הודיה פרידמן

בת 34, גרה ברמת דוד עם אהובי ושני ילדיי.

אני מורה בבית ספר דמוקרטי וסטודנטית לתואר שני בספרות וכתיבה באוניברסיטת חיפה.
כתיבה עבורי היא הדרך להוציא פנים אל החוץ, ולהכניס חוץ אל הפנים. העולם הופך חד ובהיר כשאני בתהליך כתיבה. האהבה שלי לשפה מתערבבת עם האפשרות לברוא עולמות, יחד זה סיזיפיות בלתי נגמרת ואושר גדול.

מהפיכות

יש שכבת עננים צפופה, השמש שולפת ציפורניי אור אחרונות רגע לפני שתובס על ידי הערב העכור. הרי אדום נצבעים בסגול. הם יושבים על כיסאות קלועים בגינה האחורית, עץ פיקוס גדול מכסה אותם. יש הזנחה מכוונת בכל מקום. על העץ תלויים חלקי אופניים שרותכו לדקורציות חלודות. היא מלטפת את מכשיר ההקלטה, נושמת את היובש המדברי שפוקע לה נימים באף מילדות.

מצידו השני של השולחן הוא מגלגל בתנועות זריזות ניירות לבנים מלאים בטבק, מכין מלאי סיגריות להמשך השיחה. מאז שהתחילה להקליט אותו, הסיפורים לא נותנים לו לישון; שוכב על המיטה בלילה, עדיין בצד שלו, והמוח דוהר. פעם לא סיפר, היה קם כשחשוך, הדליק מדורה קטנה מחוץ לבית עם כמה ענפים דקים ומעט שמן, שומר בידיו על הלהבות הזעירות מצינת הבוקר. שלושים שנה הדליק את מדורת השחר שלו, בישל קפה עמוק בפינג'אן חסר ידית. כשמתה אימא שלה הפסיק, ובבקרים לחץ על הקומקום הלבן שמילא את הבית בקולות רתיחה רמים. במבט מפוזר שפך את המים על גבעת הקפה שבתחתית הכוס. הקפה היה מר ולא מבושל. יום שלם הוציא גרגירים בין שיניו.

השקט המדברי מפתיע אותה. כאילו כדי להכעיס בחרה דירה בירושלים מעל השוק ממש. ביום הקשיבה לצעקות המוכרים, ובלילה לברים המתעוררים. קנתה בסוף היום פיתות בזול ופירות דחויים שאיש לא בחר. בחודשים הראשונים שוטטה, רק מפתח הדירה בכיס האחורי של הג'ינס. עברה את כיכר הדוידקה, ירדה לכיוון מקור ברוך, ואז למלכי ישראל, הסתכלה על כל אלה שהיו כמו מעולם אחר. אבא שלה סירב לבקר בירושלים, דיבר עליה כמו נבגד. "מאדמה שכולם רבים עליה אני בורח", כעס, "הכל לקחנו, חושבים שאנחנו מי יודע מה, עבד כי ימלוך". והיא הייתה משתתקת. כשהאדים, אימא שלה קמה להכין לו תה בקומקום יצוק; הרגליים שלה חצי מרחפות וראשה מגיע כמה שניות מאוחר יותר. היא ליטפה לו את הגב, ושאון המים הנמזגים השקיט אותו.

כשמתה הדסה, הוא נשאר במדבר וליאורי עזבה לירושלים. לא נשאר בו כוח בגוף לכעוס, לא על ירושלים ולא על המחלה שלקחה לו את אשתו. הנהן מובס על כיסא הנצרים כשסיפרה לו שהתקבלה ללימודי אומנות בבצלאל. כמה חודשים אחר כך עמד איתה בתחנת האוטובוס על כביש מאובק וריק, החזיק את המזוודה שלה חזק מידי, ומשאיות חולפות טלטלו את שניהם. עכשיו היא חזרה עם פרויקט הסיפורים שהדליק לה אור בעיניים. היא רוצה לשמוע על המהפכות שלו. בקושי הוא מתהפך מצד לצד במיטה, צחק לה, והיא התכרבלה לידו בספה ואמרה, "נו די, אבא".

"כדי להתחיל מהפיכה צריכים אנשים שבוער להם לשנות, אבל אנחנו היינו רק כמה צעירים אבודים שהתרגלו לברוח. ברחנו מהבית שלנו, מהקיבוצים שלנו, מהאשמה שחינכה אותנו, ברחנו מהשואה שלהם, ומהתקומה שהיינו. רצינו להיות כמו ההיפים של אמריקה, לעשות אהבה ולשחות ערומים". רגע אחרי שהיא לוחצת על הכפתור השמש יורדת, מפנה את נוכחותה עבורם. העיניים עדיין סומות וקרום דקיק עוטף אותם כמו בועה.

