אנאיס ליברמן, המנהלת האמנותית ואוצרת תכנית הקצרים בפסטיבל קולנוע דרום בדרכים, טוענת בטקסט מנומק, מעורר מחשבה והנעה לפעולה, כי הגיעה העת לנער פרדיגמות ישנות ומיתוסים שאבד עליהם הכלח, ולהתחיל להפנים את העובדה כי הפורמט הקצר כאן כדי להשאר, וכי הוא ראוי לשידרוג דחוף במעמדו האמנותי והמסחרי.

זה לא סוד, שמעמדו של הסרט הקצר נחשב ״נחות״ בעולם הקולנוע. לרוב, הסרט הקצר נתפס בקריירה של במאי או במאית כתחנת מעבר או כ - 'Proof of concept' בדרך למטרה הגדולה – הפיצ׳ר הראשון. זו גישה נטמעת עוד בשנה הראשונה ללימודי הקולנוע באוניברסיטאות והמכללות, שלרוב לא מצליחות לגשר בהכשרתן על הפער בין הזמן, הבשלות והתקציב הנדרשים לעשיית פיצ׳ר לבין ההכרח להתנסות בעשיית קולנועית ע״י סרטים קצרים. זאת אחת הסיבות, שבגללן פעמים רבות סרטים קצרים נותרים ״סטודנטיאליים״ ואכן לא ״מספקים את הסחורה״ כתוצר אמנותי העומד בפני עצמו – כזה המצליח להחזיק עולם, מבע אחיד או אמירה משכנעת ומהודקת דיה. אנו רואים זאת גם בפוטנציאל המסחרי של הקולנוע הקצר, או ליתר דיוק, בחוסר הפוטנציאל המסחרי של הז׳אנר שעד כה לא הצליח לפרוץ אל מחוץ לאולמות הפסטיבלים, שהם לצערי הרב, הפלטפורמה העיקרית אולי היחידה להקרנת סרטים קצרים. 

אם אנסה להיזכר בסרטים הקצרים שראיתי השנים האחרונות והופצו מסחרית - אוכל ללקט דוגמאות בודדות בלבד, אך שאולי מעידות בכל זאת, על תנועה עדינה של במאים ותיקים החוזרים ממקום מנוסה אל עשיית הסרט הקצר; הקול האנושי (2020) של פדרו אלמודובר, שהופץ ברשת בתי הקולנוע לב - סרט דל דמויות ועתיר תקציב אשר צולם והופץ בתקופת הקורונה; סרטה של הבמאית האיטלקיה אליצ'ה רורוואכר התלמידות (2022) שאף היה מועמד ברשימה הקצרה לאוסקר ומופץ בדיסני+ או קוורטט הקצרים של ווס אנדרסון בשיתוף עם נטפליקס עם המבוסס על סיפוריו הקצרים של ראל דאל ובניהם הסיפור המופלא על הנרי שוגר (2023). על אף שמדובר במקרים בהם שמות הבמאי או הבמאית הולכים לפניהם ולא מדובר בסיכון מסחרי גבוה (אולי אף בהברקה), אנו רואים כיצד נאמנותם למגבלותיו של ז׳אנר הקולנוע הקצר, הצליחה להוביל אותם לתוצרים איכותיים, המשמרים את טביעת האצבע הקולנועית שלהם ואף מעשירים אותה.

דוגמה מעניינת ופחות פופולרית, היא טרילוגיית סרטים יפיפייה בשם גלגל המזלות (2021), של הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י (הנהגת של מר יוסוקה). טרילוגיה זו הופצה ברשת לב כפיצ׳ר אחד בן שלושה פרקים, אשר הקשר היחיד ביניהם, כפי שנכתב בתוכנייה, הוא רעיון או תמה של ״צירוף מקרים ודמיון״. למעשה, מדובר בגישה מעניינת ואולי ״ספרותית יותר״ לעשיית פיצ׳ר, מעין תרגיל קולנועי של יוצר אחד, המבקש לחקור רעיון או תמה דרך דמויות שונות ונרטיבים שונים ובכך, לומר או לגלות עליו דבר מה חדש. מובן שטבעו האקספרימנטלי של פיצ׳ר כזה לא יפנה לקהל רחב. עם זאת, לעניות דעתי מדובר באתגר קשה ומחייב לא פחות מעשיית פיצ׳ר רגיל, שכן עומד בפני הבמאי ההכרח לייצר שלושה קצרים טובים ושלמים בפני עצמם ולאחר מכן, להוכיח את הפילוסופיה העומדת מאחורי העמדתם יחד. 

אנו חיים בזמנים דחוקים, חסרי סיבולת ויזואלית, אינפלציית חידושים וריגושים טכנולוגיים, שמשנים באופן מהותי את הנרטיביים ואת האופן בו אנו צורכים ויוצרים סיפורים (מטקסט כתוב לווידאו או סאונד בלבד, מאנכי לורטיקלי, מאולם הקולנוע לנטפליקס). לא סתם, בשנים האחרונות קבצי סיפורים קצרים מאת סופרים ותיקים וחדשים גם כן, נמצאים בראש רשימת רבי המכר וגוברים על מכירת רומנים עבי כרס. חייבים להודות - אנחנו אוהבים את זה קצר, מיידי ומספק - אז למה, על אף הנסיבות -  מעמדו של ז׳אנר הקולנוע הקצר נותר מאחור?

