רקע
דמנציה היא מחלה שכיחה וחמורה המהווה גורם משמעותי לקיצור תוחלת החיים. למרות התרחבות שירותי הרפואה בקהילה, האדם עם הדמנציה המתקדמת מועבר בין מוסדות רבים בחצי השנה האחרונה לחייו כאשר אין בכך תועלת או השפעה על הארכת תוחלת חייו או איכותם. טיפול פליאטיבי עשוי להיות מיטיב עם אנשים הסובלים מדמנציה לאורך כל שנות המחלה אך בעיקר בשלביה המתקדמים. בעולם ובישראל קיימים שירותים לרפואה פליאטיבית במערך בית החולים ובקהילה, הכוללים שירותי הוספיס בית, מתן טיפול לחולים בשלבים הסופיים של המחלה בסביבה הטבעית והמוכרת להם. הטיפול בחולים בדמנציה סופנית הוא טיפול רצוף אתגרים לנוכח מאפייני המחלה.  הגם שהאתיקה בטיפול הפליאטיבי מהווה חלק מהטיפול בשדה הקליני רק לאחרונה הוכר בחשיבותה וקיים חסר בנוגע לשאלות האתיות המעסיקות את הצוות הרב מקצועי. בנוסף, למרות שידוע שמרבית הטיפול בסוף החיים ניתן על ידי נשים מטפלות שהטיפול שהן מעניקות לא מוערך ולא מתוגמל, שביטויי הכאב שונים בקרב נשים וגברים בסוף החיים ושנורמות מגדריות מעצבות את התייחסות המטופלים לחולי ניכר חסר בהתייחסות להבדלים מגדריים בטיפול פליאטיבי בסוף החיים. לפיכך, מטרת המחקר לבחון אם קיימים הבדלים מגדריים בטיפול אותו מעניק צוות רב מקצועי לזקנים חולי דמנציה בהוספיס בית ומה השאלות האתיות המאפיינות טיפול בחולים אלה.

שיטה
ראיונות עומק חצי מובנים ל-30 מטפלים רב מקצועיים מארגון צבר.

ממצאים
מניתוח תמטי של הראיונות עולה שצוותים מטפלים מתייחסים לזקנים ולזקנות באופן זהה. המרואיינים תיארו הבדלים ביחס בני המשפחה המטפלים כלפי מטופלים אל מול מטופלות , העלו שאלות אתיות ביחס לכיבוד המטופלים, שמירה על טובתם, קושי בתקשורת והזנה.

מסקנות
נדרשת הכשרה לצוותים המטפלים בכל הקשור למקומו של מרכיב המגדר בטיפול פליאטיבי בסוף החיים.

ד"ר גילה יעקב היא דוקטור לאתיקה רפואית, מרצה בכירה במסלול מומחים באקדמית עמק יזרעאל ויועצת הוראה בפקולטה לרפואה בטכניון. בנוסף היא חברה בוועדות אתיקה בבתי חולים. תחומי המחקר שלה כוללים: אתיקה בטיפול בסוף החיים, אתיקה בטיפול פליאטיבי, אתיקה כמרכיב בזהות מקצועית של רופאים וסטודנטים לרפואה.