"אז באנו לפה. השמש שרפה אותנו חיים, רצינו אדמה של אף אחד, וישנו באוהלים צבאיים חודשים. אחוזי טירוף פרסנו צינורות, שתלנו עצים, לא תלינו רשימות סידור עבודה בחדר אוכל. בנינו עולם חופשי וכולם הוזמנו להצטרף. כל האנשים שהעולם הקיא מתוכו הגיעו לפה, ואנחנו ליטפנו להם את הנשמות כמו שאיש לא עשה. את חושבת שכסף מניע אנשים, שטויות, אדם יכול לאכול כל החיים לחם ומים, רק שיהיה בן אדם אחד שיאהב לו את הנשמה ואת האוויר שהוא נושם כמו שאני אהבתי את אימא שלך". הוא יוצר מחסה לאש בידיו ומדליק סיגריה. "ואני חשבתי שאני חולם. שנתיים הלכתי פה צרוב, מתקלף וצוחק כמו משוגע. אמרו זה מיכה המשוגע, ולא היה אכפת לי. את כל השדרה שבשביל לחדר אוכל אני שתלתי, בידיים חשופות הזזתי אבנים, סלעים. עקרבים באו ועלו, הרגתי אותם באצבעות".

החולצה הלבנה שלו מוארת מהחושך, העיניים שלו מבריקות מעשן הסיגריות ומהדמעות שעולות מעצמן כל הזמן. "יש לי דלקת בכיס הדמעות", הסביר לכולם, והספיג אותן בממחטה מקומטת. הוא אהב את הדמעות האלה שהתמרדו ויצאו ללא שליטה. כשהיה ילד, במקום לבכות - צחק. בקיבוץ, כשארבו לו הילדים בבית ילדים אחרי שהשומרת לילה נרדמה, צחק. הם הרביצו לו בכל הגוף והוא הטלטל בצחוק בלתי נשלט. הם כעסו, רצו שיבכה, שנאו אותו בעיוורון, והוא לא נתן להם את הסיפוק, הלך מחייך כל הימים אחר כך זקוף וסימנים סגולים צהובים מקשטים את גופו הרזה.

"אחר כך התחילה המלחמה. אנשים לא רצו לדעת, זה היה רחוק מהכל, בקצה העולם, אחרי המדבר הגדול, וכולם אוננו על עצמם ועל הניצחון של ששת הימים, חשבו שהם מי יודע מה. היהודי העקום עם הגיבנת הפך לשרירי ומנצח, ובאמצע היום הקדוש שלהם, לבושים לבן בתחפושת מלאכים, הם רצו מבית הכנסת למשאיות צבאיות שהביאו אותם ישר לבית המטבחיים הגדול שהיה שם במצריים".

הסיפורים בוקעים ממנו, נוזלים החוצה, מחפשים אוזן להיאצר בה. אחר כך היא חוזרת עם ההקלטות לירושלים, וימים רבים לא מקשיבה. הסיפורים סגורים כמו פקעת, והמון תמונות רצות לה במוח כמו השקופיות הישנות שסבתא הקרינה להם בארכיון של הקיבוץ. בטיולי הערב היא מנסה לנקות את התמונות מהלב שלה, עוברת ברחובות הצפופים של גאולה - כביסה מתנפנפת מהמרפסות הזעירות - ככל שהמדרכות צרות, ככה הלב שלה מתרחב.

"הימים עברו שם בלי זמן. שכבנו בחול, הגרביים נדבקו לעור וסדקים בקעו לנו את הפנים. האור היה חזק ולא היה לאן לברוח. אחר כך נתנו לי חופשה קצרה ללכת הביתה, ולבוש במדים מוכתמים ניסיתי לחזור. בדרך שמעתי נביחות, בשדה קטן שכב חייל מצרי מת, פעור כולו. כלבה לבנה הסתובבה עם ארבעת גוריה הקטנים, הם רבו ביניהם, אכלו אותו בנחישות. עמדתי שם מי יודע כמה זמן, חום הצהריים הלך והתעבה, והכלבים כל כך יפים, לובן הפרווה שלהם התערבב עם אודם הדם, והחייל הלך והתכלה. כל הדרך באוטובוס מתנדנד צחקתי, עישנתי על החלון סיגריות שחילקו לנו בתחנת איסוף חיילים. הסתכלתי על הידיים שלי, משכתי את שיערות היד שהפכו לבנות מהשמש, וצחקתי. מה אנחנו, כלום ושום דבר, יורים בשוחות, האוזניים שומעות שריקות גם בשקט, מחר תאכיל אימא כלבה את התינוקות שלה בבשר הקרוע שלנו".

