עבודת שורשים

במאית הקולנוע איזא ז'אניני הוסללה מילדות אל תרבות המערב, לפריז, הרחק מהשפה והזכרונות של האזור הכפרי ממנו באו הוריה. חופשה מקרית במרוקו בשנות ה-70 הובילה אותה לגלות מחדש את מה שהורחק ממנה, וליצירה קולנועית דוקומנטרית שמתפרשת על פני חמישה עשורים.
 

ראיין בזום - פרופ' פיליפ בלאיש. תרגמו לעברית - ניצן גרינוולד ומישל בלאיש.

רציתי להתחיל עם הביוגרפיה שלך. על איך הגעת לעשות סרטים. אם הבנתי נכון, זה לא היה קל.

ממש לא קל. אפילו מפתיע. אני הייתי הראשונה שהופתעה. איך הכל התחיל? אני גדלתי בקזבלנקה בשנות ה-40, ולא התעניינתי מאוד בתרבות המרוקאית, כפי שאתה יכול לדמיין, אלא יותר בתרבות הצרפתית. 

היית תלמידה בבית הספר "אליאנס"?

לא, ממש לא. למדתי בבית ספר שנקרא סונסול (ecole albert sonsol) שהוא בית ספר צרפתי-מרוקאי. לשמחתנו, מכיוון שזה היה בית ספר חילוני, חגגנו את החגים של שלוש הדתות, איסלאם, נצרות ויהדות. בית הספר היה טוב, הלימודים היו טובים ולמדנו צרפתית ברמה גבוהה. אח"כ למדתי בתיכון לבנות ושנה לפני בחינות הבגרות, בגיל 17 וחצי, עזבתי את מרוקו ועברתי  לפריז.

כשמשפחתך בחרה את בית הספר הצרפתי, זה נעשה מתוך מחשבה שבסוף תעברי לצרפת? 

נולדתי להורים שבקלות יכלו להיות סבא וסבתא שלי. ביני לבין אחותי הגדולה ביותר יש פער של 25 שנים. ואני הילדה התשיעית, כפי שאפשר לראות בסרט 'לחזור לאולאד מומן' (retrouver oulad moumen-1964). הורי המסכנים לא ממש יכלו לדאוג לחינוך שלנו. שלושת הילדים הראשונים לא הלכו לבית הספר, הראשון שהלך ללמוד היה אחי שלמד רק עד סוף היסודי (certificat d'etude primaire) אבל לא בבית ספר אליאנס. אחותי הלכה לבית הספר עד החטיבה ורק אני, האחרונה, יכולתי לסיים תיכון. בקונטקסט המשפחתי היינו די אחראים לעצמנו. היינו עצמאיים, וכל אחד הסתדר ככל האפשר. לא היתה מודעות לחינוך כמו שיש כיום. 

איפה בקזבלנקה גדלת?

נולדתי בלב ליבה של קזבלנקה, ברחוב לוזיטניה ליד כיכר ורדה, בין ה"מדינה" וה"מלח" שבעיר העתיקה לבין השכונות הצרפתיות היוקרתיות, בסמוך לקתדרלה הנוצרית הגדולה. האזור שבו גדלתי היה רב תרבותי, היו ספרדים, צרפתים, ברברים, שחורים... כל פלטת הצבעים של האוכלוסיות שגרו במרוקו בתקופה זו.

מה עשו ההורים שלך?

הורי גרו בעיירה אולאד מומן, שהייתה ממוקמת בתוך מטע זיתים. אבא שלי היה סוחר נודד. הוא היה קונה יבולים של פירות או זיתים ומוכר אותם בשווקים שונים עם מוכרים נודדים נוספים. הוא היה נוסע הרבה. מאולאד מומן המשפחה עברה לאלגארה, עיירת תבואה שבזמן הקולוניאליזם הצרפתי קראו לה בושרון. הם ילדו שלושה ילדים באולאד מומן, שלושה ילדים באלגארה ועוד שלושה ילדים בקזבלנקה. אני סגרתי את הבסטה. באולאד מומן אבא שלי סחר בפירות וזיתים, בבושרון הוא הפך לסוחר דגנים.

ובקזבלנקה?

