מסע לבטן התודעה

שלושה קטעי פרקים מתוך ספרו החדש, האישי, המהפנט, של מיקי כהן. 
תיעוד כמעט קולנועי של סצינות כמו ריאליסטיות, שהתחוללו כולן במוחו, ליבו ותודעתו המתרחבת של הכותב.
כהן הצליח לעבור את משוכת ליל האייווסקה ולהעלות על הכתב סערות סוריאליסטיות, שנישאו לכל עבר על זרמי תודעה הכי עמוקים שיש, מבלי לאבד טיפה מכל מה שקרה.

"......החשכה כנגד עיניי מלאה ואני מביט לתוכה. משהו מתרחש שאיני שולט עליו. המבנה שבו אנו נמצאים נעלם, ואני רואה את גופי שוכב עירום לגמרי על צדו, ושני טרקטורים קטנים עם כפות קדמיות מבקעים חתך ארוך מהמותניים ועד שקע הצוואר. מהחתך הפתוח נשפכות כמויות עצומות של טבליות תרופה לבנות. אני מעריך כי יש שם עשרות אלפי טבליות, וכולן 6 נאספות בכפות הטרקטורים המפנים אותן למקום הנעלם מעיניי. אני צופה בעבודות הנעשות, שקט ורגוע באופן מפתיע, אין בי כל רתיעה ממראה גופי המבוקע. רק לקראת סיום עבודות הפינוי, כשמפלי הטבליות הלבנות מתחילים לקטון, אני קולט כי הדבר שאותו אני רואה הוא כנראה ניקויו של גופי מכל התרופות שהכנסתי אליו במרוצת השנים. לפני התחלת עבודתה מבקשת האיאווסקה לפנות את השטח כדי שייפתח עבורה מקום. גם אם כל מה שצפיתי בו הוא דימוי, עדיין כמות הכדורים שגלשו מגופי בלתי נתפסת, עשרות אלפים במספר. לא ייתכן שבלעתי בימי חיי כמות כה עצומה. מוחי מאיץ ואני מתחיל לחשב. בעקבות ניתוח שעברתי כעשרים שנים קודם לכן אני נדרש לקחת חמש תרופות מדי יום ביומו. התרגלתי לכך ובליעתן אוטומטית לגמרי. אני מכפיל במוחי את המספר חמש בימי השנה ובשנים שחלפו, ונדהם לגלות כי עד עתה צרכתי לפחות עשרים ואחד אלף כדורים, וזאת מבלי למנות את מאות ואולי אלפי הכדורים הנוספים במהלך השנים שקדמו. אין כל הגזמה במה שראיתי. תחושת הודיה עמוקה מתעוררת בי, המחזה מבטא ריפוי אמיתי, ואף אם לא, זהו דימוי הנושא עמו נחמה והבטחה לחיים טובים יותר. מחשבותיי נמשכות שניות אחדות בלבד, ואז אני נחטף כהרף עין מהמקום שבו הייתי וכל שאני מכיר שוב איננו עוד. …."