היא רוצה להניח עליו יד, ללטף את הוורידים שנהיו בולטים עם הגיל, אבל הוא מדליק סיגריה. הכפתור האדום של מכשיר ההקלטה זוהר. היא קנתה אותו ברחוב מלכי ישראל בחנות ישנה למכשירי חשמל. בחדר הצפוף עמדו תילי קופסאות אחת על השנייה. היא ביקשה מכשיר הקלטה, והמוכר הזקן חיפש דקות ארוכות ובסוף שלף בניצחון קופסה כחולה קטנה מהמחסן. לא

ידעה מה תעשה עם השעות המוקלטות, הגוף שלה הרגיש את הצבע על בד הקנבס הריק, אבל הרעיון עדיין לא בקע.
"אחרי המלחמה חזרתי. החורף היה יבש וקר, כלום לא חימם אותי חוץ מאש, והתחלתי עם המדורות כי כבר לא ישנתי. כשאת נולדת, בכית כל כך הרבה שהייתי לוקח אותך בארבע בבוקר מהידיים של אימא שלך שתישן קצת, קושר אותך אליי בבד הארוג שהבדואית נתנה לנו. היינו מתחממים ליד המדורה הקטנה עד שהשמש עלתה מאחורי ההרים. בבית ספר יסודי נרדמת על השולחן בכיתה כי קמת איתי למדורות כשעוד היה חושך".

"ומה היה פה כשחזרת?" היא שואלת והקול שלה נצרד.

הוא מחייך. כמה היא דומה לאימא שלה, הראש המוטה ימינה והמצח הבוהק שהוא רק רקע לעיניים חומות בהירות. "פה הכל המשיך כרגיל. כבר היו בתים שקיבלנו מהסוכנות, ואנשים ישנו בחוץ כי הבטון העבה היה קר בחורף ורותח בקיץ. הגיעו אנשים שברחו מהמלחמה שנשארה בראש שלהם עוד שנים אחר כך. היו פה יפהפיות עם שיער זורח ורגליים שלא נגמרות, וסיימנו לבנות את הבריכה. הלילות של הקיץ היו ארוכים, אנשים רצו לרקוד, אפילו גזעי העצים התעבו לאט. אנחנו דיברנו על עצמנו כל הזמן, חשבנו שהצלחנו להתגבר על הצמצום האנושי, ובאדמה הריקה הזאת דמיינו שנפטרנו מהכבוד ומהכסף. הרגשנו את האהבה עוברת בינינו, שתלנו עוד ועוד עצים, וככל שהתרבה הצל, הגוף שלנו שקט".

נורת המכשיר יציבה, כמו עין זעירה. יש רעש צרצרים ונהמת מכונית חולפת בכביש המהיר. היא מקפלת את רגליה הדקות  אל הכיסא. מאז שאימה נפטרה, נפער באמצע הגוף שלה כמו מכתש ענק. לפעמים, לפנות בוקר, האוויר לא נשאף לה והיא יוצאת למרפסת הצרה המשקיפה אל הדוכנים הסגורים. אילו רק יכלה להדליק מדורה קטנה באמצע העיר. ארבעה חודשים סך הכל אמה חלתה, גופה נותר זקוף ומלא והסרטן התפשט בתוכה כמו נחיל זריז. היא אמרה, "הייתי בריאה ואז אהיה מתה, אבל אני לא חולה".

"אחר כך הכל התפרק, את כבר יודעת, הבן זונה לקח את הכסף של כולנו. אנחנו עבדנו מבוקר עד לילה, רצינו לברוא גן עדן על האדמה הזאת. הוא ישב במשרד שבנינו ליד החדר אוכל, על השולחן שלו קערת סוכריות קטנות מרשרשות, כאילו זה משרד תיווך מחורבן. אנחנו, שהעולם פלט אותנו, כל אחד מחזית אחרת, לא ידענו הרבה. ידענו לבנות ולשתול, ולשבת בחורף מסביב לאש ולדבר על בדידות, כעסנו על כולם ואהבנו את הרעיון שלנו. לא ידענו למלא טפסים ולעמוד בתשלומים בזמן. הסתכלנו עליו כמו כבשים על רועה. הוא השתין על כולנו בעמידה, ובמדבר היבש הזה חשבנו שזה מים".

הפנים שלו מחורצות בקמטים, רואים עליו את סימני הגבר היפה שהיה. לרגע נדלק כעס ישן, והגוף העייף שלו נמתח על כיסא הנצרים. "בבוקר, כשאימא שלך סיפרה לי את מה שכינינו אחר כך 'המעילה הגדולה', חשבתי שאני מתפוצץ. החזקתי את האגרופים שלי חזק עד שהציפורניים חתכו בבשר. יצאתי החוצה, רצתי בחום היום עד ההרים, ידעתי שאם אעצור אהרוג אותו, בשתי ידיים אתפוס לו את הצוואר; דמיינתי את העיניים שלו מתחננות שאעזוב, ורצתי מהר יותר עד שלא היה לי אוויר".

