית לקידום יצירה קולנועית של נשים במזרח התיכון; European Women’s Audiovisual Network ערך מחקר בן שבע שנים על סרטי נשים, וקבע שיש להחיל רפורמות שיחלקו תקציבים באופן שוויוני; בשוודיה כבר נהוגה חלוקה שוויונית של כספי ציבור בין גברים ונשים, ולאחרונה הודיעו גם אוסטרליה, קנדה ובריטניה על חלוקה כזו. בקיצור, יש אקשן!

מה לדעתך דרוש כדי ששינוי כזה יקרה באופן גורף? כדי שבכל העולם נראה יותר נשים שעושות קולנוע?

בעבודה שלי על הסרט “על כסא הבמאי יושבת אישה” (בעריכה), ובמחקרים שקראתי, עולה חד משמעית שתעשיות הקולנוע, בארץ ובעולם, פועלות כשוק עבודה ממוגדר, שמעדיף באופן מובהק גברים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות: התעשיה והדרישות המקצועיות לא תמיד מתאימות לאמהות; נורמות סקסיסטיות ואפליה מובנית בתעשייה הופכות לעיתים את סביבת העבודה לקשה עד בלתי- אפשרית עבור נשים רבות; גברים המאיישים את רוב עמדות הכח נוטים לקדם גברים; מוסכמות והגדרות של ‘הסיפור הטוב’ הן לרוב סיפור על גבר מנקודת מבט של גבר. אלו רק חלק מהסיבות… כל מי שעובד/ת בתעשייה יודע/ת שהענין הזה קיים. יחד עם זאת, לקולנוע ולאומנויות בכלל יש מסורת של התעלמות מנסיבות חברתיות, ותפיסה עמוקה שהכישרון הוא זה שקובע. בעיני זה נאיבי להתעלם מכך שהקולנוע, כמו כל תחום אחר, פועל בתוך עולם של יחסי כוח, אינטריגות, אופנות, אינטרסים, ובעיקר חוסר שוויון שמוליד פערים בהזדמנויות. זה הדבר הראשון שצריך להסכים לראות. מכאן קל להבין, כמה חשוב לעשות אפליה מתקנת עמוקה. כמה חשוב שתת הייצוג של נשים בקולנוע, לפני ואחרי המצלמה, יוחלף במגוון רחב של ייצוגים שמשקף את חלקנו באוכלוסיה. אני כשלעצמי פועלת למען התיקון הזה, בדרכי, יום יום, כבר כמה שנים. הסרטים מספרים לי שיש עוד המון עבודה, ואני נעתרת לה באהבה.

סמדר זמיר

יוצרת קולנוע ומרצה לקולנוע ומגדר. בעלת תואר ראשון מטעם החוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר ותואר שני במגדר מטעם אוניברסיטת בר אילן. את שני המסלולים סיימה בהצטיינות. סרטה הקצר בין השורות (2010) הוקרן בערוץ 2 והשתתף בפסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם. זמיר מרצה על קולנוע ומגדר באוניברסיטת בן גוריון, מכללת הדסה, מכללת ספיר, סינמטקים ועוד; פעילה וממקימות “פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל” הפועל לקידום נשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה; מפרסמת מאמרים ב”הארץ”, ב”מערבון”, ב”און לייף” ב”מחברות קולנוע דרום” ועוד; מסות פרי עטה ראו אור באנתולוגיה “בגוף ראשון” (בעריכת שלומית ליר, הוצאת פרדס) ובספר “תמונת מחזור – עיונים בשיח הווסת בישראל” (עורכות ענבל אסתר סיקורל ועוד, הוצאת ספיר). בימים אלה עובדת על פרויקט הביכורים הדוקומנטרי “על כסא הבמאי יושבת אישה”. הפרויקט זכה במענקי פיתוח מטעם קרן יהושע רבינוביץ, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, מכון כיוונים ליוצרים תושבי הנגב ובפרס היצירה הצעירה בפסטיבל קולנוע דרום 2015.