 

"....המזרן רך מתחת לגופי, ואני שרוע על גבי כשעיניי עצומות. איני יודע כיצד זה ייתכן, אך חיזיון עצום נפרש לפני. עולם שלם עשוי חלקים, בדומה לקוביות לגו ובצבעים שמעולם לא ידעתי כי הם אפשריים. הם נעים בטורים כנחשים אדירים ומשנים את צורתם ללא הרף. כל העת הולכים ונאספים, יוצרים רשתות ומבנים שאין להם גבולות, נפרדים ומתחברים ללא הרף. פי הולך ומתייבש ואני זועק לאוויר. ואז מופיעה האיאווסקה. לא בצורה נראית לעין, אלא כנוכחות איומה ביפעתה. חרדה עצומה עולה בי, וגופי נאנק מרוב יראה בניסיון להכיל את הכוחות ששופעים ממנה. עולם הלגו משנה את צורתו, ועתה יש בו מה שנדמה לי כגלילים עצומים. הכרתי אובדת ושוב איני רואה את המראות. אני נע ביקומה של האיאווסקה כגרגר אבק שאין לו כל קיום מלבד לרצונה של מלכה כבירה. כניעתי היא דרישתה המוחלטת, כל ניסיון להתנגד ולבקש אחר רצון ובחירה יהיה מגוחך ואף מסוכן. אני גונח ביגון ומצוקה ואחת מעוזרותיו של רפאל מופיעה לצדי. לא נוגעת בי ואף לא מדברת. כיודעת את העובר עליי היא יורדת לשבת לצדי ונותרת בלא תנועה. אני פוקח את עיניי ומביט בצלליתה. דמעות הודיה מציפות את עיניי, היא משמשת מגדלור של יציבות ואני נצמד אליו בכל כוחי, חש בקיומי בשני מישורים. ואולם כוחה של האיאווסקה הולך ונמשך ואני טובע. רעידות מתחילות בכל גופי ואני עוקב אחריהן ומנסה להרפות את שריריי. החשכה מקיפה את המעגל ואיני רואה דבר. משהו רוחש בבטני, סובב וחותך. אני מוצא את עצמי מתקפל וצועק כשהייסורים חוצים את גבולותיי. חש את התנועות מהלכות בתוך הבטן ואז מתקרבות לחזי. פחד איום עובר בי. באחת הכתבות שקראתי על האיאווסקה הוזהרו חולי לב מפני האצת דופק הלב שעלולה להתרחש ונקראו לנקוט משנה זהירות. אני חש בלבי הולם בכל הכוח, ועמו צפה הכרה כי ייתכן שאני חווה התקף לב ואין דבר שביכולתי לעשות. אין בי כוח לזוז והמחשבה לקרוא לעזרה נראתה לי מופרכת. מה אעשה אם יפנו אותי לבית חולים, אספר שאני בעיצומו של התקף בהשפעת הגפן מדרום אמריקה? הפחד והכאבים מתערבבים לבלי הפרד, ואני רואה מול עיניי חזיונות של אפלה וסכנת מוות שגורמים לי לגנוח כה בחוזקה, עד שהסייעת המוכרת לי קרֵ בה ומבקשת כי אנמיך את קולי. אני נותר לשכב על צדי, מנסה להרחיב את עצמי כדי להכיל את גלי הייסורים שאינם חדלים ולו לרגע. התמונה לנגד עיניי משתנה, ואני רואה את הגלילים העצומים מעולמה של האיאווסקה דוחקים אותי לתוך אמבט של חומר שכל מהותו ייסורים וכאב. "מה את רוצה לומר לי?" זועק קול ילד מבוהל מתוכי. כל חיי ברחתי ּ מכאב וסבל שנדמו בעיניי ללהבות עצומות שׁ ֶ יְ אַ כְּ לוּ אותי אם רק אניח להן לעלות. הפעם אין לאן לברוח. תולעים איומות שורצות סביב טבורי, חופרות ומתכננות להישאר ככל שינתן להן. חיזיון של קטר רכבת מופיע לפתע, נוסע על פסים וגורר אחריו שורה ארוכה של קרונות משא. על כולם תיבות גדולות וארוזות, שבדרך עלומה אני יודע כי הן מכילות מטעני כאב. אחת התיבות מתפרקת והחומר שנחשף בתוכה צמיגי ומעורר סלידה. הרכבת נושאת מאות ואלפי טונות של ייסורים וכולם הצטברו לאורך חיי. איני יכול להאמין למראה עיניי. יש עשרות קרונות וכל קרון מכיל חלק מלבי ופיסה מהיסטוריית חיי. דימויים ומציאות מתערבבים לבלתי הפרד, וזו הצגה ברורה ואיומה של הכאבים לבי מתחיל להתפרק ושוב איני יכול להכיל את הצער שאני חש. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי. זה אינו בכי רגיל. אני בוכה על ייסוריה של הישות האדירה האוחזת בלבה את כל החיים על פני הכוכב. שעות חולפות. מפעם לפעם קרבה אליי אחת המסייעות בבקשה כי אנמיך את קול אנחותיי, ואני נזכר בסובבים אותי ועושה מאמץ לשקוט כשהתולעים בבטני חותכות בבשרי. "תתמסר או תמות." מצווה האיאווסקה, ואני מרפה את גופי וממתין עייף עד מוות שיסתיים שיעורה. כרכרה שחורה מגיחה מתוך מנהרה אפלה, חולפת תחת גשר אבן וקרבה אליי. זו כרכרת מתים מהמאות הקודמות. צבועה בשחור ובתוכה ארון מתים. זהו ארונו של אבי שמת עליי לפני חמש-עשרה שנים. אני יודע זאת בוודאות. העגלה נוסעת באטיות ואני מלווה אותה במבטי. לפתע מכה בי ההכרה כי לא התאבלתי על אבי ולו לרגע אחד. שמונה חודשי גסיסה ארוכים קדמו לפטירתו. אמי, שמצאה אותו חסר הכרה בכורסתו, הזעיקה ניידת לטיפול נמרץ ולמזלו הרע הצליח הצוות הרפואי לחדש את פעולת לבו. הנזק שנגרם למוחו היה בלתי הפיך, ומהרגע שבו חזר הלב לפעול ועד פטירתו שכב כצמח, אינו מבין דבר ואינו מתקשר עם הסובב אותו. רק פעולות גופו הבסיסיות המשיכו להחזיקו בחיים. היה לאוטומט שאינו יודע כי תם תפקידו.  שאני נושא בקרבי. החיזיון סובב לפתע ובמקומו מופיע מעבה יער עצום. זווית ראייתי מתרחבת ואני מוצא את עצמי מסתכל בעולם כולו. בכל מקום שאליו אני מביט נעים קרונות ארוכים נושאי ייסורים. התמונה ענקית בהיקפה, ועד מהרה אני מבין כי האיאווסקה מראה לי את ייסוריה שלה, את כאבו של כדור הארץ כולו. אין ביכולתי להאמין כמה עצום כאבה. הרכבת שראיתי קודם לכן עם המטענים מחיי נראית עתה כה זעירה. עולה בי משפט: "גם עלה נושר נושא כאב הנטמן בלבה של האיאווסקה." אלוהים אדירים, איך ניתן לשאת כל כך הרבה סבל וכאבים?
 

".......רפאל שואל לשלומי, מוסיף שאין מניעה לספר על מה שעברתי ולתאר את התחושות והמראות. מה שכדאי להיזהר ממנו אלה הפרשנויות והלקחים. אני מתאר בפניו את פניה המפחידות של האלה שהצטיירו על פני הג‘ונגל. הוא מפנה את ראשו לעבר תמונה קטנה שלא הבחנתי בה התלויה על הקיר, מקרב אליה נר ושואל אם היא דומה למה שראיתי. אני מביט בה כמשותק, פני אישה נשיות ומרהיבות ביופי פראי מצטיירות מתוך ענפי עץ מעוקלים. תווי הפנים מצוירים בעלים ופרחים עד שאין יכולת להפריד, ויש בה מחזותה של חיה טורפת ובת אנוש בחלקים שווים. היא שונה לגמרי ממה שראיתי בחזיוני ועם זאת דומה לחלוטין ברוח הפורצת ממנה. "מי זאת?" אני פולט בקושי, ורפאל משיב כי זהו ציור שציירה ידידה כמתנה אחרי שעברה עמו מסע לילי. וואו! ידעתי זאת כל הזמן, חזיונותיי אינם אישיים, והמראות שאני חוזה בהם מתקיימים מעבר לתודעתי הפרטית. ייתכן שצורת הכניסה לעולמות הזרים שונה מאדם לאדם, אך הם קיימים, והנכנסים בשעריהם יראו צורות וצבעים דומים עד מאוד. ידעתי זאת תמיד. אי-שם במרחבי התודעה, תהיה