גילי גאון, יוצרת דוקומנטרית מוערכת ועורכת תוכן בכירה, אצרה השנה לפסטיבל תכנית דוקומנטרית יוצאת דופן, המפנה זרקור לתופעה מתפשטת של סדרות וסרטים דוקומנטריים העוסקים בתכנים חברתיים בוערים, ואשר משפיעים עמוקות על סדר היום הציבורי בישראל. בראיון מיוחד למחברות דרום היא מספרת על הבחירות שעשתה ועל משמעותן.

מהצטברות הדמויות בסדרות שבחרת עולה תמונה של מדינה שמפנה עורף, עד כדי בגידה, באזרחיה החלשים. האם העיסוק הגובר בחלשים במדיה, כפי שהוא משתקף בסדרות, נוסך תקווה לשינוי? או שזה בסך הכל חלק ממנגנון תקשורתי תאב רייטינג, שבדרכו ממשיך להנציח את יחסי הכוחות הכואבים האלה?

העיסוק באוכלוסיה חלשה הוא למעשה עיסוק באוכלוסיה מוחלשת. הם חלשים כי הפכו אותם לכאלה, באופן מגמתי, על ידי מדיניות של אפליה. הסרטים והסדרות שנבחרו לאוצרות מוכיחים שתכנים כאלה, כשהם מוקרנים במיינסטרים – עושים שינוי ומעוררים דיון ציבורי נוקב, כמו לדוגמא הסדרה “סאלח, פה זה ארץ ישראל”,  שהפרק הרביעי שלה יוקרן במסגרת הפסטיבל השנה, או סרט כמו “אל מותהמין (הנאשמים). אלה פרויקטים שיכולים להביא לשינוי מדיניות, שינוי תפיסות חברתיות ואפילו שינוי של פסקי דין. התמונה שעולה מתוך האוצרות בעיקר משמחת אותי. אני מאמינה שיש היום יותר פתיחות והקשבה לתכנים מסוג זה, גם לגופי השידור וגם לקהל. שנים שהקולנוע החברתי לא עמד במרכז. אני זוכרת לפני עשרים שנה את ערוץ “בריזה” ב”yes”, שהיה אז כמעט הערוץ היחיד שהעז להתמקד בתכנים חברתיים. אלה היו ימים בהם הדוקו חברתי לא התאים למיינסטרים, אבל כל מי שעבד אתנו בערוץ, ובראשם רון כחלילי, ידע שהוא עושה עבודה חשובה, שיש לה משמעות חברתית אמיתית. היום המצב השתנה. היום פועלים במאים ועורכי תוכן אמיצים בלי תחושת חשש או חוסר נעימות, במאים המאמינים שבאמצעות הקולנוע הדוקומנטרי ניתן לעסוק ולגעת במקומות הפחות נעימים בחברה הישראלית. בנוגע לרייטינג – מניסיון אני יכולה להגיד שבטלוויזיה המסחרית תוכן חברתי לא תמיד מביא רייטינג. זה רצוי וחשוב, אבל זה לא המנגנון עליו בונים כשמדברים על רייטינג גבוה. לעיתים אף להפך. הסדרות והסרטים הללו לא נעשים מטעמי רייטינג, אלא מטעמים ראויים וחשובים אחרים. זה יהיה כמובן מדהים אם יום אחד זה ישתנה.

הגזענות בישראל זוכה ללא מעט פוקוס בפסטיבל. היא מרחפת ברקע העוולות הזועקות מכל הסדרות שפרקים מהם יוקרנו בפסטיבל. איך את מסבירה את ההתפרצות הוולקנית הזו (“סאלח, פה זה ארץ ישראל”, “זכות הצעקה”, וגם “השיעור של נינו” ו”הנאשמים” כמובן), שמתרחשת דווקא עכשיו?