הצפייה ביותר ממאה וחמישים סרטים קצרים עצמאיים מהארץ ומהעולם, בתהליך האוצרות של תחרות הקולנוע הקצר, גרמה לי להבחין בין שני סוגי סרטים; הסרט הקצר שמתעקש להיות פיצ׳ר בן 25 דק׳ (מדגים את עקרון ה״תפסת מרובה לא תפסת״), והסרט הקצר שיודע היטב את גבולותיו וחשוב מכך מעז להתפרע בתוכם. הסרטים מן הסוג השני, הם הסרטים שחיפשתי ואני רוצה להאמין שבכל אחד מארבעה עשר הסרטים שתראו בתחרות הקצרים של פסטיבל קולנוע דרום, תחושו כיצד באה לידי ביטוי אותה נאמנות לז׳אנר.

למשל בתסריט, לא תיהיה בו ולו טיפה של עודפות: לרוב לגיבורים יהיה רצון אחד קטן אבל עמוק, שיוביל אותם לסיטואציות רגשיות מקוריות, לשוטטות אינטנסיבית במרחב קטן וקלסטרופובי (לפעמים זה יהיה חמ״ל צבאי, לפעמים שכונה, פעם בניין מגורים, מוזיאון, או משולש רומנטי). תוכלו לראות כיצד בזכות המגבלות ״הבטוחות״, הבמאים מעזים פתאום לשבור מבנה, לחלק אותו לפרקים ולביים כל פרק בטון אחר; מעזים להרוג את הגיבורים שלהם, לחקור חזרתיות של פעולה אחת בלבד אצל גיבורים שונים (לא כולם בני אדם - לעיתים דמויות ממשחק מחשב, לעיתים חיות), לשנות נקודות מבט ולהביע אמירה פוליטית-חברתית נוקבת, חדה וברורה שלא ניתן לחמוק ממנה. אלו הישגים ובחירות לא מובנות מאליהן.

אני בטוחה כי רבים מיוצרי הסרטים בתחרות הקולנוע הקצר, שאפו או שואפים יום אחד להפוך את הסרט הקצר שלהם לפיצ׳ר, וקשה להאשים אותם בכך, כאשר לסרטים קצרים לכשעצמם אין קהל רחב ובטח שלא מודל כלכלי רווחי לאיש שמעורב בהם. ולמרות זאת, אני חושבת שהמשותף לכולם הוא הצלחתם להעניק לצופים מסע שלם, המצליח ב-25 או 5 דק׳ בלבד, לסחוף אותנו במהירות הבזק אל עולם אחר, לטעום משהו מנימי נפשו של גיבור שהוא ייצוג של משהו גדול ממנו, ולסיים את הצפייה קצת אחרת - מרוגשים או עם שאלה מטרידה במעמקי הבטן. כמו שכל יצירה טובה אמורה לעשות, ללא קשר לאורכה.

לעומת הכמות הזעומה של במאים ובמאיות הזוכים לעשות פיצ׳ר בישראל, מדי שנה מופקים פה עשרות רבות של סרטים קצרים המושקעים ע״י הקרנות במיליוני שקלים. עשרות סיפורים, נקודות מבט, חקר של שפות חדשות שלאחר עונת הפסטיבלים של אותה שנה (וזה רק במקרה שהם התקבלו) מתאדים להם כלא היו. בזבוז משאבים ברור שמסתכם במדידה של צעד קדימה או אחורה מהפיצ׳ר. 

כנראה שלא כולם, אבל חלקם של הסרטים הנעשים פה גם כך מדי שנה, איכותיים וראויים מספיק כדי להישאר פה קצת יותר. אני מאמינה שעם קצת אומץ (וסיכון כלכלי הנלקח בכל תחילתו של סטארט-אפ) יהיה אפשר להנחיל תהליך של הערכה מחדש והעלאת ערכו היצירתי והמסחרי של הסרט הקצר - זאת בתנאי כמובן שיהיה שינוי מהותי והרבה פחות סלחני בגישה כלפיו. זה מתחיל בבתי הספר לקולנוע שיצטרכו ללמד את יסודותיו של הקולנוע הקצר, בדרישות הלקטורים בקרנות והמבקרים שלא להסתפק בסרטים ״סטודנטיאלים״ (בשביל זה הם תומכים בסרטי סטודנטים בקטגוריה נפרדת) ובדרישתם לתוצרים אמנותיים בשלים. תנאי חשוב לא פחות, הוא אוצרות נכונה ומעניינת של מקבצים אשר תוכל למכור כרטיסים או צפיות באולמות הקולנוע ופלטפורמות הצפייה המסחריות  - אני בטוחה שיהיו פה הרבה פחות יוצרי קולנוע מאוכזבים, שגם אם לא יגיעו לעשיית פיצ׳ר, לפחות הסרט הקצר מימש את יעודו המהותי של היוצר, והוא - לפגוש קהל. 

תחרות קולנוע קצר של פסטיבל קולנוע דרום בדרך,  תתקיים בסינמטק תל אביב, ביום ה׳ ה-21 במרץ 2024 משעה 16:00-21:00. מוזמנים לרכוש כרטיסים. הכניסה לתושבי העוטף ללא תשלום ובהרשמה מראש 

המלצה לקריאה מרחיבה בנושא - גליון הקונספט של מחברות דרום 2019 - "קוצר היריעה"  

אנאיס ליברמן
המנהלת האמנותית של פסטיבל 'קולנוע דרום' ה-22. ליברמן הפיקה מס' סרטים קצרים שהשתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם. יצרה והפיקה ל"כאן" - תאגיד השידור, את סדרת הרשת המצליחה "לצאת מהקופסה". בנוסף, ליברמן ייסדה את כתב העת "חפוז" לארוטיקה עברית, משוטטת בפריז, מצלמת וכותבת שירה, פרוזה ותסריט.