בשנה שעברה זכה במפתיע הסרט ״Jeanne Dielman, 23, quai du commerce, 1080 Bruxelles״ של שנטל אקרמן בתואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים", על פי סקר מבקרי קולנוע בינלאומי מקיף שעורך בכל עשור מגזין הקולנוע הבריטי ״Sight & Sound״. הבחירה עוררה, לצד דברי שבח לא מעטים, גם גל תגובות נגד חריפות, אשר הפכו שלא ברצונם את הסרט הוותיק, ואת הבימאית המנוחה שיצרה אותו, למרכזם של דיונים סוערים, שעניינם לא הסרט עצמו, כי אם תרבות הפוליטקלי קורקט, אפלייה מתקנת ומשמעותם של דירוגים כאלה בכלל. 
על מנת להסיט את הזרקור בחזרה לסרט המשובח, ולכח העצום שיש לו על מי שמוכנים-ות להתמסר למסע הקולנועי הלא פשוט שהוא מציע, בחרנו ללוות את ההקרנה הפסטיבלית החגיגית שתיערך ב-30 למאי בסינמטק שדרות (דני מוג'ה יקדים דברים) דווקא בטקסט אישי מאד של רז בדו, קולנוענית צעירה, שבמשך לילות לא מעטים הייתה ז'אן דילמן סוג של שותפה סמוייה שלה לדירה.

Jeanne Dielman עורר דעות נחרצות ומנוגדות כבר בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן בשנת 1975. יישור המבט והדקדקנות בה הסרט ממחיש לצופיו את שגרת יומה, הכוללת רצף אינסופי של עבודות בית מונוטוניות, של הגיבורה, עד לסיומו האלים, הכאיב במשך השנים לצופים רבים. מתנגדיו החמורים ביותר טענו שהסרט בלתי ניתן לצפייה.

הזכייה הטרייה של הסרט בדירוג המבקרים היוקרתי הציפה אצלי את הפעם הראשונה בה צפיתי בו.

עבדתי בתור ע. במאית ב"במת מיצג". מקום לאמנות פרפורמנס. אמרתי לעצמי שזה בשביל פרנסה. לא גבוהה אבל קבועה. ואולי בכלל התגלגלתי לשם כי הייתי צריכה אמנות צנועה יותר מאמנות הקולנוע אותה למדתי. לתפיסתי אז פרפורמנס היתה אמנות גוף פשוטה וישירה. עבודתי שם כללה מגוון פעולות שהייתי צריכה לבצע: שיווק מופעים, מיילים, תיאום פגישות וחזרות, קניית אביזרים וכיבוד, פרישת הכיבוד, לוודא שהכל דלוק (מקרן, אורות נכונים, סאונד), סמול טוקס עם המופיעים לפני החזרה, כדי להרגיע אותם, איסוף הכיבוד בסוף החזרה, רחיצת כלים, וגם להקשיב לבמאית לאחר החזרה, להנהן, לקפל את הציוד, לרשום הערות ביומן, לפטפט עם המנקה, לבקש בקשות מהאיש הטכני, לוודא שהכל מכובה (מקרן, אורות נכונים, סאונד), וכך הלאה.

למרות עומס העשייה נותר לי לא מעט זמן פנוי. לא הייתי בזוגיות, גרתי בדירת שותפים, ובחדרי שבתל אביב לא היה מזגן. במשרד כן היה, ולכן העדפתי להישאר בו בערבים, אחרי שכולם הלכו, או להגיע אליו הרבה יותר מוקדם, לפני שכולם הגיעו, כדי לראות סרטים ולקרוא עוד על אמנות הפרפורמנס. בין היתר צפיתי שם גם בסרט ״יום אחד פינה שאלה״, על מנת ללמוד עוד על המחול-פרפורמנס של באוש. הסרט היה בזמנו ביוטיוב בחינם, ללא כתוביות באנגלית. צפיתי בו מהופנטת. הסצנות השונות עוצבו בקפידה שאיננה מנקרת עיניים. פשטות הפריים והמבע שבו הפכו את המופע והחזרות להתרחשות המעוררת עניין תמידי. המעברים בין מאחורי הקלעים לבמה, ובין השוטים הסגורים המתארים את פני הרקדנים לבין השוטים הפתוחים המתארים את תנועותיהם, סייעו לי להיטמע בתוך הקסם של פינה באוש, ודרכו גם בקסם הקולנועי של שנטל אקרמן, הבמאית.

