להקת שפתיים בדרך להופעה - פריים מתוך הסרט "רק כך אני יכול לראות" - צילום - נילי אצלן
 

בשנת 1995 צילם לוי זיני בעיר שדרות סרט שהפך ברבות השנים לנבואה אופטימית שהגשימה את עצמה. רבים מגיבוריו האלמונים הפכו לגיבורי תרבות משפיעים ומשמעותיים. צפייה חוזרת של הבמאי ביצירתו המוקדמת, כמעט חצי שנה אחרי אסון אוקטובר, מעלה שאלות עמוקות על תמימות, זהות, תהומות בין דוריים שעדיין פעורים ומחיקה תרבותית.

29 שנים אחרי שנעשה, סרטי בעל השם היומרני "רק כך אני יכול לראות", יזכה לחשיפה מחודשת, חגיגית, במסגרת פסטיבל קולנוע דרום נודד 2024. תודה רבה לכם, מקבלי ההחלטה, על ההזדמנות לצפות ביצירה הזו ממרחק הזמן, ולצד התודה מיד צצות שאלות מטרידות: האם שרד את השנים הללו? האם נותר רענן כשהיה? האם מעבר למבט הנוסטלגי עדיין יש תוקף לאמירה האופטימית שניסחנו? האם מבט עכשווי, אחרי ה-7 באוקטובר 2023, יטעין את הצפייה בתובנות נוספות?

בעברית קראתי לסרט "רק כך אני יכול לראות". למה? כדי להדגיש את נקודת המבט שלי, היוצר. 
באנגלית שיווקנו את הסרט, בשם Small town melodies, המרכז, מכריז השם הזה, הוא סיפורה של עיר השדה, שדרות, בית הגידול של גיבורי הסרט. בין שני האקורדים הללו - המבט האישי שלי כבן למשפחת מהגרים ממרוקו שגדל בירושלים בסביבת מהגרים רבת תפוצות, ובין סיפורו של מקום שבאותם שנים מירב תושביו היו דור ראשון ושני להגירה מצפון אפריקה, מתנגנת המנגינה של הסרט. 

פאזל: הסרט, "רק כך אני יכול לראות", מורכב משפע של פיסות חיים, צירופם בונה את התמונה השלמה. 
אם תרצו, פאזל בעל X חלקים שחווית הצופה מחברת/יוצרת את התמונה הסופית. גם בטקסט הנוכחי אמנע מכתיבה סיפורית הכוללת, כמצוות אנשים מלומדה, התחלה, אמצע, סוף, ואשבור אותו לפיסות קצרות וארוכות יותר.  

כמיהה לציון: אבי, ידידיה זיני, יליד ספרו (sefrou) שבמרוקו, נפטר בירושלים בשנת 1991, לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. בצעירותו, ב-1947, הוא נטש את בית המשפחה ועשה דרכו בחשאי לישראל שנלחמה אז את מלחמת השחרור שלה. ממרחק הזמן אני משוכנע שלא הייתה זו 'ציונות', האידיאולוגיה המערבית, המדינית, הלאומית, שדחפה אותו למסע המורכב, הייתה זו, להבנתי, רוח של הרפתקנות ולצידה רגש אמוני, 'הכמיהה לציון' שהוטענה בו ובשכמותו משחר נעוריהם. אני מבקש להתעכב לרגע על המתח שבין 'ציונות' ו- 'כמיהה לציון'. בין המדיני לאמוני. בין שני המושגים הללו שהחברה הישראלית נוהגת להתעלם מהם, נחבא להבנתי מה שמכונה אצלנו 'השד העדתי', המתח החברתי שעדיין לא נפטרנו ממנו בין יוצאי ארצות האיסלאם - או כפי שמכנים אותם אצלנו בהכללה גסה חסרת בסיס גיאוגרפי, 'מזרחים' - מול 'אשכנזים'. או בניסוח שקם לאחרונה לתחייה תחת ההגדרה, ישראל השנייה נגד ישראל הראשונה. 

מושגים: עד מתי נמשיך להשתמש בהגדרה 'עיירת פיתוח'? כבר עשורים אני מתעקש להחליף את המושג הזה, ב'עיר שדה'. על 'הפיתוח' אבד הכלח, מזמן. 