אי אפשר יותר לחכות. יש מקום לדבר על מה שקורה בחברה שלנו, ומקומם של היוצרים הדוקומנטריים בהקשר הזה הוא חשוב וקריטי. ליוצרים יש את הכוח לקחת את המציאות בה הם חיים ולשקף אותה דרך המצלמה. כמובן שיש להראות גם את הדברים הטובים שקורים כאן במדינה, אך בעיקר זאת הזדמנות ודרך להוציא החוצה את הדברים שנמצאים מתחת לפני השטח, אלה שלא עסקו בהם שנים, אלה שלא תמיד מקבלים ביטוי ומקום. האוצרות הדוקומנטרית השנה מביאה אל קדמת הבמה את הקולות של אלה שלא נשמעו עד השנים האחרונות, דרך קבוצה של במאים דוקומנטריים מובילים, שבעבודתם שמים דגש על הנושא החברתי. לאורך השנים הארוכות בהן אני עוסקת ביצירה ותוכן אני מנסה בעיקר לשים דגש על הנושאים החברתיים, וכאן נפלה לידי הזדמנות לבחור את הפרויקטים שמבחינתי נותנים ביטוי לנושא הזה בצורה העמוקה והרחבה ביותר. מטרתה של האוצרות, כמו של הפסטיבל, היא להביא את השוליים למרכז, לתת במה לאותם נושאים שנדחקים הצידה בגלל סוגיות שהן לכאורה בוערות יותר. בנוסף אנחנו רוצים ליצור חיבור לתושבים שגרים באזור הדרום, תושבים שלא תמיד נחשפים לתכנים אלה ביום יום. אני מאמינה שקולנוע חברתי יכול וצריך לשנות מציאות, ושהשינוי יבוא גם באמצעות חשיפה לאותם סרטים וסדרות חשובים. חלק מהסרטים והסדרות עושים כבר הרבה מאוד רעש ומטלטלים אוכלוסיות שלמות במדינה לאחר שידורן. כמו הסדרה של הבמאי דוד דרעי, שיצר יחד עם רות יובל ודורון גלעזר את “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. הסדרה התפרצה כהר געש ועד היום מעוררת הדים. דרעי נגע בפצע, חשף אמת שלא הייתה קיימת קודם לכן על פני השטח והוציא אותה אל האור. הוא הביא הוכחות לקיומה של אפליה מכוונת, דבר שעורר מהומה של ממש לאחר השידור. הסדרה הפכה להיות מרכז של דיון חשוב ומהותי, לא רק אצל הצופים עצמם, אלא גם בגופי התקשורת השונים, סביב ההקרנות של הסדרה ובצורה עוצמתית גם ברשתות החברתיות.

– אחד המאפיינים החזקים של העשור האחרון הוא זכות התגובה של הצופה. סידרה שהייתה פעם מופע חד צדדי בין יוצרים לקהל, הופכת היום לזירה תוססת שבמקרים רבים מושכת את עיקר תשומת הלב. פרק של שעה יכול לייצר עשרות אלפי מילים ברשתות החברתיות, שמפרקות כל פריים, מעמיקות (או מרדדות) את הדיון, ובעיקר מוסיפות לו חיים ומשמעות. האם התופעה הזו משפיעה לדעתך על היוצרים כבר בשלב ההפקה? האם היא משליכה על תהליכי יצירה?

יוצרים שואפים תמיד שהיצירה שלהם תיחשף ותיגע בכמה שיותר אנשים. אך אני לא חושבת שהעובדה שלאחר מעשה פרויקטים מגיעים לקהל רחב, משפיעה על היוצרים בשלב הרעיון, תהליך היצירה, או ההפקה. ההשפעה מתחילה כשה”מוצר” גמור, מפני שאז יש חשיבות גדולה להפצה שלו למספר הגדול ביותר של צופים. דוגמא מהשנים האחרונות, הסדרה המעולה “מגש הכסף” של דורון צברי, שעשתה מהלך בולט של שימוש מודע ואינטנסיבי בחשיפה ברשת, מה שאכן גרם לחשיפה היסטרית של הסדרה במימדים יוצאי דופן. לא רק שצפו בה מאות אלפי אנשים, היא גם יצרה תזוזה ב”עולם האמיתי”. זה הכוח שאני מדברת עליו. הבאזז שיכול להיווצר מעשרות ומאות אלפי צפיות, אינסוף תגובות ושיתוף של היצירה ברשת הוא דבר מדהים. יחד עם זאת, חשוב לזכור כיוצרים וכצופים שיש כוח יוצא דופן לראשוניות של הקרנת סרט בקולנוע. כיוצר, אין כמו להרגיש את ה”מתח” ואת “תגובות הקהל” באולם בזמן הקרנת הסרט או הסדרה שלך, עליהם עבדת לאורך תקופה ארוכה של חודשים, או שנים.