כשהמשפחה עברה לקזבלנקה אבא שלי המשיך את המסחר דגנים באלגארה, וכך זכיתי ללוות אותו פעמים רבות לאלאגרה-בושרון בין ראשון לשישי, כי בכל שישי היה חוזר לקזבלנקה לשבת. וזה בדיוק הנושא של הסרט החדש שלי, השוק של ימי חמישי באלגארה (mon souk du jeudi-2022), כי אני חושבת ששם, בשוק הזה, נולדה איזא שעושה קולנוע וסרטים על מרוקו.

את בעצם מספרת על ילדות שבה מצד אחד את גרה בעיר הגדולה, עם חינוך אירופאי ואוכלוסייה מגוונת, ובו זמנית, בזכות אביך הסוחר, כל הזמן בקשר עם הכפרים המרוקאיים, האיכרים ועובדי האדמה.  

בדיוק. מלידתי ועד גיל 20 קראו לי "ליזון", כי חשבו ש"איזא" הוא שם מקומי מדי, ברברי מדי. בגיל 20, בצרפת, הבוס הראשון שלי ראה שבתעודת הזהות קוראים לי איזא, ואמר 'איזה שם יפה'. כך עברתי מליזון האורבנית לאיזא המקומית. גם לסבתא שלי קראו איזא. 

סיפור יפה. אמא שלי בערך בגילך וגם נולדה בקזבלנקה. בניגוד אליך, לה לא היה את הקשר הזה עם מרוקו הכפרית.

מכל משפחתי, 9 האחים, אני היחידה שקיבלתי את הקשר הזה. אני חושבת שזה גם בגלל שאני היחידה שאבא שלי לקח איתו לעבוד וגם כי האחרים רצו להיות מערביים בכל מחיר. 

איך את מסבירה את זה? כי אתם לא היחידים, ראיתי את זה במשפחה של סבא שלי, שהיה לו מאוד חשוב שילדיו יקבלו חינוך אירופאי למרות שבאותו זמן הוא לא דמיין לעצמו שהם יעזבו את מרוקו. 
 
אני חושבת שבסופו של דבר זה מתאר במדויק את האווירה שבה חיינו. זה לא רק תסביך נחיתות, כמו המשפחות שאתה מדבר עליהן והמשפחה שלי, אלא גם תסביך עם המרוקאיות שלנו. דוגמה לכך היא שהילדים עד היום לא יודעים מילה בערבית. היתה תחושת נחיתות גם מול אלג'יר, שם היהודים  היו פרנקופונים, קיבלו חינוך צרפתי ולבשו חליפות כמו בצרפת. כשהיתה חתונה מעורבת בין מרוקאים לאלג'יראים זה היה כמעט 'הנסיכה ומנקה הארובות'. אבל כבר בשנות ה-90 - ואפילו ב-1973, כשחזרתי למרוקו לראשונה - נדהמתי מהכוח של התרבות ממנה באנו, זו שזילזלנו בה ודחינו אותה. מה מסביר את זה? באופן פרדוקסלי, אני, שמכל בני המשפחה הלכתי הכי רחוק עם החינוך והתרבות המערבית, אני זו שהכי רצתה לחזור לתרבות ולהוויה המרוקאית.

בעצם אני הייתי האחרונה שגרה עם הוריי, שהיו כבר מבוגרים מאוד, במרוקו. הוריי היו מסורתיים, ובתפילות אמרו 'לשנה הבאה בירושלים'. מן הסתם הם דמיינו את עצמם מסיימים את חייהם בירושלים עם בת הזקונים שלהם. בדרך לישראל עברנו בפריז כדי להיפרד מהאחיות שלי שהתמקמו שם, אך הן לא נתנו לנו ללכת. בזמנו להורים לא היו פנסיה וביטוח לאומי, אז האחיות הגדולות שלי אמרו לנו להישאר איתן ושהן ידאגו להכל. כך נשארנו בצרפת.
 

פריים מתוך הסרט Oulad Moumen

איך התחילה המשיכה שלך לקולנוע?