הלב שלה פועם באוזניים, היא נטועה אל הכיסא, חירשת לצרצרים. "כשהייתי ילד בקיבוץ", הוא מתרווח, הזרם פסק, "הייתי הולך לנדנדה ארוכה שהתקינו על ענף של עץ פקאן, דוחף את הרגליים שלי בכל הכוח, כשהגוף נטה קדימה ואחורה החבלים היו נמתחים לכל אורכם, והיה הרגע הזה, בנדנוד החזק ביותר, שמתח החבל נשבר בטיסה למטה והלב שלי קרס למכנסיים. שם התמלאתי אימה ועונג, ורק אז הכעס הצליח התפרק", הוא פולט נשימה, "אבל כשאימא שלך הניחה לי יד על הכתף, הייתי נרגע כמו כלב מאולף".

"שנים שילמנו את החובות. לאט-לאט למדנו להכניס דברים לטבלאות, תלינו רשימות על קיר חדר האוכל, דיברנו על תקציבים. המדורות הלכו והתמעטו, נולדתם אתם, אנשים כבר לא רקדו ערומים והנשים עם השיער הזורח חזרו לארצות הקור שלהם. לי לא היה אכפת, סיימתי להתאבל על החלום לפי כל השלבים, היה לי אתכם ושמחתי בכם. הספיקו לי מדורות השחר שלי, וקירות הבית שאני ואימא שלך צבענו בתכלת. חלמתי שתישארו, אבל אח שלך עזב מזמן, את הלכת לירושלים שלך, אימא הלכה לאלוהים שלה, ואני עדיין פה תחת השמיים האלה יום ועוד יום".

הוא מניח ידיים על ברכיו, מעגל אותם בליטוף, "התעייפתי, מתוקה, נמשיך מחר".

***

בדירה שמעל השוק הקול שלו בוקע מתוך המכשיר הקטן; הסיפורים מטיילים מעליה. היא פורסת את הקנבס הגדול על הרצפה, תולעים כחולות לבנות מתפתלות משפורפרות הצבע. היא מורחת שמיים מאופק לאופק במברשת עבה. כתמים סגולים-כחולים הופכים להרים הגבוהים, הקצוות שלהם דוקרים את התכלת. קווים קטנים במברשת דקיקה, והנה היא ילדה, רכובה על הכתפיים שלו, ידה של אמה מלטפת את כף הרגל היחפה שלה. אבא ואימא שלה מדברים, היא לא שומעת כלום, הרוח נושבת בשבילים שבין השערות שלה. תחינות הסוחרים בשוק הנסגר חודרות אל החדר, הערב מתאסף.

היא צובעת עוד ועוד, שכבות מונחות אחת על השנייה, ניגוב צבע לבן הופך אור שמש על שיער חום ודקירה שחורה על התכלת, עוף דואה. משב קר מהחלון מרעיד אותה והיא נשכבת על הבד הצבוע, מעורסלת בדיבורים שלהם. הידיים שלה רוצות לבכות. "שנתיים הלכתי פה צרוב ומתקלף וצוחק כמו משוגע", המילים שלו נעות ברוח הדקה, מתקרבות אליה, "באדמה הריקה הזאת".

החדר מחשיך בירושלים, אבל היא בשקיפות המדבר אחרי הגשם, גבוהה מעל עצי שיטה שהרוח פיסלה. שיחים בשרניים מונחים על האדמה כמו קיפודים. הגוף שלה חסר משקל כאילו נחלם. טיפות נקוות אל האוזן שלה, יוצרות בריכות מלוחות. הצבע הקר נקרש על עורה הלוהט.

עין המכשיר דולקת, "רק שיהיה בן אדם אחד שיאהב לו את הנשמה… כמו שאני אהבתי את אימא שלך", אבא שלה ממשיך. הם צועדים עוד, שלושתם, וההרים לא מתקרבים. הטיפות נוזלות מבריכת האוזן, מגיעות אל העורף ונספגות בבד הצבוע.

בחוץ ארגזים מונחים אחד על השני, "אנחנו כלום ושום דבר… כלום ושום דבר". תריסים כבדים נגללים ברעש מטה.

פס האור שוקע מתחת להרי ירושלים.

הגוף שלה כבד, "את הלכת לירושלים שלך…"  הנשימות שלה מעמיקות, הסוחרים הלכו הביתה, "ואימא הלכה לאלוהים שלה..."

רעש סמיך לבן בוקע מהמכשיר. השמיים כהים, כהים. בקרב על היום, הלילה ניצח.