חוטים באריג המרוקאי

פרופ' סמי שלום שטרית בילה באינטנסיביות נרגשת את רוב השנה האחרונה בהגשמת חלום שעד לפני שנים ספורות היה בגדר פנטזיה פרועה - תיעוד חיי היהודים שחיו במרוקו ואינם שם עוד , באמצעות שיתוף פעולה היסטורי בין סטודנטים ישראליים לסטודנטים מרוקאיים. שנייה לפני הקרנת הבכורה המרגשת בפסטיבל של תוצרי החלום הזה, מצא סמי סוף סוף כמה שעות כדי להעלות על הכתב קרעי זכרונות ראשוניים מהמסע החלוצי שעוד ידובר בו רבות.

סמי שלום שטרית

״זוכרים את מרקש״ הוא הפרויקט התרבותי החשוב ביותר בו זכיתי להיות שותף. אין אחר. ואני משוכנע שיבואו עוד מפעלים מרגשים כאלה. תחילתו של הפרויקט בשיחת וידאו ממרוקו לפני שנה בדיוק. מן העבר השני אדם שלא הכרתי קודם - טאהא בלפראג׳, בן גילי בערך, חייכן וסקרן. מיד ידעתי, לפני אדם כלבבי, גם אינטלקטואל וגם בולדוזר אמיתי, שמעריך מאוד מילים, אבל דוגל במעשים. הוא סיפר לי ששמע עלי מאנדרי גומל, סגן נשיא אגודת ידידי יהדות מרוקו (אגודה שהקימו יהודים ומוסלמים במרוקו בראשם ד״ר סימון לוי ז״ל) וביקש את מספר הטלפון שלי. הוא התקשר מיד בשיחת וידאו. ככה הוא - ישיר, רוצה לראות ולא רק לשמוע. הוא סיפר לי על פועלו היום כמייסד וראש ארגון ״קונקט״ שבסיסו באגדיר הדרומית ותוכניותיו פרוסות על פני כל מרוקו ובעיקר במרכזים שהוקמו בתוך אוניברסיטאות מובילות. כל תוכנית כזאת, כמו תכנית ״מהיר״, מקבצת בתהליך מיון וגיוון כמה עשרות צעירים מרוקאים מכל מרוקו, מהכפרים הנידחים ביותר ועד מרכזי הערים הגדולות, רובם בוגרי תואר ראשון, ובמשך שנה מעניקה להם כלים, כוחות ורשת חברתית כדי שיחזרו לקהילות כמנהיגים ויזמים בתחומי החינוך, התרבות, הקהילה והחברה. מעין תכנית למנהיגות צעירה אבל לא אליטיסטית ולא יוקרתית. 
"מה אתה מבקש להשיג, שלא השגת בעבודתך בממשלה ובתאגידים הגדולים?" שאלתי אותו. 
״העתיד שייך לצעירים", הוא השיב בפשטות, "והשינוי המיוחל במרוקו יגיע רק מהצעירים הללו. אני רואה בהם סוכני שינוי, כאלה שאוהבים את מרוקו, חרדים לגורלה ויעשו כל אחד ואחת למען מרוקו משוחררת יותר, יוזמת ומתקדמת בדרך הדמוקרטית.״ 
התחברתי מיד. שנים רבות חיפשתי שותפים במרוקו לחלומות שלי, אף שלא ידעתי באמת מהם אותם חלומות. החיבור היה מידי. סיפרתי לו קצת על עצמי ועל מכללת ספיר וביה״ס לאמנויות הקול והמסך, ועל שורשיי המרוקאים ואהבתי למולדתי. ״אם כך,״ הוא פסק, ״בוא לכאן ונדבר על פרויקט משותף לסטודנטים שלכם ולעמיתים שלנו. אולי נעשה בצוותא סרטים על יהודי מרוקו, וכך נלחם יחד בבורות המתפתחת אצלנו כלפי ההיסטוריה של היהודים שחיו וחיים כאן, היסטוריה שנמחקה מהסיפור הרשמי של מרוקו.״ 
אמרתי קדימה, זה גם אחד החלומות שלי, אני בא. 
הוא מיד שאל, ״מתי? תן לי תאריך.״ 
אז הבנתי עם מי יש לי עסק וכי מרגע זה הפרויקט יצא לדרך. בכל זאת ביקשתי יום לחשוב על הדברים ולהתייעץ. נדבר מחר הוא סיים את השיחה. עשיתי שני טלפונים חשובים לאנשים שהפכו עמודי התווך של הפרויקט. הראשון לזיו נווה, ידידה יקרה ומנכ״לית קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי, שהיא הקרן הפעילה ביותר עם ביה״ס שלנו בספיר ויש לה לב ענק לנושאים יהודיים. זיו, מרוקאית ירושלמית משני הוריה אמרה כן, אני איתך. התקשרתי לפיליפ בלאיש (היום פרופ׳ פיליפ בלאיש), צלם ובמאי תיעודי זוכה פרס אמי על ״לאה צמל - עורכת דין״ יחד עם רחל לאה ג׳ונס, ובעיקר מורה ומנחה ותיק בבית ספרנו. פניתי לפיליפ כי הוא אולי הישראלי עם הכי הרבה שעות צילום והפקה במרוקו, וגם כי עשינו פעם סרט מרוקאי ביחד. תיארתי לו בקצרה את החלום וביקשתי ממנו להסכים לקחת את הפרויקט כמנטור בימוי וצילום (מה שהפך להרבה יותר מזה, עד לעיצוב השורה האחרונה ברולר הקרדיטים…). פיליפ אמר בטח. אני בפנים. מבחינתי אפשר היה לנסוע למרוקו. תוך שבועיים זיו נווה ואנוכי אכן נסענו. עבור זיו זה היה ביקור מרגש ומציף ללא סוף. עבורי זה היה לא פחות מרגש, אבל הפעם ליוותה את הביקור גם איזו התפעמות. לא סתם ביקור לאיזה כנס ופסטיבל או לשבת עם חברים ולהתפלסף - באנו ליצור משהו גדול מזה, גדול מאיתנו.
 