שמעון אדף - פריים מתוך הסרט "רק כך אני יכול לראות" - צילום - נילי אצלן

צורך: את הסרט פותח שיר בביצוע 'אצולת הכאב', להקה צעירה שפעלה לרגע קצר בשדרות, את המילים והלחן כתב, שמעון אדף. שם השיר, 'צורך', אני הזדהיתי. עשיית הסרט הייתה עבורי צורך; צורך דחוף, פיזי, אינטלקטואלי, נפשי. ב 1994 פירסם 'שירות הסרטים הישראלי', בעת ההיא עדיין גוף הפקה פעיל, קול קורא ל-3 סרטים על עיירות הפיתוח. אני, כך אני זוכר, התנפלתי על הקול הקורא הזה בתשוקה גדולה. רציתי, אי אפשר היה לעמוד בפניי, הצלחתי, יצאנו לצלם. רק בדיעבד הבנתי מהיכן נבע ה'צורך'; יצאתי לחפש מה השתבש במערכת היחסים שלי, בן המהגר, עם אבא, ידידיה, המהגר ממרוקו, שהלך לעולמו 3 שנים לפני והותיר אותי עם שאלות מציקות. למה לא התעניינתי בעולמו, בסיפור חייו? למה הוא הקפיד להרחיק אותי ממנו? מתי ואיך נמתחה בינינו תהום? התובנות הצטברו במהלך העשייה; ככה זה בעולמם של מהגרים ובניהם/בנותיהם. אבא שלי, אני מניח, באופן לא מודע, הרחיק אותי מעולמו, משפתו, מהתרבות שהביא איתו. הוא רצה שאשתלב ב'ישראליות', שאהיה כמו שכינו את זה בעת ההיא, 'צבר'. ואני, שלא יהיו ספקות, רציתי בדיוק את אותו הדבר, להתרחק ככל האפשר מכל מה שמסמל 'גלותיות', ולא סתם גלותיות; אלא זו הנחותה ביותר, גלותיות מזרחית/ערבית.  

עם השנים סלחתי לעצמי, סלחתי לו. לאבא שלי. עצוב שלא החכמתי בשלב מוקדם יותר. 

זיכרון: לאורך הטקסט הזה אני קופץ בין זכרונות מימי העשייה ובין תובנות שהתגבשו בדיעבד. אז הנה הכרזה שאני בטוח שהיא זיכרון מהימים ההם: כבר בזמן העשיה של הסרט הכרזתי בקול גדול שאם בעתיד טביעת האצבע של שמעון אדף, אז נער צעיר בראשית שנות ה 20 שלו, תהיה נוכחת בתרבות הישראלית -. דיינו. היה שווה. משאלת הלב התגשמה, הישראליות זכתה. שמעון אדף ואיתו עוד צעירים נוספים משדרות, הטביעו את חותמם כשותפים רבי זכויות בעיצובה של התרבות הישראלית. אלא שהצמיחה המופלאה הזו הואטה; שדרות הייתה לאזור מלחמה, ישראל עברה חמש שנים כואבות של אי יציבות פוליטית שבתחתיתן (הזמנית?) קריסת מערכות כוללת ב-7 באוקטובר ולאחריה מלחמה ארוכת ימים שאף אחד לא יודע מתי תסתיים. האור התעמעם. התקווה הייתה לאפלה. 

להקת שפתיים בדרך להופעה - פריים מתוך הסרט "רק כך אני יכול לראות" - צילום - נילי אצלן

בנק תמונות: "מה אנחנו אומרים על הקהילה השחורה?" שואל בראיון עיתונאי קורד ג'פרסון במאי ותסריטאי "מעשייה אמריקאית" שעלה לאחרונה (מרץ 2024) לאקרנים: "הוליווד כל כך ממוקדת בעבדות, בעוני, באלימות, באמהות חד הוריות, באבות נעדרים…, מה אנחנו אומרים כשאנחנו מטילים את אור הזרקורים רק על הנושאים הללו שוב ושוב ושוב כשיש עוד מליוני סיפורים אחרים".  3 עשורים לפני, כשיצאנו לצלם את "רק כך אני יכול לראות" אנחנו, העושים במלאכה, התחייבנו; אנחנו נרחיב ככל האפשר את 'בנק התמונות' הדל מעיירות השדה שלנו. לא עוד זקנה גוררת עגלת שוק שבורה, לא עוד פרלמנט במרכז המסחרי, לא עוד עזובה, עוני, פשע, מרמור, כעס. חיפשנו סיפורים אחרים, פרימים אחרים, רצינו להביא את מיליוני הסיפורים והתמונות שתוססים שם, בפריפריה שלנו, הישראלית.  