חצי שנה לאחר מכן, אני סטודנטית לתואר שני בקולנוע במוסד אקדמי מכובד. השתעממתי בקלות יתרה. חשתי שהעולם הקולנועי הפנימי שלי לא סובב יותר סביב עיקרון מנחה אחד, אלא מפורק לחלקים שונים, כל אחד על ציר חלוד משלו. הלימודים חרקו ורעמו לי. לא עקבתי אחרי הפילמוגרפיות הדרושות. במקום זאת, הלכתי לישון לילה לילה עם הסרטים של אקרמן. התחלתי בסרטה הקצר ״Saute ma Ville״. אחריו צפיתי בפיצ׳ר הראשון שלה ״Je Tu Il Elle״, ואז ב״Jeanne Dielman, 23, quai du commerce, 1080 Bruxelles״. מכיוון שבאוניברסיטה הסרטים מצויים בארכיון, ואני העדפתי צפייה ביתית, ראיתי את הסרטים  ביוטיוב, שם הם היו מחולקים באקראיות למספר סגמנטים. בגלל היוטיוב או בגלל מי שהעלה אותם לשם, כל מקטע סרט שכזה היה באורך כ12-13 דקות, כזה שנחתך לרוב באכזריות, בתחילתו או בסופו, אף פעם לא בתחילת סצנה או בסיומה. כך ראיתי את הסרט ״ז׳אן דילמן״ לילה אחד כחצי שעה (ב-3 חלקים), יום למחרת צפיתי בעוד כעשר דקות (חלק אחד), וכך הלאה עד לסיומו המר של הסרט.

באותם ימים (אני שמחה לבשר כי המצב השתנה) לא הייתה לי מסגרת למיטה ולא טלוויזיה או מקרן. גם לא מזגן. כן היה לי מזרון זוגי מרווח שהתפרש על הרצפה, ולפטופ. כך יצא שראיתי את ז׳אן דילמן כמו שפוגשים שותפה לדירה. ערב ערב, באינטימיות שקטה. בזמן הצפייה הייתי חסרת סבלנות, דרוכה לכל מה שיתרחש. רציתי להתבונן בה. מצד אחד הייתה לי את העוצמה הפנימית הדרושה לצפייה המאתגרת. מצד שני המפגש הצפוי עורר בי גם רצון עז לברוח ולהסיח את דעתי מהמתרחש. וכך הייתי איתה ערב ערב, רק אני והיא, בקילופי תפו״א, בטיגון השניצל, בפתיחת וילונות החדר, בניקיונות, בבדיקת המתרחש אצל התינוק. לא הסרתי מבט, למעט פזילות ספורות לכיוון הסמרטפון המפתה, שהיה מונח הפוך לידי. בנימוס אלמנטרי, כאילו הדבר היה ממש מגונה, לא הרמתי אותו והמשכתי לצפות בה. גם כשכאב דחיפות העולם צמח, גם כשמועקת הסרט הכבידה וגם כשהמאבק המתרחש בתוכי לא פסק, המשכתי לצפות בה. אפילו כשהזנתה את עצמה בביתה שלה. אהבתי שסגרה את הדלת אחריה, שלא אצטרך להישיר מבט גם לכך, אך דמיוני עלה על גדותיו והוכרחתי להתקרב, במיטתי שלי, למה שאינני רוצה שיהיה נוכח שם.

לפעמים הנחתי את המסך על ברכיי כשאני נשענת על כרית, לחוצה כלפי הקיר בגבי. פעמים אחרות, שכבתי על בטני כשהמסך לפניי. גובה העיניים שלה בכל זאת קצת נמוך מגובה עיניי. לא הרגשתי רע עם הצפייה השבורה. בתור תלמידת קולנוע הייתי אמורה להרגיש נזופה, אבל בתור צופה נאמנה לדמותה של ז׳אן דילמן, חשבתי שהיא תבין, שהכנסתה לתוך עולמי הקטן עשויה להיות בדיוק בכוונת היוצרת. הכנסתי את שגרת עולמה לשגרת עולמי; שגרה שוחקת, עכורה, חסרת מעוף ותשוקה, שגרה של אונס, כאב ושעמום.

-----------------------

בשנות ה-50 של המאה הקודמת שגשגו שידוריהן של אופרות הסבון - סדרות אשר היו מיועדות לעקרות הבית של אותה תקופה. עלילתן לא נסגרת, אלא המשכית, מעגלית, קטועה - מושלמת לקיפול כביסה, גיהוץ, ניקיון ובישול; ומושלמת לשיבוץ פרסומות - למכונות כביסה, מגהצים, חומרי ניקיון, כלי בישול וסופרמרקטים. המפרסמים יכלו לפרסם, הטלוויזיה יכלה לשבץ תכנים זולים באותן שעות אחה״צ מנומנמות, ועקרות הבית יכלו לשמור על שגרת יומן ולחזור כל יום לאותה תכנית שמזדחלת לאיטה במעגלים. סידור מנצח. ובאמת התסריטים התאימו לסדר היום הביתי - הם היו (ועודם) טקסטים טקסיים, רפטטיביים, מופרעים תדיר, בנויים היטב לחייה של האישה יושבת הבית, אפשר לטעון שאף עוזרים לבנותה ככזו. 

או אולי ניתן לפרש את הצפייה הזאת כצפייה נשית מעצימה. צפייה שבמרכזה ריבוי - ריבוי של פרקים, עלילות, דמויות, דרמות, דיאלוגים, צפייה גמישה ומאפשרת, צפייה של ריבוי משימות!  לא כמו סרט הקולנוע החד פעמי, הנוצץ, הגדול, בעל נרטיב העל היחיד ובעל הגיבור הגברי, שצריך נורא נורא להתרכז בו ורק בו. ריבוי הגיבורות הנשים באופרת הסבון אפשר דמויות חיקוי רבות, ומערכות היחסים בו היו כה מרובות ומסועפות, שניתן לטעון שהיו כמעט פוליאמוריות.