מאז שהגעתי לצרפת, עבדתי במקביל ללימודים. עשיתי תואר באנגלית ובלימודי רוסית. בהתחלה עבדתי בתיירות, הייתי אוספת תיירים אנגלים מהרכבת ומובילה אותם לבית המלון. אחר כך עשיתי כל מיני עבודות קטנות כמו בייביסיטר ועבודות של סטודנטים. הייתי גם עוזרת מורה. כל זה עד היום בו התחלתי לעבוד באולם הקרנה פרטי כמארחת. האולם, שהיה אז בדיוק לפני פתיחה, נקרא "מועדון 70" כי היה אולם הקולנוע הפרטי היחיד בפריז שהקרין סרטים בפורמט 70 מ"מ. כך נכנסתי לעולם הקולנוע, ויותר לא עזבתי אותו. הייתי מארחת בבית הקולנוע הפריזאי המפורסם, הפגודה; עבדתי בהפצה, בהפקה ואפילו שיחקתי בסרט מרוקאי 'חתונת הדמים' (noces de sang-1977) של סוהל בן ברקה (souheil ben barka), בו כיכבה השחקנית אירן פאפאס. התגלגלתי מתפקיד לתפקיד בלי לדעת לאן זה יוביל אותי. 

איך התחלת לעשות קולנוע?

כפי שאני מספרת בקריינות של 'השוק של ימי חמישי' (mon souk du jeudi-2022). כשעזבתי את מרוקו, לא ממש הייתה לי תרבות קולנועית, חוץ מזו שנחשפנו אליה שם: הקולנוע האיטלקי, סרטי אקשן, מחזות זמר אמריקאיים; והיה שם את מועדון הסרטים של ריאלטו. הכרתי את הקולנוע כצופה ולא יותר. ופתאום, במועדון 70, פגשתי לראשונה את צוות הצילום של גודאר, טריפו, כל אלה שעשו את הקולנוע של אותן השנים. במועדון התקיימו הקרנות לקטורה של הפסטיבלים הגדולים, והקרנות לעיתונאים. הייתי בלב ליבו של הקולנוע ואהבתי את זה. אהבתי לגלות סוגי קולנוע חדשים, כמו הקולנוע היפני וכו'. 
אבל הדבר החשוב ביותר קרה ב-73', כשבעלי ואני נסענו לחופשה במרוקו ופגשנו שם את סוהל בן ברקה, ה-קולנוען המרוקאי שבדיוק עשה את הסרט הראשון שלו, "1,000 ויד אחת" שזכה בגראנד פרי בפסטיבל הפאן-אפריקני באואגאדוגו (בורקינה-פאסו). דיברנו איתו ואני, שמעולם לא הפצתי סרט עד אז, הצעתי לו שאפיץ בעולם את סרטו, כדי שיהיה לי תירוץ לשמור על קשר עם מרוקו - כי זו מרוקו שבאמת עניינה אותי. התחילה להתגלגל שמועה שיש מרוקאית שמפיצה סרטים מרוקאים בפריז, וכך אחמד אל-מענוני פנה אלי עם סרטו 'אליאם, אליאם', וג'ילאלי פרח'אטי עם סרטו 'פרצה בקיר'. הלכתי להרבה פסטיבלים עם הסרטים שהפצתי ומפה לשם עברתי להפקה ולהפצה של סרטים מאפריקה. ניתן לומר שהייתי הרפתקנית בקולנוע.

היית בשנות ה-30 לחייך, נשואה ואם לשני ילדים, ופשוט החלטתם לנסוע לחופשה במרוקו. היו לך התלבטויות? חששות?

אתה יודע, הייתי די שלווה וחשבתי לעצמי, אני הולכת לבלות שבוע של חופשה. בנוסף, מכיוון שעבדתי בתיירות בעבר, הייתה לי הזדמנות מדהימה לשהות קצרה ב-la mamounia, בית מלון יוקרתי ומפורסם הממוקם במרקש. נסענו לשם כמו שהיינו נוסעים לוונציה. לא היה לי עניין ספציפי במרוקו. מרוקו הייתה בשבילי רק מסגרת, המסגרת בה נולדתי וחייתי. לא הייתי מודעת למה שהיא עומדת לייצג בשבילי. איך שירדתי מהמטוס במרקש, הכל השתנה. הייתי בהתקף, כמו באוטומט, השארתי את בעלי במלון והלכתי לחמאם. פתאום, ברחובות מרקש, בדרכי לחמאם, כשיצאתי מהמאמוניה שהוא מקום יוקרתי מאוד והלכתי לחמאם שהוא מקום מאוד מקומי, נעשיתי מודעת  לזה שההורים שלי היו שם. הייתה לי סוג של הזדהות מיידית עם עצמי ובמיוחד עם ההורים שלי. אבא שלי היה לובש ג'לביה, אמא שלי לבשה כיסוי ראש. כשהייתי בפריז, כל אלה בשבילי היו שייכים לעולם אחר, עולם שלא שלי. פתאום מצאתי את העולם שלי מחדש.
 