פיליפ בלאיש וסמי שלום שטרית במרוקו

פגשנו את טאהא ושנינו הבנו שהסתבכנו, במובן החיובי של המילה כמובן. היה ברור שמתחילים לעבוד. במהלך אותו שבוע פגשנו שתי קבוצות של עמיתי התכנית, ובעיקר את הקבוצה באוניברסיטת מוחמד השישי בעיר בן גריר, כשעה ממרקש, או כפי שהיא נקראת UM6. אוניברסיטה חדשה עם קמפוס חדיש ויפה שחציו מעונות מקסימים. הלוואי עלינו. התרגשנו, זיו ואני, לקראת הפגישה עם העמיתים, צעירים בשנות העשרים לחייהם. רק אחד או שניים עסקו בקולנוע במידה כזו או אחרת. טאהא ביקש שנפעיל אותם, כדי שכבר נתחיל בתהליך הבחירה של המשתתפים. להזכירכם, עוד לא היה ברור מה עושים, לא היה כסף לשום דבר ולא תכנית. אבל קפצנו למים. ארבע שעות בילינו עם העמיתים. לאחר שיחה והצגת סרט לדוגמא של בוגר שלנו, ביקשנו מהם לצאת להפסקת צהריים ומשימה: בחרו אדם בקמפוס, סטודנטית, עובד, מרצה, עובר אורח, וצלמו אותם מקרוב עונים בדריג׳ה (הלהג הערבי המרוקאי) על שאלה אחת: מה את/ה יודע על יהודי מרוקו? 
התוצאות היו מרתקות והן שמורות עימי. כשלושים ראיונות רחוב שמיד ציירו בפנינו את תמונת הזיכרון היהודי, כלומר כיצד זוכרים ומה יודעים מרוקאים היום על היהודים. ההפתעה: יודעים לא מעט. ככל שגיל המרואיינים עלה כך ידעו יותר. היו שידעו משמועות והיו שידעו מסיפורי סבתות וסבים. למעט מבוגר אחד מעל גיל 50, אף אחד ואחת מהמרואיינים לא פגשו יהודי. צפינו בחלק ניכר מהראיונות, דיברנו עליהם ומיד היה ברור לכולם מהי המשימה: להילחם בבורות ובשכחה, ובמעט שנוכל, להציב מודל להיכרות מחודשת עם יהודי מרוקו. להשיב את היהודי לתודעה המרוקאית הקולקטיבית, כפי שכינה זאת ידידי פרופ׳ אנדרה לוי במאמרו המשובח על הנושא, ״שיבתו של היהודי״. 
לא אלאה אתכם בכל הפרטים וכל הסיפור, עליו כנראה נעשה פיליפ ואנכי תסכית מיוחד. קיצורו של דבר - בתחילת ינואר 2022 כבר ישבו 10 סטודנטים ישראלים מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר (הטובים ביותר בצילום ובימוי סרטים תיעודיים), יחד עם 10 עמיתים מתכנית מהיר באוניברסיטת מוחמד השישי בבן גריר (ובתוכם שני עמיתים ממרכזים אחרים ברבאט ובאגדיר) והתחילו יחד ללמוד בקורס הישראלי-המרוקאי המשותף הראשון בתולדות ישראל ומרוקו. הנושא: יהודי מרוקו ויחסי יהודים-מוסלמים וברברים במרוקו. חלקו הראשון הלימודי התקיים בזום. המרצה הראשי ויועץ המחקר של הפרויקט: פרופ׳ עומר בום. המנטור הראשי להפקה: פרופ׳ פיליפ בלאיש מספיר. הרכז הראשי של העמיתים המרוקאים היה ממון גאלב, גם כן אדם פרקטי ומהיר תגובה. מרצים נוספים: ד״ר סמיר בן לאישי, זהור רחיחיל האוצרת והמנהלת של המוזיאון היהודי בקזבלנקה, ויויאן כהן, ארכיטקטית תושבת מרקש המעורבת בשימור אתרים יהודיים, כמאל אשקאר במאי מרוקאי-צרפתי, פרופ׳ אמילי גוטריך, מומחית למלאח של מרקש. קורס מרתק ביותר בו השתתפתי כתלמיד. תוך כדי הקורס פיליפ לימד על יסודות היצירה התיעודית, בעיקר את המרוקאים שהיו ללא רקע ולהם יועדו תפקידי של התחקירנים והמראיינים. כל העשרים התחלקו לצוותים מעורבים והחלו את התחקירים במפגשי זום. בתחילת חודש מרץ עלינו על מטוס למרקש כאשר כל צוות עשה תחקיר ראשוני, ולכל הפרויקט היתה הפקה מדויקת יום אחר יום, עם חברת הפקה במרוקו ועם המפיקה הראשית שלנו גלי לוזון, שבלעדיה לא היה קם דבר.
 

