נצח שנמשך שתי דקות

יוסף אל-דרור
 

הרבה לפני שהפך להיות האיש שכולם מכירים מערוץ הספורט, הסדרות הדוקומנטריות ותכניות האירוח האישיות, היו למודי בר און כמה גלגולים מוקדמים, שנשארו עמוק בזכרון של מי שחווה אותם. יוסף אל-דרור, שהיה שם בזמן אמת, שלף כמה מהם, חלקם מוזיקליים, אחרים מטלטלים בחריפות הסאטירית שלהם, כדי לנסות ולמפות את חלקת האדמה, הדשן והשורשים מהם צמח חברו הטוב.

״ערב טוב קהל נכבד, ערב טוב נורא
לאן תוביל הדרך, מה בקצה המנהרה
עכשיו זה כבר גלוי לכל, עכשיו זו כבר עובדה
אין מה להסתיר יותר, אין לנו ברירה -
אנחנו הולכים לעזאזל.״ *

שלוש צלליות רזות עם פנס אחד וגיטרה על בימת צוותא ב-1987 מודי בראון, גדי פור ויוסי פרץ. להקת "איך זה עובד באמת". קראתי עליהם ב"העיר" ובאתי לראות. לא זכרתי שכבר פגשתי את מודי בעבר, חמש שנים קודם,  אצלי בבית. חבר משותף, ליאור, הביא אותו. ישבו על השטיח, בוץ לבנוני על הנעליים, וליאור אמר: "מודי רוצה ללמוד משחק".
לפני שהוא נהיה מנוסה ומשוכלל, עשוי להיות לאמן המתהווה רגע של התלקחות, פיצוץ, טיל מעיף אותו אל החלל המיועד לו, שם אותו על המסלול ואז ניתק אחורה, נופל ונעלם.
תקופת המפץ הנשכחת של "איך זה עובד באמת" מתועדת בעיקר בזכָּרון. הגרסאות הטלוויזיוניות המעטות לא מספרות את הסיפור בכלל, אבל כשמדובר בתרבות, בטח במופע חי, הזכרון יותר משמעותי מהתיעוד. אולי גם יותר מהימן.
"לא יכול להיות שהוא מת מהמכות, הרבצנו לו רק שתי דקות״ טענו להגנתם חיילים בעקבות מותו של עציר פלשתיני ונכתב בעיתון שממנו קרא עכשיו גדי פור, מעל בימת ה30 ס"מ גובה, של מועדון דומינו גרוס ב-1988. מודי מתיישב על שרפרף, גדי שולף שעון ומכריז: "שתי דקות" - מודי מתחיל לפלוט גניחות כאב איטיות בלי לזוז, כאילו חוטף מכה ועוד מכה. אחרי עשרים שניות ארוכות, אתה מרגיש שאוקיי, הבנו. אבל הגניחות רק מתגברות. "עוד דקה וחצי", גדי מכריז, השעון בידו, ומודי מגביר,  הקולות שהוא מפיק הופכים מעונים, בלתי נסבלים, שיפסיק כבר, די, אבל עברה רק דקה והוא ממשיך. נצח עובר. אנשים קמים ומתחילים לצאת מהמועדון, הסיוט על הבמה נמשך עד תומו. 
חבורה של חיילים בחופשה, ניגשים אל מודי אחרי ההופעה ומדברים אתו, הקטע לא יוצג שוב. 
הייתה לו מנגינה בדיבור, למודי, בָּקול, כמו לחן, עם משקל מדוד, גם בכתיבה, טון בוטח, אבל קצת מלנכולי, במיוחד כשתיאר את הדמויות בסדרות הדוקומנטריות שעשה עם ענת זלצר. הוא סיפר את הסיפורים בחדווה גלויה, אבל הם תמיד נשמעו גם קצת נוגעים ללב, כמו מעשיית נבֶּעכים של שלום עליכם.  גם אם אנליטי וחריף כלפי האירועים,  הוא נטה להיות רך כלפי הדמויות בסיפור ההיסטורי, מפויס, סלחן, מעביר קו בלתי-נראה בין ההתרחשות לבין אלה שחוללו אותה. כאילו שלמרות ההתכוונות, גודל המעשים, החשיבות, בסופו של דבר כולם פעלו איכשהו בעל-כרחם. אנשים.