פריים מתוך הסרט Oulad Moumen

זו חזרה של המודחק.

כן, אבל מה שיוצא דופן זה שזה היה מיידי, חזק. התחלתי לחיות את התרבות הזו באמצעות מוזיקה, לבשתי שרוואלים, טורבנים, כל מה שבאופנה היום! גם התחלתי לבשל אוכל מרוקאי. סוף סוף, מצאתי סוג של שילוב מחדש, ואל תשכח שזה עדיין שנות ה-70. 

איך בעלך וחברייך הגיבו?

אני בת מזל שבעלי דבק במרוקאיות. הוא ראה שזו ארץ מדהימה. יצאנו למסעות גילוי. אתה לא יכול שלא להתפתות ליופי של הארץ הזו, אבל זה קרה בהדרגה. גם הילדים שלי הצטרפו לטיולים ולגילויים האלה. 

אני מתחבר לגמרי. אני בן של תוניסאי ומרוקאית ובפעם הראשונה שדרכתי בתוניסיה ובמרוקו, זה היה מיידי. מיד הבנתי שאין שנות אור שמפרידות ביני לבין העולם הזה.

לחלוטין. זה מצטרף לתמה של הסרט 'השוק של יום חמישי' שלי, כי זה מה שאני אומרת שם. יש היכרות הדדית, אתה מזדהה עם המקום והמקום מזהה אותך.

איך עשית את הסרט הראשון שלך? 

הפקתי והפצתי סרטים מעולם הקולנוע העלילתי, בתקופה בה עולם הקולנוע העלילתי היה מופרד מהטלוויזיה והסרטים התיעודיים. בגלל שאני אוטודידקטית ולא למדתי בבית ספר לקולנוע, לא היה לי מושג לא על עולם הטלוויזיה ולא על סרטים תיעודיים. כך למעשה, הפקתי את (1981) 'transes', סרטו התיעודי של אחמד אל-מעמוני שעוקב אחרי הלהקה 'נאס אל ריוואן': מכיוון שלא ידעתי לביים, הצעתי למענוני שנעשה סרט על 'נאס אל ריוואן' שהיו באמת בשיא הצלחתם באותה תקופה. קיבלתי השראה מסרט שהפצתי באפריקה, 'בוב מארלי אקסודוס'. אמרתי למענוני שאנחנו הולכים לעשות את אותו הדבר ונצלם הופעה של 'נאס אל ריוואן'. הם עמדו לעשות הופעת ענק בקרתגו שבתוניס. נסענו לקרתגו לצלם את ההופעה, ומענוני כיוצר דוקומנטרי אמר לי "תקשיבי, זה קצת טיפשי לעצור פה, בואי נעשה עליהם סרט תיעודי ארוך, יותר מפורט, יותר מעמיק". ככה עקבתי אחריהם, אבל זה היה מאוד קשה. חשבתי להמשיך בהפקה עם זמרת שהערצתי מאוד, פאטנה בנט אל חוסין, שסגנון השירה שלה הוא הסגנון השירה באלגארה, איפה שגדלתי. אבל ראיתי שאני הולכת להסתבך מבחינה כספית, כי בזמנו לא היתה תמיכה לקולנוע תיעודי. יום אחד, החלטתי שאני לא מחכה יותר ופשוט הולכת לביים את הסרט בעצמי. ככה התחלתי.
 

פריים מתוך הסרט Oulad Moumen
 

שמתי לב שהסרטים שלך סובבים סביב מוזיקה, פולקלור. מסורת. איך זה קרה?

