ליאור וייצמן ז"ל בעבודה באולפני DB על פסקול הסרט "סרט בסנטר" (2023, מוריס בן מיור וקובי פרג')

אביב אלדמע, מעצב פסקול עטור הפרסים ומנהל אולפני DB, בטקסט אישי מתגעגע לזכרו של ליאור וייצמן, אחד הכשרונות הצעירים הבולטים שטיפח, אשר נרצח בשבת השחורה. 
 

מטבע הדברים, כשכותבים על אדם שאיננו, פונים אל העבר - זכרונות, רגעים משותפים, ניסיון לצייר מי הוא היה, אבל המחשבות שלי על ליאור באופן מאוד ברור, הן מחשבות על הווה ועתיד. אינספור פעמים, מאז ה-7 באוקטובר, אני מוצא את עצמי מחכה לפגוש אותו כשאגיע בבוקר לדיבי, רוצה פתאום להתייעץ איתו באיזה עניין טכני, חושב איך היה מתאים לו לעבוד על סרט זה או אחר, ומעל הכל חש תחושה חמוצה של החמצה. כל כך ברור לי איך היה נראה העתיד המקצועי שלו - כי ליאור קורץ מחומר מיוחד ודי נדיר, והיה בו שילוב  לא כל כך נפוץ של תכונות, שהיו הופכות אותו, כנראה די מהר, למעצב פסקול מיוחד, מבוקש ומצליח.

על המוסיקליות, הכישרון, החריצות, האוזן המדוייקת והטעם הטוב, אין צורך להרחיב, כי היה לו הרבה מכל אלה. אבל בנוסף, נמהלו בו שתי תכונות, שכאילו קצת סותרות אחת את השנייה, והן הן הערך המוסף - אמונה עמוקה בעצמו וביכולות שלו, הייתי אומר כמעט יהירות - ידיעה עמוקה ומוצקה שהוא מצויין וגאווה גדולה בכל הישג ובכל פרויקט בו לקח חלק (צריך היה רק לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלו כדי לראות כמה הוא נהנה לחלוק עם העולם את הישגיו ולהתגאות בכל סרט שעבר תחת ידיו). אבל בו זמנית הייתה בו גם צניעות גדולה, רצון ללמוד עוד ועוד, הבנה שיש לו עוד דרך ארוכה ותשוקה סוערת להשלים את החוסרים כדי לרוץ מיד קדימה להישג הבא. כשהיה ממש בתחילת דרכו בדיבי, שוב ושוב ביקש, בכל פעם שהיה לו רגע פנוי, פשוט לשבת לידי באולפן, להביט, להקשיב, לבקש בזהירות ובשקט הסבר, לנצל כל רגע כדי ללמוד עוד. ובפרוייקטים בהם עבדנו יחד, לא הניח לי עד שנתתי לו פידבק מפורט על העבודה שעשה, מה היה טוב, מה עדיף היה לעשות אחרת או לשפר לפעם הבאה. תמיד מצא גם זמן לשבת ולצפות בתוצאה הסופית, להקשיב למה שנעשה במיקס וכך לשוב ללמוד ולהבין עוד רובד.

באחד הסרטים האחרונים עליהם עבדנו יחד, היו לא מעט סצנות אקשן - יריות, פיצוצים, צעקות, מטוסים בשמיים וגם הרבה תנועות מצלמה פרועות שביקשו אפקטים פחות ריאליסטיים, שליאור כל כך אהב להמציא וליצור.
במקרים כאלה מהר מאוד מגיעים לעומס יתר - עוד ועוד שכבות שלאוזן כבר קשה להבחין ביניהן. ישבתי עם ליאור וביחד התחלנו להוריד ולזקק ולבחור את הסאונד הנכון לכל רגע - לגרוע בכדי להוסיף.
אני נזכר עכשיו בניצוץ שנדלק לו בעיניים כשהקשבנו לגרסה ה"מדוללת". היה ברור לי שהתובנה שלו היא אמיתית ועמוקה - שהוא באמת למד והפנים וראיתי שהוא ממש נרגש מהגילוי, משינוי התפיסה.

הביטחון העצמי הנחוש שהיה לו, ביחד עם ההתרגשות הזו מהלמידה וההבנה שיש עוד המון ללמוד, אלה שתי תכונות שלרוב לא מצויות יחד וכשהן משולבות עם נעימות, אדיבות, חיוביות וחיוך תמידי כמו שהיו לליאור, באמת אין מעצורים בדרך לפסגה.

ליאור חסר לי ולכל משפחת דיבי מדי יום, וכשאני מסתכל קדימה, לשנים הבאות, הוא חסר לנו ולקולנוע הישראלי (והעולמי?) אפילו יותר.
 

אביב אלדמע

אביב אלדמע עוסק בעיצוב פסי קול לקולנוע וטלוויזיה מאז 1991. עד סוף המאה ה-20 היה שותף באולפני קיו-טון בתל-אביב, שם עסק בעיקר בעיצוב פסי קול לפרסומות ולפרומואים.  מאז שנת 2000 מעצב פסי קול לסרטי קולנוע, סרטים דוקומנטריים וסדרות טלוויזיה באולפני דיבי בתל-אביב, אותם הוא מנהל היום. זכה 5 פעמים בפרס אופיר לעיצוב פסקול, 8 פעמים בפרס עיצוב הפסקול של פורום היוצרים הדוקומנטריים, פעמיים בפרס עיצוב הפסקול של האקדמיה לטלוויזיה, ומועמדות אחת לאמ"י על עיצוב פסקול. אביב נשוי ואב ל 3 בנות מדהימות.