אנחנו חיים בעידן שבו הסאונדבייטס הולכים ומתקצרים. אנחנו מוקפים מכל כיוון באינסוף גירויים שמנסים ללכוד לנו את העין בחלקיקי שנייה, והכל נהיה אינטנסיבי וקצר יותר. דווקא על הרקע הזה – קצת מוזר שמתפתחת תופעה של הרחבה והעמקה, כמו שאנחנו רואים בסדרות דוקו ועלילתיות. איך אפשר להסביר את הסתירה? האם זו בכלל סתירה?

אין סתירה. יותר מהרחבה והעמקה, זו תופעה של התרחבות, התמדה והמשכיות. גבולות הז’אנר נמתחים ומתרחבים כחלק טבעי מההתפתחות הדיגיטלית ומכמות התכנים העצומה, שאלמלא הרשת לא היינו נחשפים אליה. הרשתות החברתיות נותנת במה לכל מי שרוצה להעלות תכני וידאו, על כל נושא, בכל מקום בעולם. מבחינה טכנולוגית אפשר היום בעשר דקות לצלם, לערוך ולשלוח לחברים סרטון שנעשה בפלאפון. ההתפתחות הטכנולוגית מייצרת אתגר ליוצרים בכלל וליוצרים הדוקומנטריים בפרט. במאים ובמאיות לומדים היום לעבור בין הז’אנרים השונים, ומפתחים יכולת לנהל את התוכן בצורה אחרת. לכל אחד מהז’אנרים יתרונות וחסרונות משלו. סרטי דוקו בודדים לעיתים קצרים מלהכיל סיפור מפותל וארוך, ולכן יש צורך למקד, לדייק וליצור סיפור מתומצת ושלם. בסדרה, לעומת זאת, ליוצרים יש יכולת הרחבה מאד גדולה, שמאפשרת ריבוי גיבורים, עלילות מפותלות ועלילות משנה, כמו שדורש הז’אנר. בסדרת רשת יש דגש גדול יותר על קצב, מראה, גרפיקה, ותמצות התוכן למספר דקות. בשנים האחרונות יש תופעה של במאים, שמתחילים לעבוד על סרט בודד, מבינים את הפוטנציאל של התוכן ומייצרים ממנו לאחר מכן סדרה. לעיתים ההתפתחות היא הפוכה. סדרה שלמה שהופכת לסרט בודד, או הבטחה של מספר רב של פרקים, שמצטמצמים אחר כך במהלך העבודה. או סדרה שאחד מהפרקים שלה ראוי להרחבה והופך להיות סרט בודד. כמו במקרה של “אל מותהמין (הנאשמים)”, סרט של הבמאית לימור פנחסוב ועורך התוכן אייל בלחסן, שתחילתו בסדרה בשם “תיק בחקירה”, ששודרה ברשת 13. “מעשה בחמישה משוררים” של אלון לוי התחיל כסדרת רשת, ואנו מקרינים אותה בפסטיבל כסרט דוקו בודד. הסדרה שעומדת להיות משודרת במאקו והסרט הם דוגמא מצוינת לחפיפה שיש היום בין הז’אנרים השונים. האוצרות בפסטיבל השנה מנסה לבחון עד כמה ניתן למתוח את גבולות הז’אנר הדוקומנטרי. החלטנו להציג מגוון של סרטים, סדרות וסדרות רשת מז’אנרים שונים. דרך הפרויקטים שבחרנו להקרין בפסטיבל, אנחנו בוחנים כמה מקום יש על מסך הטלויזיה והקולנוע לתוכן כזה, כמה מקום מקבלות סדרות דוקומנטריות לעומת סרטים בודדים או סדרות רשת, והאם השינוי שמתרחש בשנים האחרונות כבר משפיע על היוצרים, ועל עולם היצירה הדוקומנטרית.