מה שאני יכולה להגיד לך זה שבין 88' ל-93' עשיתי כעשרה סרטים דוקומנטריים של 26 דקות, אבל לא ידעתי שאני הולכת לעשות סדרה של סרטים על מוזיקה. כל הסרטים שעשיתי, חוץ מאחד או שניים, כפו את עצמם עליי וכל פעם זו הייתה הרפתקה בפני עצמה. בדרך כלל, כשעשיתי סרט על מוזיקאי או להקה, זה היה בגלל שהם נגעו בי. דרך מערכת יחסים אישית, דרך רגש מסוים, או דרך מפגש. עבדתי מתוך זיקה לאנשים ולמקומות או לכל האירועים שמעוררים בי השראה לעשות את הסרט. זה בכל זאת משהו שקשור יותר לרגש מאשר לאינטלקט.

ובאותו זמן המשכת להפיק סרטים מרוקאיים או אפריקאיים?

לפני שהתחלתי לביים, הפקתי והפצתי סרטים דרך אותה חברה שהקמתי ב-1973, הודות ללואי מאל וקלוד נג'ר. החברה, אגב, חוגגת 50 בשנה הבאה. מרגע שעברתי לבימוי, הפקתי רק את הסרטים שלי. 

הסרט שיוקרן בפסטיבל הוא הסרט האחרון שלך, 'השוק של יום חמישי', לצד סרטים נוספים שיצרת. מה ההבדל בינו לבין שאר הסרטים, איך התפתחה הגישה שלך כבמאית?

זו שאלה מעולה שהייתי צריכה לשאול את עצמי. בסרט הראשון, כל מה שרציתי זה לעשות סרט על הזמרת שאהבתי, רציתי צלם מסוים שקוראים לו ז'אן ז'אק פלורי כי ראיתי סרט דוקומנטרי שלו 'פנטזיה במרוקו' והתמונות היו מדהימות. רציתי למצוא כסף כדי לעשות את הסרט. אבל לא היה לי מושג איך עושים סרט תיעודי. ביום הראשון, היינו צריכים לצלם בטחנת הרוח של עבדאללה. הצלם שואל אותי - "מה עושים?", ואני אומרת לו "אני לא יודעת".

אבל כשעשית את 'החזרה לאולאד מומן', כבר ידעת שאת במאית?

כן, הסרט הזה הוא לגמרי אני. חוץ מזה, היה לי מזל בכל פעם להיות מוקפת באנשים הנכונים. פגשתי את ז'אן קלוד לופשנסקי, שיצר את הסרט 'פגישה עם גברים מדהימים'. יצירת 'החזרה לאולאד מומן' היתה תהליך ארוך בחיי. כשחזרתי למרוקו ב-73' הבנתי שאני לא מכירה את ההורים שלי. לא הכרתי את הסיפור שלהם, אף פעם לא הייתה לי סקרנות כלפיהם. ומאז החזרה שלי למרוקו, רציתי מאוד לחקור אותם. טיפין טיפין הצלחתי לשחזר חלק מהסיפור שלהם. היה לי חבר מאוד טוב בזמנו, ז'ואל סנטוני ז"ל, שהיה במאי. ביקשתי ממנו לצלם את ההורים שלי ובקיץ 75' ארגנתי ראיון של ההורים שלי איתו. ומזל שכך, כי במרץ 76' אבי נפטר. אבל הסרט נשאר במגירה. ב-92' מצאתי את כל החומרים האלה. לקראת יום ההולדת ה-50 שלי עלה לי רעיון לחגוג באולאד מומן והזמנו את המשפחה שהתפזרה בכל העולם. לא היתה לי כוונה לעשות מזה סרט, אבל אז הגיע ממרוקו צוות צילום שהגיע לצלם את חגיגות יום ההולדת שלי.

זה מה שרואים בתחילת הסרט?

