טאבו בעידן הפוליטיקלי קורקט

"מר טלוויזיה לילדים", ד"ר יובל גוז'נסקי, ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ומפיקת הפסטיבל לילדים הבינלאומי הגדול בעולם  Prix Jeunesse, קירסטן שנייד, מנתחים בשיחה מיוחדת למחברות דרום סוגיות בוערות בעולם התוכן לקהל צעיר.

ראיין בזום ותרגם לעברית- יונתן בר גיורא
תימלול- אלון יודקובסקי
 

יונתן: תרבות הפוליטיקלי קורקט, שצברה המון תאוצה בשנים האחרונות, עומדת לכאורה בסתירה למהלך של שבירת טבואים. המתח בין השניים מתעצם כשמדובר בטלוויזיה לילדים.

קירסטן: ובמיוחד בגרמניה. הדיון סביב הסוגיה הזו לוהט ממש. עד כמה רחוק אפשר ללכת עם הנושאים האלה בתכניות לילדים? איך ניתן לגעת בנושאים שהיו טאבו, בלי לקשור לעוסקים בהם את הידיים בשם הפוליטקלי קורקט.

יובל: ויש פתרונות

קירסטן: אין פתרונות נחרצים ומוחלטים. אנחנו מתקדמים תוך ניסוי וטעייה. דנים לעומק בסוגיות ומנסים ללמוד משגיאות. למשל בכל מה שנוגע להתאבדויות. ילדים שהוריהם התאבדו, והתאבדויות בכלל. בפסטיבל קולנוע דרום הקרוב אציג למשל תכנית הולנדית עטורת פרסים מהשנה האחרונה, שעוסקת בילדים שאבותיהם התאבדו.

יונתן: ואיך באמת מעבירים נושא כזה דרך מסננת הנושאים שאסור לעסוק בהם?

קירסטן: במקרה הזה מאד עזרה העובדה שהבימאית עברה בעצמה בילדותה טרגדיה עצומה כשאמה התאבדה. זה נתן לסדרה סוג של לגיטימציה לגעת באיזור הזה, שנחשב טאבו כמעט מוחלט גם למבוגרים. התגובות לתכנית היו מצויינות. יש כח גדול בבמה טלוויונית שנותנת לילדים הזדמנות מכבדת ומאד רגישה לגעת בנושאים שהם כל כך משמעותיים להם מצד אחד, ומצד שני מושתקים חלק גדול מהזמן. לילדים שאיבדו הורה בדרך כל כך טראגית הייתה גם מעט נחמה בכך שהם מצאו עוד ילדים ששותפים לגורלם. וישנם כמובן גם את הילדים שצופים בתכנית ודרכה לומדים על האיזור הכל כך מושתק הזה באופן שמאפשר להם להכיל טוב יותר את הכאב שלהם ו-או של חבריהם.

יונתן: דוגמאות נוספות לטאבואים שמטופלים בתכניות לילדים של הזמן האחרון?

קירסטן: ישנו כמובן כל נושא המיניות. איך ניגשים לנושא החינוך המיני אצל ילדים בגילאים שונים? קח למשל תכנית טלוויזיה לילדים נהדרת מקולומביה. הילדים שם מדברים בעצמם על המיניות שלהם באופן גלוי ומעניין. הטכניקה שמאפשרת להם גילוי לב שכזה היא המחשה של הדברים באנימציה, כשכל ילד בוחר את החיה שתגלם בעצם אותו. 

יונתן: טאבו זה משהו שמשתנה מארץ לארץ. איך אתם דואגים שלא לחצות בטעות קווים אדומים, שבארצות אחרות הם ירוקים לגמרי?

קירסטן: הפסטיבל שלנו מאד מעודד שיח על הגבולות האלה. הבמאיות והבמאים שמגיעים מכל העולם נחשפים באופן טבעי גם ליצירות שבביתם לא יכולות להיות מוקרנות. אבל השיחות שמתנהלות אחרי ההקרנות מובילות פעמים רבות לדיון פתוח על הסיבות לטאבואים חמורים יותר בארצות מסויימות, כשהיוצרים.ות מאותן ארצות חושבים ביחד עם השאר על דרכים אפשריות לפתוח את הנושאים האלה, בזהירות וברגישות, גם אצלם. זה חלק חשוב מהכח שיש למפגשים בינלאומיים עם יוצרים מקצוות שונים ומגוונים של העולם.

יובל: ישנן גם אי הבנות שנובעות מפערים בין חברות. הייתה למשל תכנית בישול לילדים מצ'ילה. המנחה, ילדה מקסימה ומנחה מעולה מכל בחינה, הציגה מתכונים מקסיקניים כמו גואקמולי או טורטילה כשהיא לבושה סומבררו ומעל שפתה העליונה מודבק שפם. מיד קם קול מחאה על הסטריאוטיפ הויזואלי הזה. לנו הישראלים זה נראה אולי קצת קטנוני, אבל אם באיזו מדינה היו מלבישים ילד שמגלם "ישראלי" בכובע טמבל וסנדלים תנ"כיות, אולי היינו כן מתרעמים, לפחות קצת…

יונתן: חציתם פעם איזה גבול באופן שהוביל לסקנדל של ממש?

קירסטן: הסקנדלים האמיתיים מתרחשים בארצות בהן מוקרנות התכניות. בפסטיבל שלנו רק מדברים עליהם, ובאופן שהוא קונסטרוקטיבי ופתוח. יובל, שהוא אורח קבוע ב Prix Jeunesse, יכול להעיד על כך.