“מעשה בחמישה משוררים”, סרט מקסים שכמו שסיפרת נולד כסדרת רשת, נוגע בדרכו הפואטית, המטאפורית, כמעט בכל הנושאים החברתיים שמטופלים בצורה רצינית וישירה בסדרות האחרות שיוקרנו. כמה מילים על היתרונות והמגבלות של סדרת רשת לעומת סדרה טלוויזיונית.

במקרה של “מעשה בחמישה משוררים” (כמו ברוב הפרויקטים), הכל תלוי בפיצוח התוכן ובחירת הגיבורים. לא משנה אם זו סדרת רשת או סדרה ארוכה לטלוויזיה, הבחירה המדויקת של המשוררים, הנושאים, השפה הקולנועית והמסרים החברתיים שנובעים ממנה, יוצרים עולם שלם ומרתק לצופה. הכוח שלה נובע מבחירות אלה של הבמאי. הקלילות והתזזיתיות בה מועברים התכנים, בצורה ישרה, כמו חיצים, היא סוד כוחה. אלון לוי בחר חמישה משוררים שכל אחד מהם הוא סיפור, עולם ומלואו. כל אחד מהם עוסק בנושאים חברתיים כאלה ואחרים בצורה המיוחדת והאופיינית לו. אלון נותן למשוררים להקריא משיריהם ומצליח לגעת הרבה מעבר למילים. הוא יוצר דמויות עגולות, בעלות רבדים רבים ועומק. לדוגמא, את דמותו של רועי חסן אחד מהמשוררים החשובים שכותבים היום בישראל, הידוע כמשורר שעוסק גם ואולי בעיקר בנושאים חברתיים, בחר הבמאי להאיר דווקא את הסיפור המשפחתי-אישי, ודרכו לגעת בנושא החברתי הרחב. כך הוא הצליח ליצור רבדים מגוונים המתארים את דמותו של המשורר ואת יצירתו מזווית חדשה ומקורית.

– מהם לדעתך האיזורים האמנותיים-תוכניים שבהם סידרה מנצחת סרט בודד?

אין פה מפסידים. רק מנצחים. אני לא חושבת שסדרה מנצחת סרט בודד או להפך. הסדרות הדוקומנטריות כן חיזקו אצל הקהל את האהבה והאמונה בסרט הדוקומנטרי הבודד, וכך עזרו לו לא להישאר רק בנחלה המצומצמת של הפסטיבלים הגדולים בארץ ובעולם. אחד ההבדלים בין הז’אנרים הוא שלסדרה יש אורך נשימה שמאפשר מרווח תמרון ליוצר, ומגוון  גדול יותר של נקודות מבט לסיפור. אותו סיפור, בסרט בודד, היה צריך להיות מסופר בדרך יותר ממוקדת וקצרה. סדרה יכולה לבחור מספר דמויות ולספר את הסיפור דרכן, היא יכולה להרחיב את הסיפור שמעבר, יש לה יתרונות של זמן ומקום.

אורי רוזנווקס, במאי ויוצר הסדרה המרתקת “זכות הצעקה”, סדרה שמתעדת מחאות מרכזיות בישראל דרך עיניהם של אלה שסיקרו או תיארו אותן, החליט למשל לערוך סדרה שלמה רק מחומרי ארכיון. כך היה יכול לפרוש אותה על פני שלושה פרקים, ולעבד לתוכם את כל התוכן החשוב אותו רצה להכניס פנימה. אם היה מחליט בשלב התחקיר ליצור במקום הסדרה סרט בודד, על מנת להכניס את כל החומר לתוך רצף אחד של חמישים דקות, הוא היה כנראה מפספס המון דמויות, סיפורים ורגעים חשובים מאוד בהיסטוריה. האופציה לביים סדרה כזו נתנה לו את האפשרות לחלק את התוכן לשלושה פרקים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו,  ויחד הם יוצרים רצף תכני אחד – הסיפור של המחאות בישראל. הפרק הראשון והמרתק שיוקרן בפסטיבל מציג את התפתחותן של שתי תנועות מחאה מרכזיות שנולדו בראשית שנות השבעים, בימי שלטון מפלגת העבודה, תנועת הפנתרים השחורים ותנועת גוש אמונים. הפרק מנסה לבדוק מדוע רק אחת הצליחה.

האם הקלות שבה אנחנו מייצרים היום חומרי גלם היא חלק מהרקע להתפתחות תופעת הסדרות? ההארד דיסק האינסופי? מאות (אם לא אלפי) שעות הצילום? והאם אין כאן סכנה של תוצאה מהולה, רדודה יותר?

אין קשר בין כמות החומרים שאנחנו מייצרים להתפתחות תופעת הסדרות. הבמאים הם מספרי סיפורים, וככל שהחומרים המצולמים טובים יותר, יש להם פוטנציאל גדול יותר לסדרה. לרוב כשבמאים יוצאים לצלם פרויקט הם כבר יודעים האם הוא הולך להיות סרט, סדרת רשת או סדרה של מספר פרקים ידועים מראש. לעיתים במהלך הדרך מתגלים עוד ועוד פרטים וסיפורים, שיוצרים עוד ועוד חומר מעניין, שיכול להפוך סרט בודד לסדרה. לעיתים בתהליך העריכה מבינים שגם אם התוכנית המקורית הייתה לביים סדרה של 8 פרקים, למעשה החומר גלם המצולם מאפשר לייצר רק חמישה. האפשרות והיכולת לאיסוף חומרים רבים, לא מרדדת את התוכן, אלא מייצרת יותר זמן עבודה בחדר העריכה. משמרות העריכה מתארכות, מכיוון שיש יותר חומר גלם לעבור עליו. מבחינת איכות התוכן, אני חושבת שככל שבמאים יכולים ללקט עוד ועוד חומרים, עד שיגיעו לתוכן אליו הרצוי אליו רצו להגיע, ניתנת להם אפשרות להרחיב את הסיפור ולהגיע לתוצאה טובה יותר.

במצב שאת מתארת, בו עורכים ועורכות הופכים מבוקשים ונדירים יותר. יש סדרות שפרקים בהן נערכים מפאת לחץ הזמן על ידי כמה עורכים במקביל, איך זה משפיע על התוצאה?

עורכי וידאו מצוינים אכן מבוקשים, ואני שמחה להגיד שיש לנו הרבה כאלה בישראל. דרושה עבודת תוכן עמוקה בעריכה של סרט דוקומנטרי, שלא לדבר על סדרה, ולעורך הוידאו יש מקום חשוב ומהותי ביצירה הדוקומנטרית. חשוב לזכור שעריכה של סרט או סדרה דוקומנטרית היא לעיתים תהליך סיזיפי. יש צורך להתמודד עם ערימות של חומרים. כשאנחנו מדברים על מספר עורכים של סדרה דוקומנטרית אחת, התוצאה מתכנסת אצל הבמאי שהופך להיות המאגד והמלקט לאורך התהליך. יש במאים שמצליחים לנהל מספר חדרי עריכה במקביל, ויש להם יכולת לעבוד עם מספר עורכים באותו זמן, ועדיין לשמור על אותה רוח ושפה לאורך כל הפרקים. יש במאים שלא משנה על מה הם עובדים, הם תמיד יעדיפו לעבוד עם עורך אחד, שרק איתו הם מגיעים לתוצאה הטובה ביותר. בעשר השנים האחרונות לא מעט עורכים עזבו את העולם הדוקומנטרי, ועברו לערוך בתוכניות ריאליטי גדולות, בהן עורכים בעשרה או חמישה עשר חדרים במקביל. התופעה התרחבה כשהתוכניות הגדולות התחילו למלא את המסך בפריים טיים, ואיתן הגיעו גם תקציבים ומשכורות גבוהות יחסית, גם לעורכי הוידאו. אלה משכורות שהעולם הדוקומנטרי לא יכול להתחרות איתן. תופעה זו גורמת לעיתים לבמאים בעולם הדוקומנטרי דל התקציב לביים ולערוך את הפרויקטים שלהם בעצמם. (יש גם כאלה שעושים זאת בגלל הדרישות הטכניות, שהפכו פשוטות יותר). אבל אל יאוש, אני שמחה לבשר שעדין יש הרבה עורכי וידאו שממשיכים לעשות את המלאכה הדוקומנטרית באהבה ובכישרון רב.

אלמנט שחוזר ברבות מהסדרות הוא אלמנט המתח. מן פיתוי שמחזיר אותנו שבוע אחרי שבוע לזירת ההתרחשות (שהיא פעמים רבות גם זירת פשע). האם זה בא על חשבון היצירה הפואטית, המהורהרת? האם ניתן לייצר סידרה שאין בה את  אלמנט ה”מת לדעת מה יקרה בפרק הבא”?

אכן, בתקופה האחרונה רבות מהסדרות, ואגב גם הסרטים, מעולם ה”פשע האמיתי” מוצאות את מקומן על המסך. זה קורה בין היתר בגלל העניין בסוגיות מרתקות תמיד של תעלומות ופשעים, שלא זכו לחשיפה קודמת. אני מעריכה את יכולות הבימוי של במאים דוקומנטריים היום, הם פיתחו את היכולת לספר סיפור “דוקו בלשי” בדרכים מרתקות. אלה סדרות מאוד מורכבות, שתהליך העבודה עליהן ארוך מאוד ולעיתים סיזיפי. בוא ניקח כמה דוגמאות מתוך פרויקטים שיוצגו בפסטיבל הקרוב. יש הבדל בין סדרות שמספרות סיפור מתח אחד, כמו הסדרה המצוינת “האזרח ק”, של אלון מרום ואירית דולב, בו הצופים מצפים לפרק הבא כדי לגלות את ההתפתחויות העלילתיות שהתרחשו בסיפור, לבין סדרה בעלת נושא אחד, שבכל פרק מספרת סיפור שונה, כמו לדוגמא “זכות הצעקה” של הבמאי אורי רוזנווקס. במקרה השני אין לקהל מחויבות לסיפור ולדמויות שחוזרות משבוע לשבוע אל המסך. המוטיבציה להמשיך ולצפות בסדרה נובעת כאן מהחיבור לנושא בה עוסקת הסדרה ומהסקרנות לגלות דרך איזו זווית הוא יסופר ויואר בפרק הבא. ישנן גם סדרות שמשלבות בין הסוגים, כמו הסדרה החשובה והמרתקת “סאלח, פה זה ארץ ישראל”, בה הבמאי דוד דרעי (שהוא גם המספר) ורוב המצולמים משתתפים לאורך כל הפרקים. במקרה הזה הנושאים בהם עוסקת הסדרה פרושים ומתמשכים לאורכה, אך בכל פרק נפתח תת נושא, ועולם חדש בו עוסק הפרק נפרש בפנינו. ההצלחה של סדרות נמדדת ביכולת להביא את הצופים לפרק הראשון, ומצד שני להצליח ולגרום להם לחזור פרק אחרי פרק. מטרה מאתגרת מאוד לקולנוע הדוקומנטרי (בניגוד לסדרות עלילתיות).

לאן לדעתך ממשיכים מכאן? יותר סדרות? יותר פרקים? ההיפך?

בגדול, התחושה היום היא שאנחנו הולכים לעולם של יותר סדרות מתמשכות ופחות סרטים בודדים.  חשוב להבין שלהפוך נושא דוקומנטרי לסדרה של 6-8 פרקים זה אתגר רציני וקשה. היכולת לקחת סיפור ולספר אותו בשישה או שמונה פרקים, כשבכל פרק צריך שיהיה סיפור פנימי, בניה של גיבורים וחיבור לפרק הבא, היא יכולת מדהימה שדורשת אחריות גדולה. הרגלי הצפייה החדשים יוצרים ביקוש הולך וגובר לסדרות. גופי השידור כיום, גם בארץ וגם בעולם, מחפשים יותר ויותר סדרות. המגמה היא  סדרות באורך של בין 30 ל-75 דק’ לפרק, על מנת להפיק יותר פרקים עם תוכן מתמשך. ככל שהשנים עוברות יש יותר ויותר ערוצים שמשדרים תוכן במקביל (בנוסף לתוכן שקיים ברשת), לכן התחרות הולכת וגדלה, ואיתה משתנה גם הדרך בה הערוצים מנסים “לתפוס” את הקהל. הרצון של הגופים המשדרים ליצר מחויבות של הקהל לפרויקטים, גורם להם לשים יותר דגש על סדרות על פני סרטים בודדים. כשהקהל מתחבר ונקשר לסיפור מסוים, גוברים הסיכויים שיחזור לצפות גם בשבוע הבא. כמו כן, יש פחות העדפה להפניית משאבים ליחסי ציבור ולשיווק סרט בודד, לעומת השקעה חסכונית בהרבה מהבחינה הזו בסדרה, כשאותו לוגו, אותו פתיח ולפעמים אפילו אותו פרומו מתגלגלים לאורך מספר שבועות. מגמת ההתחזקות של סדרות מקבלת תמיכה גם מצד היוצרים הדוקומנטריים. רווח של במאי על סרט בודד קטן מאוד לעומת כמות ההשקעה שלו, עד שלעיתים האופציה היחידה לביים סרט בודד היא אם אתה הבמאי, הצלם ולפעמים גם העורך. גם למפיקים הגדולים יש היום פחות ענין להפיק סרטים בודדים, מכיוון שההכנסות מסרט בודד הן לא גדולות במקרה הטוב. לכן גם ליוצרים בעולם הדוקומנטרי יש אינטרס להפיק סדרות שהפוטנציאל שלהן להניב הכנסות גבוה משל סרטים בודדים. אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. אבל… ולמרות כל זה…היצירה הדוקומנטרית הבודדת עדיין פורחת בארץ ובעולם, בפסטיבלים ובמכירות לערוצי טלוויזיה שונים. אני כיוצרת ואוהבת קולנוע דוקומנטרי, מאמינה ורוצה להמשיך ולהאמין, שגם לסרטים בודדים וגם לסדרות ימשיך להיות מקום בעולם הזה.

גילי גאון

אוצרת התוכנית הדוקומנטרית של פסטיבל קולנוע דרום 2018. יוצרת, במאית, מפתחת ועורכת תוכן בקולנוע ובטלויזיה. בעבודותיה במהלך השנים עוסקת בעיקר בנושאים חברתיים ובשאלות העוסקות בזהות. עם סרט הגמר שלה “שבת”  בביה”ס לקולנוע וטלויזיה ע”ש סם שפיגל ירושלים זכתה בפרסים בינלאומיים רבים, ביניהם בפסטיבל סרז’י פונטווה בצרפת; פרס ראשון בפסטיבל אבנסי באוסטריה; פרס ראשון בפסטיבל פיטיליאנו באיטליה. שלושת סרטיה: “עיראקנ’רול” שהשתתף בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם וזכה בפרס בפסטיבל לקולנוע יהודי בוורשה, “אלמנות זה עובר בגנים”, “מדינת הזאבים” והסדרה הדוקומנטרית “הבלוק” זכו להדים ציבוריים ולשבחים רבים בארץ ובעולם.