בית הקברות היהודי במרקש. פריים מתוך "אנשים ישנים והמים גם כן". צילום - אלירן דמרי.

"אנשים ישנים והמים גם כן", הפרק המסיים של אסופת סרטי פרוייקט "זוכרים את מרקש", זכה השבוע בפרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל SFJFF היוקרתי. הזכייה הזו מצרפת אותו לרשימה המצומצמת והנחשקת של סרטים קצרים מכל העולם, שיתמודדו השנה על מקום בשורט ליסט של האוסקר האמריקאי. במאית הסרט הזוכה, רותם אלקיים, כתבה במיוחד לגיליון אוגוסט של "מחברות דרום" טקסט אישי על חוויית היצירה המטלטלת שעברה במהלך המסע ההיסטורי אל שורשי משפחתה.

בסוף השכונה בה גדלתי, בקצה כביש האספלט, היה טבע פראי, איילים, צבים וארנבות.

בתוך העיירה הקטנה שהייתה שדרות, היתה פינה אחת של שקט שהייתה שלי. הייתי מבלה בה ימים שלמים ולפעמים גם לילות, במטרה להבין את המסתורין של המקום החייתי הזה.

מאז נעלמה אותה פינה שהפכה לשורת בניינים רבי קומות, מצאתי את עצמי מחפשת, בכל מקום אליו אני מגיעה, פינות נוספות של שקט, כאלו בהן אפשר לדמיין סיפורים ולצלול באמצעותם לתוך תהום של תובנות והרהורים. 

בית הקברות היהודי במרקש, הוא בית הקברות הגדול ביותר במרוקו עבור הקהילה היהודית שחיה שם אלפי שנים. הוא נמצא בתוך הלב הסואן והצבעוני של מרקש. מעבר לקירות האדומים ולמאות האופנועים שמרעישים בכביש, ישנו שער אחד שמוביל אל תוך פינה שקטה ולבנה.

הפינה הזו העניקה לי בדיוק את אותו שקט שחיפשתי כל כך. היא העניקה לי אפשרות להרהר במסע הזה למרוקו, לשורשים שלי, ובסופו של דבר להגיע להחלטה לעשות דווקא שם את הסרט.

כשנכנסתי לראשונה דרך שער בית הקברות, אחרי כל ההמולה והחיים שבחוץ, הרגשתי שלווה. בתוך ים של מצבות הרגשתי בית. אולי כי לא היו עליהן שמות, אולי כי הן היו רק אנדרטאות לתרבות שחיה ובעטה ברחובות והיום, נמצאת מתחת לאדמה.
 

לאחסן אית'בואלה, נועל את בית הקברות בלילה. פריים מתוך הסרט. צילום - אלירן דמרי.
 

לפני שטסתי למרקש ניסיתי להבין מי אני תחת הכותרת 'מרוקאית'. מה זה אומר עבורי. מרוקאים תחת התרבות האליטיסטית האשכנזית יצרו לעצמם במהלך השנים כבוד ייחודי. יותר משאר התרבויות שהגיעו מהמזרח, מרוקאים הם מעצמה. הם לא מתביישים בתרבות שלהם, והיום להגיד שאת שופכת מים נגד עין הרע, או מבשלת דג מרוקאי חריף-חריף זאת מסורת שמעוררת ייחודיות וגאווה.

אבל עבורי, התרבות המרוקאית הייתה רחוקה מכל מה שרציתי. מתוך תרבות של עוני (שלא באמת הורגש) ושל חוסר השכלה מצד הוריי, גידלו אותי מגיל קטן לרצות להצליח, להיות מה שהם אף פעם לא יכלו להיות. לימודי קולנוע עבורי היו עמק השווה בין מה שההורים שלי רצו שאהיה לבין הצורך המהותי שלי להתעסק באמנות. גיליתי שלימודי קולנוע הם בעצם פריבילגיה. מקיפים אותי בלימודים חברים מדהימים ויצירתיים, שאמנם לא הגיעו מהעולם שאני הגעתי ממנו, ובכל זאת לכולנו יש מצלמה וכולנו יוצרים קולנוע אחר.

חלק משמעותי מפרויקט "זוכרים את מרקש" היה שיתוף הפעולה הראשון בהיסטוריה שלנו, סטודנטים יהודים מישראל, עם סטודנטים מוסלמים ממרוקו. דרך העבודה המשותפת הכרתי מרוקאים בגילי, שתרבותם, שפתם ומנהגיהם אמנם שונים משלי, אך גיליתי כי יש בינינו גם דמיון בין התרבות השמרנית אליה גדלנו והצורך שלנו למודרניזציה וליברליזם במדינות בהן אנחנו חיים. החיבור הזה והשיח התאפשר בזכות הקולנוע, שמצליח לראות את הקשר ההיסטורי בין העמים, ולתעד אותו מעבר למילים. 

כשהתהלכתי ברחובות מרקש וראיתי את הילדים משחקים ואת הסבתות מקלפות תפוחי אדמה, נשלחתי ישר לילדות שלי, לאותה ילדה היחפה והברברית שהייתי אני, לחופש המוחלט שהיה לנו, אותם ילדי הרחוב, ליצור ולהתרחב מחשבתית למה שרק רצינו להיות ולעשות.
 

פרפר נח בין קברים. פריים מתוך הסרט. צילום - אלירן דמרי.
 

