יאיר דלאל, מבכירי המוזיקאים בישראל, צפה בסרטו הדוקומנטרי החדש של עופר פנחסוב, "התזמורת" ונשאב לשורה של זיכרונות ילדות, אשר הציפו אצלו מחדש קולות, צלילים ומחשבות, שעדיין, מסתבר, מטלטלים ומסעירים, יותר מחצי מאה אחרי.

בשמו העברי של הסרט "התזמורת" יש משום הטעיה, זהו איננו סרט על תזמורת כלל ועיקר. זהו סרט דוקומנטרי מרתק המביא את סיפורה של תחנת השידור של קול ישראל בערבית או כמו שנקראה בערבית "בית השידור הישראלי".

אמנם היתה תזמורת אשר פעלה בתחנה הזו. שמה הרשמי היה "התזמורת למוסיקה ערבית של בית השידור הישראלי", אך היא הייתה ידועה יותר בכינוייה "התזמורת של זוזו מוסא", על שמו של אותו כנר מצרי, שנבחר לנצח עליה כשעלה לארץ ממצרים בסוף שנות החמישים. כאמור, הסרט אינו עוסק כלל בסיפורה של התזמורת (סיפור מרתק ששווה סרט בפני עצמו). ייתכן ושם הסרט באנגלית, רדיו פרופגנדה, הולם יותר את תוכנו. 

כך או כך, הסרט הזה החזיר אותי באחת עשרות שנים אחורה, ואני, ילד צעיר בבית הורי שעלו מעיראק, שומע קול דרמטי מלווה במוסיקה דרמטית המודיע בערבית: אכד'יב וחאקייק. اكاذيب وحقائق - אמיתות ושקרים. עד היום מהדהד באזני קולו של השדרן מגיש התכנית הזו, שאול מנשה, שהיה ידוע בכינויו הערבי באשיר אמין.

היו בתחנה שלשה כוכבים: באשיר אמין - הוא שאול מנשה, דאוד אל נאטור - הוא אליהו נאווי (לימים שופט וראש עיריית באר שבע), ואבן אל ראפידיין - הוא סלמן דבי.

שלושתם יהודים שעלו מעיראק. שלשתם יודעי ערבית ודוברי ערבית על בוריה בדיאלקטים השונים שלה (העיראקי, הבדואי, הפלשתיני-א"י והמצרי). שלשתם שולטים שליטה מוחלטת בתרבות, בשפה, במנהגים ובסיפורים, ושלשתם בעלי ידע עצום שגם סדרה של סרטים לא תוכל להכיל.

באשיר אמין, הוא שאול מנשה (1933-2021), עיתונאי ופרשן לענייני המזרח התיכון, הביא לתושבי המזרח התיכון הערבים, בארצות ערב בעיקר, את השקרים והאמיתות על פעלם של מנהיגיהם, ואת האמיתות והשקרים על מצבן הכלכלי, החברתי, הצבאי והפוליטי של מדינות ערב. זו היתה תכנית שמטרתה הייתה תעמולה כנגד מדינות ערב ומשטריהן, והיא עשתה זאת באמצעות שימוש מתוחכם ומעורר אמון בכותרות שנלקחו ממאמרים בעיתונות הערבית עצמה, ומציטוטים אותנטיים מתוך תכניות רדיו ערביות.

לדאוד אל נאטור (דויד השומר ) - הוא אליהו נאווי (1920-2012), היה כשרון נדיר לספר סיפורים. היו אלה לכאורה סיפורים יפים, מלאי דמיון, על החיים במזרח התיכון. אגדות עממיות ועלילות שהמציא בעצמו, בהן משולבות דמויות מתוך התרבות המזרחית הערבית, סיפורים בעלי מוסר השכל אשר גרמו למאזינים לחשוב על חייהם, ובעיקר להיות מרותקים למקלטי הרדיו. אמרנו "לכאורה" סיפורים יפים, שכן לצד קסמם הם גם היו מלאים בתעמולה נסתרת, וגם בקודים עלומים שנועדו לסוכנים ושליחים של מערכת הביטחון של מדינת ישראל מעבר לקווי האויב. הייתה זו דרך מושלמת לקבל הודעות בלי לעורר חשד.

איבן אל ראפידיין (בנם של שני הנהרות הזורמים בעיראק, הפרת והחידקל), הוא סלמן דבי (1917-2002), התמחה גם הוא בסיפורי מעשיות ומסעות, אך סגנונו היה חריף בהרבה מזה של חבריו, והוא התבטא בצורה קשה ביותר, בעיקר כנגד הממשל בעיראק. הסיפורים היו מתובלים בפתגמים עסיסיים והיו בהם גם חידודי לשון, שעטפו את התוכן המתריס גם בהומור, והיו אחד מסודות הפופולאריות הרבה לה זכה אצל מאזינים בכל רחבי המזרח התיכון. הסיפורים ששידר נגעו באקטואליה, אך הביאו גם הדי רכילות מהעולם הערבי, עוד מרכיב בהצלחתם הרבה.

