המירוץ המערבי לזרועות ההגיון, הספקנות והרציונליות השאיר מאחור אוצרות של אמונה, כוחות נסתרים ובעיקר צניעות, חום אנושי וראייה עמוקה של האחר. הבימאית אילנית סוויסה, שטעמה מאלה ומאלה, מספרת על המפגש עם גיבורת סרטה יאמנה, מפגש שפתח אצלה מחדש צוהר לעולמות הקסומים של ילדותה. 

פריים מתוך הסרט "הברכה של יאמנה"

הדברים הכי חשובים שלמדתי בחיי נאמרו תמיד במשפטים קצרים ובמרוקאית לדוגמה : 

"כון חפפ יאחבוק נאש" (הי קלילה והבריות יאהבו אותך).

"מעה מן תכונ פחלו תכון" (עם מי שתהיי, כמוהו תהיי).

"הבל תרבח" (העמידי פני טיפשה ותרוויחי).

אחר כך מצאתי את האמיתות הגדולות האלו אצל אושו ואצל רבי נחמן מברסלב, ואצל עשרות קואצ'רים שראו את האור אחרי שפיטרו אותם מעבודת החלומות שלהם. 

וגם את הכוח לשרוד בעולם כאוטי משכתי משם, מבית סבתי ומאימי. 

את הקשר בין גוף לנפש למדתי עוד כשהייתי קטנה. 

עד גיל שלוש הייתי מתעלפת בזרועות הנושאים אותי, כך סתם, בלי סיבה. סבתי ואימי התרוצצו איתי מרופא לרופא והסיבה למחלתי המוזרה לא נמצאה. בוקר אחד התעוררה סבתי, אספה אותי בשקט ויצאה איתי בעגלה אל קצה העיר אשדוד (אז היא הייתה קטנה ואפשר היה להגיע לקצה שלה), אל אישה שכולם קראו לה המכשפה הצדיקה. הסיפור עליו גדלתי מספר שהיא הביטה בעיני ואמרה - "הילדה מפחדת, היא יודעת שאין לה אבא. " 
היא נתנה לסבתא שלי דבר מה עטוף בנייר כסף וציוותה עליה לשים את זה בעגלה שלי. באותו היום, כך מספרת האגדה, נעלמו התעלפויותי כלא היו. 

עם המיתולוגיה הזו גדלתי. ועם מים הנשפכים למרגלות היוצאים לנסיעה ארוכה לשמירה מהדרך, עם סכין מתחת לכרית לגירוש חלומות רעים, עם שטיפת הבית במי ים להשבת שלום בית וגירוש מזיקים ועוד כהנה וכהנה. 

ככל שהלכתי ובגרתי וככל שנכנס ההיגיון לחיי, המבט של האחר על התרבות שלי, המבט שלי על תרבותו של האחר - הלכתי וזנחתי את האמיתות עליהן גדלתי ומהן צמחתי. הדת, המדע, הרפואה והטכנולוגיה כבשו את הידע העתיק בלפיתת צבתות. 

כשלראשונה פגשתי ביאמנה הבטתי בה מרותקת. רציתי להבין מה היא עושה שם - אצבעותיה חולשות על החומר, קולה ממתיק דינים ומבטה עמוק מיני ים, כמו הולך אל הנצח, שב אל ההווה- ומרפא. ועל אף כל זאת , הייתי ספקנית. ספקנות זו הדת החדשה של האנשים המעודכנים, המשכילים, המודרניים. 

יאמנה ברכה אותי, התפללה עלי. הייתי בת 34, אחרי שתי תאונות שפגעו בבריאותי, גרושה בלי אופציות , במאית תיאטרון בלי אופק תעסוקתי. יאמנה עשתה מה שעשתה ואני אמרתי "אם לא יועיל, לא יזיק". יאמנה אמרה "אם כבר הגעת לכאן, את מאמינה". אני חייכתי בנימוס. 

באותו שבוע הכרתי את האיש שהפך להיות בן זוגי, אב בתי היחידה ושותפי לדרך. עד היום אנחנו חיים באהבה ובאושר. על ברכת העושר אני עוד עובדת. 

משהתרחשה פגישה זו, דווקא בשבוע שבו הייתי אצל יאמנה, הספקנות שלי הפכה לחידה. רציתי להבין ממש. להבין הכל. ויאמנה הסכימה לפתוח לי את הדלת ואף להכניס איתי מצלמה. 

התבוננו בה שעות. היינו זבוב על הקיר. כמו מתעדים שמורת טבע. 

אנשים באו ויצאו. דמעות זלגו, סיפורים וכאבים, מחושים, פחדים ובהלות.

פריים מתוך הסרט "הברכה של יאמנה"

ויאמנה רק שואלת " מה יש לכ ? " והמטופל/ת רק אומרים משפט אחד.
והיא לא מגלה עתידות ולא מבטיחה הבטחות. אני מביטה מהצד ושומעת אותה מתפללת ומטקסת טקסים ומשביעה צדיקים שיבואו לעזרתה, מעודדת בעברית שבורה ומוסרת משפטי חכמה במרוקאית :
"את צריכה לעזור לעצמך" , "אם לא תאמיני לא יעבוד" , "את לא רוצה, בגלל זה לא בא" ועוד ועוד. אושו, רבי נחמן, תורות שלמות של הוגים פילוסופים שיאמנה לא ידעה על קיומם נאמרו בצניעות ובתום. 

אט אט הבנתי שיאמנה היא שמורת טבע שהולכת ונכחדת. היא חלשה ולנגד עיני חלתה והדרדרה, ואני תהיתי לעצמי האם המסורת העצומה שיאמנה אוחזת בה, כוחות הריפוי, עוצמות הברכה, סודות התפילה - ימשיכו הלאה ויעברו אל הדור הבא? האם אחת מחמש בנותיה תצליח למלא את הכורסה המפוארת של יאמנה? האם הסודות העתיקים והכמוסים ישרדו את הקידמה, את הנאורות? מי תצליח במקומה להביא מזור למאמיניה שעולים אליה לרגל מכל עבר, ומה יהיה על התרבות הייחודית הזו שכעת הצלחתי להוקיר ולכבד?

צילום - יאיר מיוחס

אילנית סוויסה היא בוגרת האולפנא לבנות אשדוד, בעלת תואר הראשון בכתיבה ובימוי מאוניברסיטת ת"א, ותואר השני בקולנוע ממכללת ספיר. היא יוצרת תיאטרון וקולנוע, מפיקה, מנחת קבוצות יצירה ומנהיגות ואשת תקשורת. 
מיצירותיה האחרונות: "אנא מן אל יהוד", עיבוד ליצירותיו של אלמוג בהר, תיאטרון יפו וסמינר הקיבוצים, "מעבר לגבול", התיאטרון העירוני האשדודי, "האגדה על האישה שרצתה" הפקה משותפת לנשות רהט ושדרות. משדרת בגלי צה"ל. 
סרט הבכורה שלה " הברכה של יאמנה" השתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב 2021 והופיע בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.