אני נזכרת כשהרגליים כבר נשרפו מהאספלט החם והיינו הולכים לשבת אצל סבא וסבתא בבית, סבא היה מספר לנו סיפורים על מרוקו, על מדינה שחוץ משמה לא ידעתי עליה כלום. הוא היה מספר לנו הרבה על השדים שחיים במרוקו.

לפי סבא שלי, שקרא את 'תיקוני הזוהר' 3 פעמים, אין בישראל שדים. הם חיים רק בחוץ לארץ. זו הסיבה בגללה כל הזיכרונות שלו על שדים הגיעו ממרוקו. הוא סיפר לנו על הפעם ההיא בה הלך מהכפר שלו, שנמצא ליד הרי האטלס, להביא מים מהנהר. הייתה זו שעת דמדומים. כל הכפר כבר היה שקט ומכונס בבתים. סבא שלי התכופף לנהר כדי למלא את הדלי, ואז ראה לפתע פרצוף מתחת למים. בהתחלה הוא היה בטוח שזאת הבבואה שלו שמשתקפת אליו. אבל לאחר מבט נוסף הבחין בבחורה צעירה עם שיער בלונדיני עולה מן הנהר, והיא יפה מאוד. הוא תיאר אותה כלילית וכמכשפה, אבל אני ראיתי בעיניים שלו דמיון אחר, דמיון שמתרפק על מראה יפיפה.

הוא התרחק מהמים, אך היא ניסתה לפתות אותו פנימה. הוא לא התקרב, ופשוט הביט בה מרחוק. לאט-לאט היא התקרבה אליו וכשיצאה מהמים ונעמדה מולו הוא גילה לתדהמתו כי לא היו לה רגליים אנושיות אלא זוג רגליים של תרנגולת ענקית. היא הייתה חצי אדם. הוא ברח בבהלה חזרה הביתה כשבדרך הוא שופך את כל המים שבדלי. כששמעה את הסיפור הזה, ואחרים, הייתה סבתא שלי מעירה כבדרך אגב כי בדיוק בגלל מקרים כאלה - מהרגע שהיה חושך במרוקו היה צריך להסתובב עם צרור מפתחות, או משהו שעושה רעש, כדי להרחיק את השדים.

מכלוף אלמקייס - סבא של רותם אלקיים, במקום עבודתו במדגרת הביצים של קיבוץ מפלסים.

הייתה פעם אחת במהלך הצילומים בבית הקברות שיכולתי להרגיש שוב את הצמרמורות שהיו לי כששמעתי את הסיפורים של סבא. אני ואלירן דמרי הצלם, רצינו לצלם את בית הקברות בשקיעה כשהוא נסגר. בדרך כלל בית הקברות נסגר לפני שמחשיך, אבל ביקשנו באופן חד פעמי מלאחסן, גיבור הסרט, לסגור אותו מאוחר יותר במיוחד עבורנו.
 

לאחסן אית'בואלה, שומר בית הקברות. פריים מתוך הסרט. צילום - אלירן דמרי.

שם, בתוך בית הקברות, בתוך 52 דונם של מצבות לבנות, הרגשנו איך העולם נעצר. עברנו ליד הקברים וחשנו איך הם לוחשים אלינו סודות על מה שהיה ולא יהיה יותר. צבע השמים השתנה לאותה שעת דמדומים שסבא סיפר עליה, ינשוף שישב על החומה של בית הקברות ילל אל תוך הלילה. הסתכלתי על לאחסן שלא פחד בכלל. הוא נראה כמי שהמתים הם עבורו לא יותר מחיים ופרנסה. האומץ שהפגין היה בניגוד מוחלט למה שסבא שלי ניסה להנחיל לנו כל השנים: ארץ ישראל היא המדינה שלנו ואין לנו אחרת. רק בה נהיה מוגנים. השדים שסבא הרבה לספר עליהם, היו בעצם ניסיון להוכיח לעם היהודי כי חיים במדינה אחרת לא אפשריים, לטענתו.

במהלך הצילומים, כשנפגשתי עם לאחסן אית'בואלה ועם יהודים שגרים במרוקו, הבנתי כמה אני באמת מרוקאית. כמה המדינה הזאת, שהייתה מקום שאפילו לא חשבתי לטייל בו לפני פרוייקט "זוכרים את מרקש" הפכה לבית נוסף עבורי. בית שבו אני יכולה, מבעד לשדי העבר, לראות את התרבות שעליה ואליה גדלתי בקנה מידה רחב, עצום ממש. 

לקריאה נוספת על פרוייקט "זוכרים את מרקש":
"חוטים באריג מרוקאי" - פרופ' סמי שלום שטרית
 

רותם אלקיים | צילום - שני כהן

נולדה בשדרות, בצבא שירתה כחובשת ובשבתות הרבות בכוננות בבסיס, הייתה רואה סרטים שחשפו אותה לקולנוע שלא רק מספק הנאה, אלא גם חשיבה. היום מסיימת תואר ראשון במסלול קולנוע בספיר וחוץ מכך עובדת כשנתיים כמנחת קבוצות וידאוטרפיה לילדים ונוער.

פילמוגרפיה:

(Shuster (Short | Fiction | 2020
השתתף וזכה במספר פסטיבלים בעולם
VIFF- best script
YOUNG&SHORT AWARD - best short film
CUT TO GENT - Best International Short

(Monsoon (Short | Fiction | 2022
השתתף בפסטיבל קולנוע דרום במשבצת "ניצוצות" וב- SmolShorts Film Festival 2022.