בזמן פינוי ימית, מודי מצא את עצמו מתישהו מטפס על בניין, חוטף פחיות צבע על הראש, קללות ויריקות ובסופו של דבר פורץ עם כמה חיילים את הדלת לאיזה חדר שירותים על הגג, שם נעל את עצמו מישהו והתבצר. הם הצליחו לחדור פנימה, אבל הבחור התנחל על הרצפה וסירב לבוא בטוב. הם תפסו אותו והתחילו למשוך, אבל היה קשה, הבנאדם חיבק בכל מאודו את האסלה. 
חיבוק האסלה, מודי סיפר עוד שנים אחר-כך - בהומור, או שלא - סימל בשבילו את כל הסיפור. של הפינוי. אבל אני חושב שלא רק. המנגנון הקומי שלו היה בנוי ככה. בעצם, כל התפיסה; 
הוא תמיד היה מוצא איכשהו את האסלה הזאת, את הדימוי האקראי, השולי, זה שהגיבור לא מודע לו- והופך אותו למרכזי; שם הקומדיה, שם הדרמה, שם המתח שמייצר את המשמעות. שם הנקודה העיוורת של הגיבור וגם הנקודה הרכה שלו, הנוגעת ללב. כך הופכת דמות טראגית למצחיקה ולהיפך. תלוי איפה על הרצף אתה מניח את העט. 

זה לא כל-כך ידוע, נדמה לי, אבל כשרון הבסיס של מודי היה איור, קריקטורות, אפיון דמות ומצב בשלושה קווים. גם בכתיבה השתמש לא מעט בתכונה הזאת. הדמויות שהוא תיאר מהפרספקטיבה ההיסטורית, ממעוף הציפור של הזמן, היו מאוירות בעצם, שניים או שלושה מאפיינים שמתארים סיטואציה בתמצית. כמו כשתיאר, בסדרה ״תל-אביב-יפו״, מורכבות חברתית-פוליטית-אנושית שלמה באמצעות סוגי הכובעים שחבשו הנוכחים בחלוקת האדמות ההיסטורית של תל-אביב.
ולא נשכח, כמובן, מאותה סדרה, את ״המושל העותמאני בעל השם הרומזני 
אבו-נבוט״.
 

כרזה של שלישיית "איך זה עובד באמת". איור - מודי בר-און

שתיים מהדמויות החזקות שמודי היה עושה ב"איך זה עובד", בתחילת הדרך, היו מורה ושדרן ספורט. בסופו של דבר, הוא נהיה שתיהן. 
הסתובבתי עם התובנה הזו כמה שנים טובות עד שחלקתי אותה אתו לפני שנה או שנתיים, קצת בזהירות, אבל בתחושה שמעניין לדבר על זה בפרספקטיבה. מודי הקשיב לתזה ואחרי פאוזה קלה אמר: "אָהָה..." פתוח כזה.  שלוש נקודות היו אצלו לפעמים סימן קריאה. כלומר, כשמשהו לא נראה לו, או לא התחבר, או כשדיברו אתו שטויות. אז הבנתי והמשכתי הלאה, סוחב אתי אי-נעימות קלה. אלא שממש לא מזמן צפיתי שוב בקטעים מתוך הסדרה "במדינת היהודים" שלו ושל ענת, על תולדות ההומור הישראלי - ובפתיח של אחד הפרקים, שנוצרו חמש-עשרה שנה קודם, מודי אומר: ״כשעשיתי פארודיה על תכנית ספורט לא חשבתי שאהיה כזה בעצמי ברבות השנים״.
יכול היה להגיד לי באותה שיחה, שאני מצטט אותו בחוסר מודעות, שאני מעלה גֵרה לא שלי, אבל היה סלחן גם כלפי, כנראה.