משמעות הביטוי אשר תהיה, מצויים מישורים ועולמות ממשיים לא פחות מהמציאות המוכרת לנו, ובהם ישויות בעלות קיום ומודעות משל עצמן. אני מספר לרפאל על הישות בעלת הכנפיים האדומות שראיתי, והוא מביט בי בעניין ומבקש שארחיב בתיאורה. אני מבקש להיעזר ביצורים המיתולוגיים שאני מכיר: כרוב, שרף, ואף מלאך, אך נדמה שאין אלה כינויים ההולמים אותה. היא ישות על-טבעית, זה ברור, והנפלא בשיחה עם רפאל הוא שאין לשנינו כל ספק בקיומה. יתרה מזאת, רפאל נפתח ומספר על ישויות אחרות שבהן נתקל, ועל יצורים על-טבעיים עליהם סיפרו משתתפים בטקסים שהנחה. אני משתתק, מבקש לעכל. המחשבה על קיומם של מישורי תודעה נוספים וחיות מיתולוגיות אינה זרה לי, אך לאיאווסקה יש דרך משלה ללמד. היא אוחזת באמונה המופשטת שבה אני מחזיק והופכת אותה לחוויה שלמה שנחווית על כל רבדיה. אין זו יותר ידיעה תיאורטית, אלא הכרה והתנסות ממשית, מפגש חי שאינו ניתן לספק או לפקפוק. ראיתי את הישות האדומה, קולה דיבר מגרוני, חשתי בנוכחותה ואף חזיתי בה פורשת את כנפיה ונעלמת. אם כי המילה כנפיים היא יותר דימוי של תנועתה מאשר מה שהתרחש. גם הכינוי שאני מעניק לה נובע מידיעתי הברורה כי יש בה חיים ותודעה משלה. כיצד ראוי לכנותה? אין לי כל מושג. אני מביט בפסלון קטן של אלה מסופוטמית מכונפת המונח על מדף ותוהה אם אין זו ישות דומה לזו שראיתי. מי יודע, אולי עוצבה בידיו של אמן קדום בבבל שראה אותה בחזיונותיו לפני אלפי שנים. רפאל שואל איך היה זה עבורי לעבור את הטקס לבד ובלא שותפים, ואני מחייך ומשיב כי אין מאושר ממני שעשינו זאת. השקט והריכוז אפשרו לי להעמיק ולנוע אל מרחבי חלל ותודעה שלא הגעתי אליהם בטקסים  הגדולים. ניכר שהוא שמח, ואני מודה לו בכל לבי על ששמר עליי, ועל הביטחון שהוא מביא עמו לשעות הקשות של הלילה. עוד זמן מה אנו מוסיפים לדבר, אך שוב אין אלה תיאורים של מה שהיה, אלא יצירת מרחב של ידידות. אף הוא למד רבות בלילה הזה, כך הוא מספר. היה עליו להישאר בשתיקה ולהימנע משירה. נטלתי ממנו את הכלים העיקריים שעמם הוא מנהל את הטקסים, המוזיקה והשירה, והדבר חייבו לשנות את הרגליו ולעדן עד מאוד את חיבורו לאיאווסקה כדי שידע כיצד להלך עמי. על כך הוא מודה לי. לבי נפתח אליו, ואנו חשים כי נוצרת בינינו שותפות ועמה חיבור אהבה. עיניי כמעט נעצמות בעייפות, הגיעה העת לסגור את חושיי ולהפסיק לדבר. אני ממלמל דבר מה ונשכב על אחד המזרנים, כמעט חסר הכרה מרוב תשישות. רפאל פונה למזרן השני וחשכה גדולה משתררת. שבריר נגיעה מהאיאווסקה עדיין עמי, אך עתה היא פורשת בפניי מצע רך וחם שאני שוקע בתוכו ונעלם. "

מיקי כהן הוא מורה לתסריטאות ו-וידאו דאנס במחלקה לקולנוע במכללת ספיר.
בוגר לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ולימודי קולנוע בבית צבי. פרסם ששה ספרים העוסקים במיתולוגיות והאלות הקדומות.
אוהב אהבה עמוקה את המסתורין באדם ומנסה לדחוק את גבולות התודעה. ספרו החדש 'לחישות הסבתא' עוסק במסע חייו.

הספר 'לחישות הסבתא' נמצא למכירה ברכישה ישירה בטל' 052-8682762 ובחנויות און ליין 'עברית' ו'אינדיבוק'.