סלמן דבי היה גם הקשר של היהודים שנשארו בעיראק עם מדינת ישראל. הוא תיאר להם באמצעות סיפוריו הרדיופוניים את מצבם הטוב של יהודי עיראק בארץ, כיצד שפר גורל משפחותיהם שעלו לישראל, לצד תיאורים חיים ומלאי צבע של החברה הישראלית המתהווה.

כל זה, כאמור, לצד ביקורת חריפה ונחרצת של המשטרים בארצות ערב ויחסם לאזרחיהם. ההנגדה הזו הובילה תמיד למסקנה אחת - עלייה לישראל היא צעד מתבקש - אשר ייטיב עם כל מי שינקוט בו. 

אני זוכר היטב סיפור אחד, שהמחיש על דרך המשל עד כמה רעה הייתה פגיעתו של נשיא מצרים דאז נאצר.
סלמן דבי תיאר בלשונו הציורית שליט עותמני, שהראה לאורחיו הכורדים עז שחורה ושאל: "מהי חיה זו?" כשענו האורחים שזוהי עז שחורה, גער בהם כי זו חיית מחמד, והטיל עליהם קנס כבד. אחר כך הזמין נוצרים. אלה, ביודעם את אשר אירע, אמרו שזוהי חיית מחמד. הם נקנסו מיד על רמאותם. כשבאו היהודים, הם הקדימו ואמרו לשליט: זו אינה עז שחורה, וגם לא חיית מחמד. הנה הקנס."

ב-1970 הזהיר שר ההסברה העיראקי מפני אבן אל־ראפידן, תוך שהוא מתאר אותו כ"האלמנט העיקרי הזורע פירוד, הן בקרב העם העיראקי, והן בין מדינות ערב". ב-1972 כתב זכי אל־ג׳אבר, שר ההסברה העיראקי ופרופסור לתקשורת באוניברסיטת בגדאד, מחקר על השידורים הישראלים בערבית. "דבריו של אבן אל־ראפידן נתקעים כמסמרים בראש", טען, ואגב כך אישר כי שידורים אלה נהנים משיעורי שיא של האזנה לרדיו בעיראק.

אנשי המודיעין במדינות ערב לא העלו על דעתם כי מדובר בשלושה יהודים. הם היו בטוחים שאלו הם ערבים בוגדים, שבחרו לפזר תעמולה ארסית בקרב אזרחיהם עבור בצע כסף או טובות הנאה אחרות. על ראשם הוכרז גזר דין מוות, ופרס כספי גבוה ביותר לאותם הובטח למי שיסגיר אותם או יספר על מקום הימצאם.

אבי, משה דלאל ז"ל, שעלה מעיראק בתחילת שנות החמישים, לאחר שהיה סוכן כפול במחתרת הציונית בבגדד ובבצרה, עבד כקונדוקטור (כרטיסן) ברכבת ישראל. אחד משלשת כוכבי התחנה, אליהו נאווי, נהג לנסוע ברכבת בקו באר שבע -תל אביב, כדי להגיש את שידוריו. הם היו חברים, ולא פעם שמענו את הסיפורים ממקור ראשון הרבה לפני ששודרו. שנים אחר כך נפגשנו אליהו נאווי ואני, בערבים שערך יוסי אלפי, שמופיע גם הוא בסרט, בפסטיבל מספרי סיפורים, ובמרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה.

ובכל זאת למה "התזמורת"? אולי כי זה השם שניתן לתחנת השידור על ידי מוסדות המודיעין של מדינות ערב "جوقة الدعاية دار الاذاعة الاسراىيلية, תזמורת התעמולה של בית השידור הישראלי". ועוד למה? כי השידורים כללו גם שירים בערבית, אשר גם הם שימשו כקודים לסוכני מודיעין ישראליים שפעלו במדינות ערב. נשמע הזוי.. נכון היו גם כמה זמרים חברי התזמורת של זוזו מוסא שפעלו כאנשי קשר לסוכנים, ובילו על הגבעה ההיא ליד הרצליה הרבה מזמנם.

יש בסרט ראיון נהדר עם שלמה אל כוויתי, המוקדש לאביו, המוסיקאי והכנר הנפלא צלאח אל כוויתי (אחי סבו של דודו טסה) שהיה מבכירי המוסיקאים בעיראק והלחין מאות שירים המהווים עד היום את ארסנל השירים האהובים והמוכרים בעיראק (חדרי אל צאי, יה נבעת אל ריחן, הדה מו אנסף מינק ועוד). כמה משיריו של אל כוויתי חודשו על ידי דודו טסה ויצאו בשלשת אלבומי "דודו טסה והכוויתים". עד כמה שידוע לי, אל כוויתי עצמו לא היה מעורב בתעמולה, אך שיריו הושמעו רבות למאזינים בעיראק.

הסיפור המרתק, שנפרש לנגד עינינו בסרט, לא סופר מעולם בפומבי. חלקו הקטן היה ידוע למאזיני קול ישראל בערבית, אך כאמור מעולם לא יצא לאוויר העולם בצורה רשמית.

עופר פנחסוב ושותפו דודי פטימר עשו כאן עבודת תחקיר מצויינת, הראויה לכל שבח. אמנם חבל שזה מאוחר מדי, ואיש משלשת כוכבי הסרט כבר איננו בין החיים, אבל מוטב מאוחר. זה עדיין לא מסביר מדוע לא שומעים לפחות את קולות שלשת הגיבורים, ולא הוקדש חלק מהסרט כדי לשמוע סיפור או שניים בקולם. הצטערתי גם על ההחלטה להקדיש זמן מסך למירי מסיקה (שהיא מוזיקאית ואישיות מקסימה בפני עצמה), במקום לראיין זמר או זמרת יוצאי עיראק מהדור הישן שעדיין בחיים ואיתנו. חסרה לי למשל מאוד נוכחותו של יצחק אביעזר יבדל"א, הוא "יסחק אבו אלעז" שהיה מנהלה של התזמורת, עורך תוכניות ראשי בקול ישראל ובעל ידע עצום בנושא. ואם כבר קוראים לסרט "התזמורת", מדוע לא להראות קטע של חברי התזמורת, מהזמנים הטובים של הטלוויזיה הישראלית בשחור לבן, כדי שהצופים יוכלו להבין יותר במה מדובר? בקיצור, רציתי יותר... הרבה יותר. רציתי לשמוע את הסיפורים כפי שסופרו, בקולם של המגישים המקוריים, כדי להרגיש שוב מרותק לקול הדרמטי של "אכד'יב וחאקייק", ולחזור בזמן כמו שקורה בסרט דוקומנטרי טוב.

מדינת ישראל לא ידעה להוקיר את פעלם של סלמן דבי ושאול מנשה. למיטב ידיעתי אין שום רחוב או כיכר על שמם, או איזכור רשמי ממלכתי כלשהו שלהם. הם גם לא זכו לשום ציון של הוקרה. אליהו נאווי זכה בהכרה כזו רק בזכות היותו בהיותו ראש עירית באר שבע.

הרבה שאלות מעורר הסרט והרבה מאוד סקרנות. אני מבקש כאן מעופר פנחסוב ודודי פטימר להמשיך בתחקיר, אשר יביא לפרק נוסף, אולי אפילו לסדרה, ובה למשל תשובות לשאלות כמו האם היו המגישים שותפים לפעילות מודיעינית אקטיבית בארצות ערב או רק לתעמולה? מדוע מעולם לא זכו להכרה על ידי הממסד הממלכתי או משרד הביטחון? מה היה חלקם של השדרנים במלחמת ששת הימים? היכן נמצאות ההקלטות של השידורים? מה קרה איתם? היכן נמצאים אלפי המכתבים שהתקבלו מהמאזינים מארצות ערב שנשלחו לתיבת הדואר באירופה (סונדוק באריד)?

האם מתקיימים גם היום שידורים כאלה?

הסרט הזה פתח אצלי תיאבון לשמוע, לראות ולגלות עוד ועוד פרטים על הפעילות המפוארת והמרגשת של התחנה ושל שדרניה, ואולי באמת הסרט הזה (שזכה בפרס הפסקול בפסטיבל דוקאביב האחרון) יניע מהלך מבורך שכזה.

לקריאה נוספת מרתקת בנושא הזה ובסיפורים שסביבו:
1. סיפורי ערב (סיפורי ערב) - הוצאת כתר 1984.
דאוד אל-נאטור [אליהו נאוי]

2. סיפורי המזרח התיכון - חוכמה,זימה ומוסר השכל (ספרית מעריב 2010).
דאוד אל-נאטור [אליהו נאוי]

3. "וַהֲרֵי הַסִּפּוּר לִפְנֵיכֶם, אָנָּא הִסְכִּיתוּ וְשִׁמְעוּ!" מאת סלמאן דבי.

תרגום מערבית לעיברית של עזרא מורד הוצאת אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל 2020.

**********************************

יאיר דלאל, מוסיקאי ישראלי ובינלאומי, בן להורים יוצאי עיראק, נגן עוד וכינור, יוצר, מלחין מורה ואמן מבצע.
עיקר התמחותו במוסיקה האתנית ישראלית, מוסיקת עולם ושילוב בין המקורות המסורתיים היהודיים ערביים, מזרח ומערב, שורשי ומודרני.
זפרס מפעל חיים "היה נבון" לשימור וטיפוח תרבויות בישראל ע"ש יצחק נבון הוענק לו ע"י משרד התרבות ונשיא מדינת ישראל מר יצחק הרצוג בשנת 2022.
עד כה הוציא יאיר דלאל 15 אלבומים של מוסיקה מגוונת, המכילים קשת רחבה של סגנונות.