כן ב-92' בדיוק סיימתי את סדרת הסרטים המוזיקלית וחיפשתי נושא חדש. יום אחד, אמרתי לעצמי 'רגע, יש לי את הראיון של ההורים שלי ב-75', יש לי את המסיבה באולאד מומן, למה שאני לא אעשה סרט על המשפחה שלי?'. ככה זה בא לי ואני זוכרת שהייתי בפסטיבל fipa לצד אנה גלוקובסקי, שהיתה אחראית על הסרט התיעודי בקאנל פלוס ואמרתי לה שהייתי רוצה לעשות סרט על המשפחה שלי. אחרי כמה זמן היא אמרה שזה מסתדר כי באותו קיץ התמה של הסרטים בפסטיבל היתה "משפחה". ככה התחלתי לכתוב את "החזרה לאולאד מומן"  ובגלל שהיה לי את המזל להכיר את לופשנסקי בזמן הזה, הוא ליווה אותי בהרפתקה הזו. אגב, הוא גם צילם וערך את 'השוק של יום חמישי'. 
כדי לעשות סרט על בני המשפחה שלי הייתי צריכה לקבל את הסכמתם. האחיות שלי נתנו לי את הסכמתן חוץ מאחת שלא רצתה להצטלם, ואחי סירב. לא הרשיתי לעצמי לעשות סרט על המשפחה שלי בלי הסכמה של אחי. הוא היה ראש המשפחה, הגבר היחיד בין 8 נשים. סבלתי שנה, ניסינו הכל, הוא לא רצה. הייתי משותקת, חסומה. בסוף החלטתי לעשות את הסרט ללא ההסכמה שלו. בכל זאת ביקשתי ממנו אישור להשתמש בכמה קטעי צילום ביתי מהחגים וכדומה. הסרט הוזמן להקרנה בניו יורק, למרכז לינקולן. אחי התגורר בניו יורק באותה תקופה. הוא ראה את הסרט והתרגש מאוד והפך לתומך אמיתי של הסרט. זה חדר את השריון שלו. תמיד היה לו את התסביך הזה עם מקורותיו. הוא היה הראשון שהלך לבית הספר, שרצה  להתקדם בכל מחיר, שהתחתן עם אישה ממוצא אלג'יראי שהצליחה בקריירה שלה. למה עכשיו אני באה עם הרעיון הזה של לזכור את המוצא שלנו, הילידי, הבדואי? אבל החל מאותו רגע זה התהפך. אני חושבת שזה פייס אותו. 

זה מדהים. יש דור שלם כזה, ואליו מצטרף עכשיו הדור החדש, הילדים של האנשים שעזבו את מרוקו, במסע לגילוי המקורות. היום יש חזרה אמיתית.

אמיתית? אני לא בטוח.

היום יש חזרה למקורות, הרבה משפחות מגיעות בעקבות הסבים והסבתות, ההורים וכו'. אני לא אומרת שהם באים להשתקע אבל הם משלימים עם המוצא שלהם, עם ההורים. 

יש דור שלם של ילדים שירשו את התסביך של ההורים שלהם. אני מקווה שבעזרת צפייה בסרטים שלך, "החזרה לאולאד מומן" בפרט וגם הסרט האחרון, המסר יעבור. 

אני בטוחה בזה. המסר כבר עבר. 

תודה רבה איזא. זה מעורר השראה לשמוע שראיינת את ההורים שלך ו-20 שנה אחר כך עשית סרט, כי כבר שנים אני רוצה לעשות סרט על ההורים שלי. 

דברים באים בזמנם.

PHILIPPE BELLAÏCHE
Cinematographer and documentary filmmaker

Philippe Bellaiche is an award-winning documentary filmmaker whose trajectory in the field- from cinematographer to producer to director-has spanned 25 years and four continents. His work, which has been awarded by the Academy of Television Arts & Science (Emmys), and the Asia Pacific Screen Academy (APSA), was also nominated for the PGA and IDA Awards, selected by the EFA, honored by Cinema Eye, and shortlisted for the Oscars. A two-time Sundance Festival and Institute alumnus, his critically-acclaimed films have screened in festivals worldwide and have aired on dozens of channels, including: Arte France, ZDF Germany, BBC Storyville, ARD Germany, France 2, RTS Switzerland, Channel 8 Israel, YLE Finland, DR Denmark, SVT Sweden, 2M Morocco, Radio Canada, HBO Latin America, and National Geographic. His latest film, ADVOCATE (2019), has been broadcasted on more than 15 channels. In addition to maintaining a prolific career as a cinematographer, Bellaïche has taught extensively in Israel’s most prestigious film schools and is currently teaching at the School of Audio Visual Arts in Sapir College in Sderot and at the Bezalel Art Academy in Jerusalem.