משפחת שטרית, עזה 1967. משמאל לימין - האח יחיאל, אמא יקוּט, אבא מאיר-נהוראי וסמי.

הוויכוח על העריפה

וְעַכְשָׁו מִתְוַכְּחִים עַל הַמִּדָּה.
וְאִם לֹא עָרְפוּ רָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת
וְרַק בִּתְּקוּ בִּטְנֵי אִמָּהוֹת?
הָאֵין דַּי בְּכָךְ?
וְאִם לֹא עָרְפוּ רָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת
וְרַק שָׁחֲטוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת?
הָאֵין דַּי בְּכָךְ?
וְאִם רַק שָׂרְפוּ מִשְׁפָּחוֹת חֲבוּקוֹת?
לֹא דַּי?
וְאִם אָנְסוּ נְעָרוֹת בִּשְׁלָשׁוֹת וְאַחַר יָרוּ בְּרֹאשָׁן?
וְאִם רַק אָנְסוּ בִּיחִידִים וְלֹא יָרוּ?
וְאִם רַק יָרוּ, פּוֹצְצוּ, רוֹצְצוּ, קָצְצוּ, חָרְצוּ
בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֱלֹהִים הוּא גָּדוֹל אֱלֹהִים הוּא גָּדוֹל?
וְאִם אֱלוֹהִים הוּא גָּדוֹל וְלֹא שׁוֹמֵעַ כְּלָל?
אוֹ שׁוֹמֵעַ אֲבָל אֵינוֹ כָּזֶה גָּדוֹל כְּפִי שֶׁצּוֹעֲקִים?
וְאִם לֹא עָרְפוּ רָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת בְּגַרְזֶן
אֶלָּא שָׁחֲטוּ בְּשֶׁקֶט בְּסַכִּין גְּדוֹלָה וְחַדָּה
שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ אֶת שַׁלְוָתוֹ שֶׁל אַלְלָהוּאַכְּבָּר?
דַּי כְּבָר.

רְבִּי לְחְנִין

אִמָּא מִתְפַּלֶּלֶת לְמוֹתָהּ שֶׁלָּהּ
וְהִיא אִשָּׁה בְּרִיאָה יַחֲסִית לְגִילָה,
קְצָת לַחַץ דָּם וּקְצָת סֻכָּר,
לְכָל דָּבָר כַּדּוּר מַתְאִים,
גַּם לַחֲרָדוֹת כַּדּוּר
(וְהִיא מַקְפִּידָה עַל כֻּלָּם).
אָה רְבִּי לְחְנִין, פְקְנִי, הִיא קוֹרֵאת אֵלָיו בִּשְׂפַת אִמָּהּ וְאִמּוֹ.
לָמָּה אִמָּא?
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶרְאֶה רַע יוֹתֵר מִזֶּה.
חְלַאס, אַלְלָהּ לְעְזִּיז, קַח אוֹתִי מִפֹּה, סָאפִי.
וַאֲנִי מְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתָהּ,
כִּי אַלְלָּהוּ, לֵךְ תֵּדַע,
אוּלַי הוּא אוֹתוֹ אַכְּבָּר,
אוּלַי הוּא מַקְשִׁיב וַיִּקַּח אוֹתָהּ בִּרְצִינוּת.
טְפוּ טְפוּ. אַל תַּקְשִׁיב, אַל תֵּעָתֵר אֵלִי,
זֶה עִנְיָן מָרוֹקָאִי הַדִּבּוּר הֶהָפוּךְ הַזֶּה,
אֲנִי לֹא צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לְךָ כָּל יָכוֹל.
שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב חָלִילָה: נוּ, עוֹד זְקֵנָה אַחַת,
אַחֲרֵי עֶשְׂרוֹת זְקֵנוֹת טְבוּחוֹת שֶׁרָאִיתִי בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתִי הַחֲבוּטָה.
זֹאת כָּאן בִּתְּךָ צַדֶּקֶת נֶאֱמָנָה
עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ רֹאשׁ שִׁבְטֶנוּ.
אַל תַּקְשִׁיב, אַל תֵּעָתֵר.

פרחים וכינורות

תָּם הַשֶּׁקֶט
תָּמִיד הַשֶּׁקֶט יִתַּם
וְסוּפָה תָּבוֹא:
פְּרָחִים וְכִנּוֹרוֹת
פַּחִים וְכִידוֹנוֹת
לְחִלּוּפִין.
וְאֵינִי בְּגִלּוּפִין.
אֲנִי נִשְׁבַּע.
וְלֹא בַּחֲלוֹם.
אֶעֱצֹר אוֹתָהּ בְּגוּפִי
אוֹתִי בְּגוּפָהּ
אוֹתָנוּ בְּגוּפֵנוּ.

אֲפֵלַת תְּרִיסִים וּוִילוֹנוֹת
עַל בְּהוֹנוֹת נְגַשֵּׁשׁ
גּוּף אֶל גּוּף בָּשָׂר
אֶל בָּשָׂר רוּחַ
אֶל רוּחַ שֶׁקֶט.
נִמְדֹּד אֶת הַזְּמַן בִּרְגָעִים
אֵלֶּה שֶׁהָיוּ וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא נַסְפִּיק עוֹד.
וְסוּפָה תָּבוֹא:
פְּרָחִים וְכִנּוֹרוֹת
פַּחִים וְכִידוֹנוֹת

נוֹתָר לִי וֶרֶד אָדֹם-לְחָיַיִם אֶחָד.
קְחִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת הָבִיאִי אֶל אַפְּךָ.
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִנְשָׁם לְרֶגַע אֶל תּוֹכְךָ
וְאוּלַי לