אני מניח שלא קל להיות אוצר קולנוע בינלאומי בימים אלו. קשה לשכנע במאים להגיע לכאן?
להיפך. זה מוקד משיכה.

באמת?
אף פעם לא היתה לנו בעיה להביא במאים. גיליתי שאנשים מהסוג הזה-

מה זאת אומרת "הסוג הזה"?
הבמאים שמגיעים אלינו הם לא אנשים שבאים לשטיחים אדומים, שזה מה שמעניין אותם. מזה הם קיבלו כבר מספיק באירופה.

צבע אדום במקום שטיח אדום?
(צוחק) אלה אנשים הרפתקנים באופי שלהם, אנשים סקרנים שרוצים ללכת לכל מיני מקומות קיצוניים ונפיצים בעולם.

הם הגיעו למקום הנכון. אז בוא נתחיל עם מישל פרנקו
במאי מקסיקני. הסרט הראשון שלו, "דניאל ואנה" מ- 2009, כבר נכנס לשבועיים של הבמאים בקאן, וסימן אותו כבמאי מבטיח. סרט מאוד מאוד קשה על אח ואחות שנחטפים במקסיקו על ידי פושעים שרוצים לסחוט אותם. האח והאחות שייכים למעמד הגבוה, והם מובאים בכפייה לאיזו דירה, שם מכריחים אותם לקיים יחסי מין. סיפור שמבוסס על מקרה אמיתי.

ועל מה הסרט?
הסרט כולו מדבר על איך אפשר לחיות אחרי טראומה כזאת, איך אפשר לחזור למשפחה אחרי שדבר כזה קרה. הוא נוקט קו מאוד קשוח, מתעסק עם סיטואציות מאוד קשות ומאוד פרובוקטיביות. ואז בוחן איך התא המשפחתי שורד טרגדיות או משברים. זה מאפיין גם את "אחרי לוסיה", וגם את "כרוניק".

אין כמעט תחושה מקסיקנית בסרטים שלו, בהשוואה נגיד לחודורובסקי
יש בזה משהו, לכן אולי היה לו קל וטבעי  לעבור ללוס אנג'לס כדי לצלם את "כרוניק", בגלל שהסוגיות בהן הוא מתעסק הן סוגיות אוניברסליות. בכל הסרטים שלו אתה רואה שהתא המשפחתי זה מה שבאמת מעסיק אותו. אז יכול להיות שיש משהו במה שאתה אומר, שהקולנוע שלו הוא לא מקסיקני במובן הזה שהוא חוקר את המהות של התרבות או הפוליטיקה המקסיקנית באופן ספציפי, אלא שהיא משמשת כרקע לתופעות אוניברסליות. את הבריונים שב"אחרי לוסיה" אפשר למצוא בכל מקום, גם בארץ.

אני מבין ששניים מתוך שלושת הבמאים האורחים השנה, מישל פרנקו וגסטון סולניקי, הם יהודים?
סולניקי מאוד יהודי במובן הזה שהסרט השני שלו, שהוא גם זה שהקפיץ אותו לתודעה, שנקרא "פאפירוזן" הוא סרט על המשפחה שלו וזה מין אסמבלז' מעניין. הוא צילם את המשפחה שלו באופן אובססיבי במשך שנים, לא ידע אפילו למה. זה מעין דוקו כזה. . הוא במאי יותר אוונגרד במובן הזה. הוא לא משחק כל כך עם ההגדרות של דוקומנטרי ופיקשן, הרבה פעמים זה מתערבב ואתה לא יודע מה זה מה. ויום בהיר אחד הוא יושב עם כל הפוטז' שהוא צילם ומרכיב לאט לאט סרט שבעצם מדבר על השכבות של הזיכרון ומה זה. על היהודים שבאו ממזרח אירופה לארגנטינה ואיך השואה פתאום מבצבצת דרך כל הדברים האלה.

זה נכון שמישל פרנקו דובר עברית?
כן, הוא מדבר יפה. הוא למד בבית ספר יהודי. אמא שלו דוברת עברית שוטפת. הוא סיפר לי שכשהם עושים קאסטינג הם עוברים לעברית כשהם רוצים לדבר על מישהו שנמצא בלי שיבין. הוא בן להורים יהודים סורים שהיו תקופה בארץ ואז עברו עם עסקי הטקסטיל שלהם למקסיקו ומאז נשארו במקסיקו. פרנקו כבר נולד שם. את אמא שלו פגשתי, היא נשארה אדם מאוד שורשי והיא מנהלת שם בחברת ההפקות שלו. ההורים התגרשו במקסיקו, אז נראה לי שיש שם משהו מהחוויה הזאת שעבר גם אליו מתא משפחתי מפורק. גם קצת שאלה של זהויות, מי אני מה אני.. כאילו, יהודי, דובר עברית, נמצא במקסיקו. והוא בעצם מקסיקני לכל דבר אבל נמצא באיזו זרות מסוימת.

נעבור מהשפות אותן הוא דובר לשפה הקולנועית שלו
השפה הקולנועית שלו היא מאוד מעניינת, דווקא בגלל שהיא מאוד מינימליסטית. מעט שוטים… אין כמעט תנועות מצלמה, מאוד סטטי, כמעט סצנות שלמות שהן בוואן שוט, אין עריכה כמעט בתוך הסצנה, אבל עם העמדה מאוד מוקפדת של המצלמה

אולי כי התכנים שהוא עוסק בהם כל כך קשים, שלא צריך מניפולציות קולנועיות בכלל.
אני מסכים. מעבר לזה אני חושב שזה ויז'ן של במאי. הגיבורים לכודים בתוך הפריים. יש איזה משהו בפריים שלוכד אותם, שלא מאפשר להם לצאת, סוגר עליהם יותר ויותר. זה סגנון שיש לו השפעה מאוד ספציפית על הצופה. שנה שעברה שהיה פה ריגאדאס, גם כן ממקסיקו, אבל עם אסתטיקה אחרת לגמרי. זה במאי שהכי אוהב לחתוך בתוך הסצנות, לפרק אותם, כמעט כמו אייזנשטיין. והאפקט על הצופה הוא אחר. אפשר לדבר על האסתטיקה כאפקט נורא חשוב בסרטים האלה.

כשזה משרת את הסיפור. יש במאים שהאסתטיקה היא סוג של דת בשבילם: האסתטיקה משרתת את האסתטיקה.
לא חושב שזה דת. אני לא תופס במאים בצורה כזאת. אלא אם כן הם במאים מסחריים ואז הם ספקי שירות הרבה פעמים, או ספקי תוכן. אבל אמנים, כמו שאני תופס במאים, יש להם את הדרך שלהם לראות, והם לא יכולים לראות אחרת, ולכן הראיה באה לפני הסיפור, יותר מזה הם יביאו את הסיפורים שמתאימים לראיה שלהם. ולא יתאימו את הראיה שלהם לסיפור.

גם ואלרי מסדיאן עובדת ככה: קודם היא מוצאת מקום, אחר כך היא מוצאת את הסיפור
ואלרי, זה קולנוע אחר לגמרי. זה קולנוע מינמליסטי ביותר, סופר סופר עדין. אני לא כל כך אוהב להגיד את זה, אבל זו נקודת מבט מאוד נשית על העולם- יש בה מין עדינות באופן שבו היא מסתכלת על הגיבורות שלה. היא נורא עובדת עם המציאות וחומרי המציאות. היא גם משחקת בחלק מהסרטים. היא גם "לייט בלומר" כבמאית.  לאט לאט מכירים אותה בשנים האחרונות. היא לקחה את הזמן שלה. זה קולנוע מאוד מאוד תובעני עבור הצופה, כי יש לו קצב מאוד מאוד מסויים. זה משהו נורא אטי, ואם הצופה סבלני מספיק אז הוא באמת מתרגש מהדבר הזה

יש לי סטודנטים שלא יכולים לראות את ורטיגו, שנבחר לאחרונה כסרט הטוב בכל הזמנים של "סייט אנד סאונד" כי הוא איטי מדי.
טוב, זה פותח בכלל שאלה רחבה יותר על הזמן בעידן שלנו.

"זמן" הפך למילה גסה בעידן שלנו.
בדיוק הייתה לי שיחה על זה עם הבן שלי שיושב כל היום במשחקי וידאו האלה, שהם מטופשים בעיניי, וזה מבזבז המון זמן ואחר כך, כשהוא לא נמצא במשחק, אז הוא אומר "אבא משעמם לי". כל ההגדרה של "משעמם" היא הגדרה שמשתנה עם הזמן ואני חושב שמי שהשתלט לנו על הזמן זה הקפיטליזם או הקפיטליזם המאוחר. בעצם, הוא מגדיר לנו מה זה שעמום. כי השעמום של אבא שלך ואבא שלי זה לא השעמום שלי ושלך ושל הדורות הבאים. אנחנו חיים בעולם מאוד תזזיתי, העולם שאני הולך בקניון והכל קופץ לי והפרסומות. בסופו של דבר מה שעומד מאחורי זה זה רצון למכור. הרצון למכור, וכל מיני פסיכולוגיות מכירה: "תפוס אותם מהר ותן להם את הסחורה". ויש משהו באמנות בעיני שהוא, באופן אינהרנטי ואמור להיות כזה, משהו שמסתכל על המציאות, לא הולך עם הזרם של המציאות, אלא מישיר מבט כנגד הזרם.  דווקא בקולנוע אני יכול לחוות את הזמן בצורה אחרת, שאני לא מסוגל לחוות אותה ביום יום, ולהרוויח מזה משהו אחר.

ראיין - יונתן בר גיורא

ד"ר ארז פרי

ד”ר ארז פרי ניהל אמנותית את פסטיבל קולנוע דרום ועדיין משמש כמנהל אמנותי שותף. במהלך השנים אצר מספר רטרוספקטיבות חשובות לבמאים עכשוויים כמו קרלוס רייגאדס, ברילנטה מנדוזה, ברונו דומו, דניס קוטה, נטליה אלמדה, סיאו-לו גו ואחרים. עבודת הדוקטורט שלו בחוג ללימודי תקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים מתמקדת בסוגיות אתיות ואסתטיות הקשורות בייצוג מחנות ההשמדה הנאציים בקולנוע התיעודי הבתר-מלחמתי. פרי הוא גם יוצר קולנוע שסרטו למען קולנוע בלתי מושלם העוסק בהיסטוריה של המאבקים הרדיקליים בישראל הופץ באופן מחתרתי והוקרן ברחבי העולם. הסרט הוקרן בפורום הדוקומנטרי של ברלין במסגרת הפרויקט MONTAGE INTERDIT שהוקדש לסוגיית ישראל-פלסטין ביצירתו של ז’אן לוק גודאר. סרטו הראשון באורך מלא הקומנדאנט הופק כקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית והוצג בפסטיבל קולנוע דרום 2015.