-----------------------

כ-20 שנה לאחר מכן, ביריית פתיחה מהדהדת, ״ז׳אן דילמן״ לקח את נקודת המבט, את כיוון המצלמה, והפך אותה. במקום שעקרת הבית היחידה תצפה במסך הטלוויזיה הקטן שלה, ובין עבודות ביתה ובין גבולותיו, בעלילה רבת משתתפים והתרחשות, ישנו קהל רב של אנשים שבאים לצפות, באירוע מיוחד, המתקיים במרחב ציבורי על מסך גדול, בעקרת הבית, המתבוססת במשימותיה היומיומיות ומאבדת את עצמה בתוכן. 
זה לא רק משחק ציפיות חינני. מדובר בכמעט חטא קולנועי, השובר את החוזה בין הקהל ליוצר.ת הקולנוע. לא רק שאינני זוכה בתור צופה לשכוח ממשימות חיי הבוגרים, אני מוכרחה לדבוק בארכנות באלו של אותה אישה, ז׳אן דילמן, כאשר שמה וכתובתה הספציפיים רק מעלים חשד שהיא סמל, ולא אני הראשונה שתגיד, לכל-אישה.

מבלי לנשל את הסרט מאמירתו הפמיניסטית החשובה על חניקתה של האישה בביתה תחת משטר הפטריארכיה, במסגרת הפריים של קירות ביתה ועבודתה השוחקת לעייפה, אני אעז לטעון שז׳אן דילמן היא לא רק כל-אישה. היא גם כל-אדם-מבוגר. בשנת 2023 הצפייה שלי בסרט איננה רק לצפייה ״נשית״ אלא גם צפייה מנורמלת. מספר הצופים והצופות בבית הקולנוע איננו גבוה כבעבר, ורוב האנשים - גברים, נשים ושאר המגדרים, צופים בסדרות ובסרטים מול הלפטופ או בטלפון שבידם, כשלפעמים הם אף ממקבלים בין שניהם. יותר מזה, רבים לא רק צופים בביתם, אלא גם עונים תוך כדי על מיילים, מדברים בטלפון, מקפלים כביסה, מבשלים ומשגיחים על הילדים.

כיום, בעידן הקפיטליזם המאוחר, כולנו בעידן של ריבוי. 
אנחנו עקרות בית ואנחנו אנשים עובדים. 
אנחנו עסוקים במיליון טרדות בעבודה (לקנות, לארגן, לשלוח מיילים, להיפגש, לטפל) ובבית (לקנות, לארגן, לשלוח וואטסאפים, להיפגש, לטפל). בגילאי ה-30 שלי, חיי יותר דומים לחייה של ז׳אן דילמן מאשר בגילאי ה-20 שלי. אמנם יש לי מסגרת למיטה וטלוויזיה ומזגן, אך יש לי גם אינסוף מטלות קטנות ויומיומיות לטפל בהן. ברוב רובם של הימים אין לי זמן בערב לשכוח מהכל, להתכסות בלפטופ ולראות סרט שפשוט בא לי לראות.

ואולי זאת הסיבה שז׳אן דילמן נבחר לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא לא רק הפר את החוזה בין הסרט לצופיו והפך את נקודת המבט ב-180 מעלות, הוא גם נישל אותנו מההבטחה הכי גדולה של הקולנוע לבאים בשעריו - העונג. הוא סרט הקולנוע היחיד (שאני ראיתי) שבכוונה תחילה אין בו עונג כלל. שחרט את 'האין-עונג' על דגלו.
הסרט הזה הוא תמרור אזהרה לכל-איש.ה-מבוגר.ת באשר הוא והיא, לבל בחייהם הקפיטליסטיים, הדוחקים, ההישרדותיים, מלאי הטרחות, ההכנות ושאר הביאושים, לא יימצא העונג. לא יימצא המשחק, המין, הקולנוע, הספרות, האמנות, השתייה, התעלולים, החברים, ההשתטות, ההומור, הנגינה, השירה, הטיולים, הטבע, היצירה, ההתכרבלות, המסיבות, רגעי ההשראה, האהבה ושאר התענוגות, הגדולים כמו גם הקטנים.
״ז׳אן דילמן״ הסרט מזכיר לנו בחוכמתו מה אנחנו הכי צריכים וצריכות, ולמה מלכתחילה אנחנו אוהבות ומחפשות בקולנוע.
אם לא, כך הסרט מזהיר - סופנו  יהיה דלות, שעמום, נוירוטיות ואלימות.

רז בדו

יוצרת קולנוע עצמאית שפועלת הן בתחום הקולנוע העלילתי והן בדוקומנטרי. סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר ב- 2014 בהצטיינות. סרט הגמר שלה "לילא אחת ביאפא" זכה בפסטיבל קולנוע דרום והשתתף בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם. סיימה תואר שני בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת״א, וסרטה הקצר השני ״שבי״ משתתף בימים אלו בפסטיבלים להטבפא״קים ברחבי העולם.