אני בוהה עכשיו מול הטיוטה המרצדת, מנסה לדלות המשך. קולו של מודי מנגן לי משפטים, אמירות, שירים. אין הרבה אנשים שמסתובבים עם מלחין צמוד. למודי היה את יוסי, פרץ, אתו שיתף פעולה בשתי תקופות משמעותיות בעיקר – בהתחלה ובסוף; ב"איך זה עובד", על הבמה, אי אז, ושוב בשנתיים האחרונות ב"מודי ויוסי עושים שירים" היוטיובי. עכשיו מול המסך, אני קולט שלהרבה זכרונות שלי ממודי יש לחן. 
אני מזמזם אותו בראש, קורא לו לעזרה. מודי תמיד ידע לפרוץ בלוֹקים יצירתיים, מה שמזכיר לי שלא פחות מיכולת הייצור הפנומנאלית שלו, הוא היה נציג מאוד מכובד דווקא של מחסומי כתיבה. 
במקרים בהם יצא לנו לעבוד באותה מסגרת, זה השלב שבו לפעמים אחד מאתנו היה עושה לשני טלפון. מלבד פעם או פעמיים, לא כתבנו במשותף, אבל להתייבש מול מחסום הכתיבה, יצא לנו כמה פעמים, בדרך כלל עמוק בלילה, עומדים יחד, נשענים על המחסום, מודי מדליק סיגריה, מביטים בדדליין מתקרב מכיוון האופק,  שחור, מופרך ומאיים, שט לכיווננו.

מודי שהיה ומודי שאיננו, נראים לי כמו שני אנשים שונים עכשיו. למרות פרסומו הרב, אולי בגללו, מודי נתפס כדמות בגובה המציאות, מייצגת אותה, אבל גם מבינה אותה. הוא נטה להגזמות, כמו כל קומיקאי והיה לו גם פאתוס טבעי, תיאטרלי, אבל המבט שלו תמיד נשאר צלול וההיגיון - צרוף. הוא היה פועל, מודי, פרולטר. אבא שלו עבד בנשר, וגם הוא, בדרכו, עבד בנשר (הנה, הוא מדבר), כלומר במפעל. גם כשהמפעל כבר היה שייך לו, לכאורה, עדיין לבש את הבגדים הכחולים וירד למכונות. הוא ידע לנבור במציאוּת, בכל מיני מציאויות, למצוא חוטים קרועים על הרצפה ולחבר אותם. לשזור אותם, סיבים דקים, פרומים. לרקום אותם. זו הייתה חתיכת מלאכה והוא היה בעל-מלאכה וירטואוזי, התפעלתי מזה תמיד, אבל עכשיו, בדיעבד, אני מקשיב לו שוב וזה נראה יותר כמו אלכימיה. היו לו עוד מקורות מלבד המציאוּת. 

ביום השלושים למותו, אחרי האזכרה, עוד השתהינו קצת מול המצבה החדשה. ליאור, החבר שהפגיש בינינו לראשונה, אפשטיין, נעמד לידי פתאום: "למה כתוב על המצבה מודי בר-און?" הוא שאל.

המודי שכתבתי עליו כאן הוא כנראה לא המודי שהיה, גם לא המודי שאיננו, אלא המודי שישנו. אם היה פה עכשיו, הייתי מסביר לו באריכות יתרה איך זה עובד. הוא בטח היה מקשיב, לוקח פאוזה קטנה ואומר: "אָהָה..."

"אז מה התרופה 
שעליך תשמור
כדי שלא תשתגע,
הדוקטור אומר 
קח כדור נוסטלגין
ופשוט -
תתגעגע.
(מודי בר-און, נוסטלגין)

*כתבו מודי בר-און ויוסי פרץ.

יוסף אל-דרור הוא כותב במאי ומתרגם - השער האחורי, החמישייה הקאמרית, לופ, המובן מאליו, שתי טיפות מים,
 הסרט ״בלי דם״' הספרים ״חולדה עם רין רן״, ״השער״, ״המחזות״ וכן תרגומים רבים ועיבודים לתאטרון.