הגענו למרקש ונסענו לבן גריר במיניבוס. בדרך פיליפ ואני ניסינו לחשוב על תרגילים חברתיים לשבירת הקרח, למרות שכבר כולם הכירו את כולם בזום. לא הספקנו לחשוב יותר מדי, ולא היה בזה שום צורך. ברגע שירדנו מהמיניבוס, תוך שניות כולם התחבקו עם כולם ולא היה אפילו שביב קרח אחד. הקדשנו שבוע לתחקירים במרקש, מפגש עם דמויות, ביקור באתרי הצילום ועוד. הם נסעו יחד ברכבת כל יום למרקש (כמו מספיר לתל אביב) ועבדו קשה יחד כל היום. לאחר שבוע על השעון החלו הצילומים שנמשכו עשרה ימים. החלטנו כבר בתחילת הדרך שנתמקד במלאח (השכונה היהודית) של מרקש העתיקה, כמודל עבורנו ועבור אחרים וכמשל למרוקו כולה אשר התרוקנה מיהודיה. חילקנו את תיעוד המלאח לחמישה נושאים: חיי הקהילה סביב בתי הכנסת, מרכז הקהילה בדמות בית משפחת קורקוס העתיק, בתי הספר ובעיקר אליאנס שהיום הוא בית ספר ממשלתי, בעלי המלאכה המוסלמים הממשיכים ליצור כלים, תכשיטים, תשמישי קדושה ואף שופרות לפי המסורת אותה למדו מהיהודים, ולבסוף בית העלמין העתיק של מרקש, המקפל בתוכו סיפור בן חמש מאות שנה לפחות. צוות נוסף לקח על עצמו לתעד את כל הצוותים בעבודתם ולספר את הסיפור המשותף. 
ההפקה במרקש היתה מרתקת. אין דומה לה. לצוותים הצטרפו מקליטי סאונד מבית הספר הגבוה לקולנוע במרקש וכך במשך כמעט שלושה שבועות 24 צעירים ישראלים ומרוקאים פשטו על המלאח של מרקש וצילמו את מה שהמקומיים ולעתים גם הקירות והקברים ידעו לספר. התוצאות יוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום ה-21 ואחר כך במרוקו ושאר העולם.
בחודש מאי החל שלב העריכה (הפוסט) אליו הצטרפו העמיתים המרוקאים בתחילת יולי למשך 10 ימי עבודה משותפת. והנה אנחנו בסוף הדרך, כשהדגש הוא על הדרך, התהליך, היחסים, השותפות. חברויות נרקמו לשנים רבות והן כבר לא קשורות במסגרת רשמית כזו או אחרת. זהו ההישג הגדול של הפרויקט ״זוכרים את מרקש״.