אנחנו: אני מתנדנד בכתיבה, בין אני לאנחנו, הנה ההסבר; סרט עבורי הוא מלאכה משותפת של צוות, 
תהליך נמשך של הפריה הדדית. הסרט הזה לא היה מה שהוא ללא השותפות המופלאה של נילי הצלמת, וטלי העורכת. הפיתוחים הטכנולוגים של המאה 21 מאפשרים יותר ויותר עשיית סרטים הנשענים על מה שנקרא, One Man Show, יוצר בודד שעושה את כל המלאכות, מביים, מצלם, עורך. 
זה לא מתאים לי. אני זקוק לדיאלוג.  

בנק תמונות II: הרבה כעס תסס בי אז, ולהודות על האמת הוא לא נעלם לגמרי, לא יתכן שכנעתי את עצמי  שילדיי מכירים את העיצוב, הפוסטרים, החדר, של נער בן גילם בעיירת שדה באוקלהומה ולצד זה אין להם מושג על עולמו, מחשבותיו, חלומותיו של צעיר בן גילם בחצור הגלילית, נתיבות, או שדרות, זה עוול שחובה לתקן. ואם תשאלו אותי המלאכה לא תמה..עדיין, גם בני הדור השלישי והרביעי לישראליות, מוזנים באמצעות מסך הטלוויזיה והקולנוע בתמונות ובסיפורים מאמריקה, ההכרות שלהם עם בני גילם הגדלים על אותה כברת אדמה מועטה, עד לא קיימת.  

הדור הרביעי: היי אבא, אתה יודע, בזמן הזה גדל כבר הדור השלישי והרביעי להגירה שלך ממרוקו, מסקרן אותך מה קורה אתם? מה הם חשים כלפיך, האב המייסד? גם אני סקרן. וכשמתעוררת אצלי הסקרנות אני רוצה לעשות סרט. עכשיו, שלושה עשורים אחרי שעסקתי בלבטיו של הדור השני, אני יוצא לחקור את הדור השלישי והרביעי. לא, לא את הסיפור המשפחתי שלנו, אני לא יודע לספר על עצמי. אני זקוק למרחק, לדמויות מתווכות, הבחירה נפלה הפעם על עיר שדה דרומית אחרת, אופקים, זו שחזרה לרגע קצר לתודעה בעקבות מסע ההרג של מחבלי החמאס ב 7 באוקטובר.

שפה קולנועית: הסרט "רק כך אני יכול לראות" הוא פאזל, עשיר,קופצני, אקלקטי, סרט תעודה שמרשה לעצמו לעשות שימוש בשפע האמצעים שמציע ארגז הכלים של השפה הקולנועית. האם היום, באקלים הטלוויזיוני הנוכחי המשוכנע שיש נוסחה בדוקה על פיה יש לעשות סרטים, יימצא גוף שידור ו/או קרן קולנועית שיהמרו על יצירה שלא הולכת בתלם?  ב-1995, (לפני רצח רבין) יצאנו לשדרות שופעי אופטימיות ושמחת חיים. כמעט שלושה עשורים אחרי, ב-2024, אני חושש שהדרך ליצירת סרט המשך באופקים עתידה להיות הרבה פחות מוארת. הצבע השולט כרגע הוא, אפור, אפור, אפור.  

"רק כך אני יכול לראות"
תיעודי, 68 דק, הפקה, שירות הסרטים הישראלי, 1995. 
תסריט ובימוי, לוי זיני. צילום, נילי אצלן. עריכה, טלי גולדנברג.

לוי זיני הוא יוצר, במאי סרטי תעודה ומפיק ישראלי. זוכה פרס משרד החינוך לבמאים (2000) ופרס אמנות הקולנוע של משרד התרבות (2012). בין סרטיו - אנאפאזה, זוכה פרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה וציון לשבח בפסטיבל אמסטרדם (1997), הכותל בידינו (2000), דב"א – גיבור מקומי (2012), ימי בגין (2019) ועוד רבים.