יובל: בהחלט. פרי ז'אנס הוא קודם כל מקום מפגש לקהילה, שנשמת אפה היא ליבון נושאים ובעיות באופן כזה שכל מי שחברים בה או מגיעים אליה יודעים מראש למה הם באים. לביים תכנית טלוויזיה זו מלאכה מאתגרת וגם בודדה מאד. תחושת הקהילה מאד עוזרת לפיכך גם במובן הזה. ישנן בעיות שמשותפות ליוצרי טלוויזיה לילדים בכל העולם. כמעט בכל מקום עניין התקציבים, שמופנים ברובם לפריים טיים, מעיק ומגביל. בישראל נאלצים יוצריי תכניות ילדים להפיק עונה שלמה בתקציב של פרק אחד בסדרת פריים טיים. מצד שני - יש המון קריאייטיביות בתחום. צריך המון דמיון וכושר המצאה כשאתה בן 25 או שלשים, ואתה אמור ליצור תוכן מושך ומרתק לקהל שגילו חצי, שליש ואף פחות מזה מגילך. כשאת בת 25 ויוצרת את GIRLS, את מדברת על העולם של עצמך. עם ילדים זה הרבה יותר מאתגר במובן הזה.

יונתן: אנחנו חיים בעידן בו ילדים יכולים בעצם לראות הכל. איך נשארים רלבאנטיים בעולם בו תוכן לא מצונזר זמין בצורה כל כך חופשית?

קירסטן: זה אתגר ענקי. להתמקד בתוכן בעל משמעות ואיכות - ועדיין להיות אטרקטיבי ותחרותי מספיק כדי לא להפסיד בקרב על הצופים מול מבול פיתויים  כל כך זמינים. וזה הולך ונהיה קשה יותר ויותר.

יובל: ילדים מחפשים פתרונות, או לפחות התייחסות, לבעיות שלהם. המשימה של יוצרי תכניות הילדים היא משולשת. קודם כל האתגר הקוגניטיבי. מה הם יכולים להבין. בגילאי טרום בית ספר יש למשל צורך להראות את מה שאתה מדבר עליו. אחר כך אתה צריך לגלות מה מעניין אותם, מהו הפוקוס של נקודת המבט שלהם, ולבסוף אתה צריך לשזור בתוך כל זה את האספקט החינוכי. לאו דווקא במובן הלימודי הצר של 1+2=3, אלא במובן הרחב יותר של מענה שיתן רגיעה, הקלה ואפילו פתרון לסוגיה שנוגעת להם. אחרת הם יכולים לצפות בתכניות למבוגרים, מה שקורה לא מעט. אגב, צפייה משותפת עם מבוגרים יכולה להיות טובה לילדים, בתכניות מסויימות. אבל למשל במה שנוגע לחדשות, עדיף בעיני שהילד יצפה בתכניות חדשות ייעודיות לגילו, שנותנות לרוב הקשר רחב ובסיסי של הדברים, ושמות את החדשות בקונטקסט שאנשים צעירים לא מכירים. הרבה מבוגרים אוהבים את תכניות החדשות האלה וצופים בהן באופן קבוע  כי הן סוגרות להם חורים בהשכלה ומאפשרות להם להשלים פערי ידע בלי להתפדח 🙂

יונתן: אפשר יהיה לבוא עם ילדים לסדנה שלכם בפסטיבל? ילדים מגיעים לPrix Jeunesse עצמו?

יובל: בעקרון כן, יש רק את מחסום השפה, שהוא משמעותי במיוחד עבור ילדים שעדיין לא קוראים כתוביות באופן שוטף.

קירסטן: ב Prix Jeunesse  יש לנו מסגרת מיוחדת לילדים, שכוללת צפייה בחומרים מכל העולם, וגם השתתפות בפאנלים הזדמנות נהדרת לקהל צעיר לחוות תכנים שמעולם לא חווה לפני כן.

יובל: וכאן המקום לציין שפסטיבל קולנוע דרום מקיים מסגרת מיוחדת לילדים, שהושקה בהצלחה רבה הקיץ ומאיימת להפוך למסורת שנתית, בשיתוף עם Prix Jeunesse.

יונתן: אני חושב שהעיסוק של שניכם, בתיווך תוכן לילדים, הוא אולי הקשה ביותר בתחום. רק לפני 25 שנים, כשהתחלת, קירסטן, לנהל את הפסטיבל,  האינטרנט היה בחיתוליו, והיום אנחנו מוצפים במידע ברמות שלא ניתן היה לתפוס אז. תוסיפו לזה את העובדה שהילדים הם אלה שמשתנים הכי מהר.

קירסטן: זה נכון ובהחלט מאתגר, אבל תזכור שיש גם דברים בסיסיים שאף פעם לא משתנים. ילדים, ובעצם כולם, תמיד רוצים לשמוע סיפור טוב.

יונתן: ומה בנוגע למסגרת הזמן, אני מגלה כשאני מלמד שיכולת הריכוז וההקשבה של סטודנטים בוגרים הולכת ומתקצרת עם השנים. אני מניח שזה חמור פי כמה אצל ילדים.

קירסטן: אנחנו בהחלט בכיוון של פורמטים קצרים יותר. לומדים כל הזמן פורמטים חדשים ששומרים על הקשב והריכוז.

יובל: האווירה התרבותית אולי משתנה, ואיתה הטכנולוגיה, אבל אפשר בבירור לראות שנושאים מסויימים שהיו מעניינים לפני 50 שנים עדיין אטרקטיביים היום. אנחנו אולי מתווכים את זה אחרת - אבל רגשות אנושיים נשארו ויישארו רגשות אנושיים.

יונתן: בכל אופן, אני מציע שלפחות כאן נפגין דוגמא אישית ונשמור על מסגרת זמן סבירה :) תודה לכם.

קירסטן: גם לך.

יובל: אם תרצה, אפשר יהיה לתמצת את השיחה לטוויט של 15 מילים.