במבט היסטורי אני חייב לומר כי התמזל מזלם של יהודי מרוקו וצאצאיהם שיש מרוקאים רבים שלקחו על עצמם לשמר ולשמור על זיכרון תולדות היהודים במולדתם הישנה והנצחית. מבט מעמיק יותר מגלה כי לא מדובר כלל במזל אלא בזרמים חזקים יותר, ששורשיהם עתיקים וראשיתם עוד לפני האסלאם והכיבוש הערבי את המגרב. יהודי מרוקו הם חוטים רבים באריג המרוקאי. הם היו שם תמיד והנה אינם, כמעט. אנו עדים לפעילות מרתקת של חוקרים מרוקאים רבים (לא יהודים) המקדישים את סקרנותם ומחקרם ליהודי מרוקו וליחסי יהודים-מוסלמים (וברברים) במרוקו מראשיתה, נזכיר שוב את פרופ׳ עומר בום מדרום מרוקו - עאקא - שהיום עומד בראש המרכז ללימודי יהדות ספרד ב-UCLA (הלא-יהודי הראשון והמרוקאי הראשון בתפקיד זה), אשר חוקר את הזיכרון היהודי, כלומר כיצד זוכרים המרוקאים את היהודים שחיו ביניהם. נזכיר גם את פרופ׳ (אמריטוס) מוחמד אל-מדלאווי, שהקדיש את הקריירה הענפה שלו לחקר רבני מרוקו. נזכיר שוב את זהור רחיחיל, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון היהודי בקזבלנקה, שתרומתה אדירה לשימור הזיכרון היהודי. והרשימה עוד ארוכה. כך גם בקולנוע, עם כמאל אשקאר והסרטים החזקים שלו על יהודי מרוקו אז ועל חזרתם לתודעה היום. כך בספרות, בתקשורת, בתכניות הלימודים המשתנות ועוד. זהו גל שלם של התעוררות במרוקו ליהודיה שכמעט כבר אינם שם. זה לא החל עם הסכמי השלום הרשמיים, אלא לפני שני עשורים לפחות. ההסכם בין המדינות חשוב רק למתן לגיטימציה לישראלים לפעול במרוקו ולמרוקאים לפעול באופן לגיטימי ופתוח. חשוב לציין שרוב היוצרים המרוקאים נמנעים מלשתף פעולה עם ישראלים כסולידריות עם אחיהם האחרים - הפלסטינים. גישה שאני מכבד מאוד ואשר מזכירה לנו שהכל קשור בכל וזיכרון אחד אסור שימחק זיכרון אחר.
למה התמזל מזלם של המרוקאים  וצאצאיהם בישראל ובכל מקום? כי מדינת ישראל מקפידה בנחישות להדיר את הסיפור המרוקאי מתוך הנרטיב היהודי החדש (כמו את סיפוריהם של יהודי אלג'ריה, תוניס, לוב, עיראק, תימן, פרס, סוריה, לבנון, מצרים, טורקיה, יוון, בולגריה ועוד ועוד), שהוא סיפור ציוני-אירופאי בלבד. בקרוב מאוד, תלמידים וסטודנטים במרוקו ילמדו הרבה יותר מהאפס שלומדים תלמידים ישראלים על יהדות מרוקו. תכניות הלימודים של מדינת ישראל מקפידות למחוק גם את הפרקים החשובים ביישוב הארץ להם אחראים באופן גדול וישיר מנהיגים יהודים מרוקאים, מהרב ביבאס בראשית המאה ה-19 ועד משפחות אמזלג, שלוש (אלג'יריה) ומויאל שהחלו לפעול בארץ עוד לפני הולדתו של הרצל ואל תוך המאה ה-20. כל הסיפור המרוקאי הזה, במרוקו ובישראל, מפריע לסיפור המוטה ברובו שמספרים ספרי הלימוד ובתי הספר של המדינה. 
למה זה חשוב? ראשית, כי לא כולם כאן ברחו ממזרח אירופה (שכבודה הגדול במקומו), כפי שהמורה שלי ביסודי הקפידה להדגיש בפנינו. אדם צריך להכיר את ההיסטוריה שלו והיסטוריות אחרות כדי להפוך לאדם שלם החי בשלום עם תודעתו ולא במלחמת זהות פנימית. שנית, בלי הקונטקסט הרחב הזה קל מאוד לצמצם את עולמה של העדה הגדולה בישראל, ואחת המפוארות, למופלטה ומימונה וכפיים כפיים. 
״זוכרים את מרקש״ הוא צעד אחד קטן שאני מקווה שיהיו לו ממשיכים רבים.

סמי שלום שטרית, חוקר, משורר, סופר ויוצר קולנוע, הוא פרופסור חבר וראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר בנגב.  שטרית פרסם מאמרים רבים וספרי שירה, פרוזה ועיון על חברה, תרבות, זהות וחינוך בישראל. ביניהם: "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003), "יהודים" (נהר ספרים, 2008), "המאבק המזרחי בישראל." (עם עובד 2004) ולאחרונה "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" (בימת קדם הוצאת ספרים, 2014). הוא ביים את הסרטים התיעודיים ״הפנתרים השחורים מדברים״ (עם אלי חמו ז״ל), ״אז׳י איימה (בואי אימי), ו״משהו על רוח תזזית, תחנות חיינו בשירתו של ארז ביטון״. השתתף בסרטים תיעודיים רבים וכתב שלושה תסריטים מלאים.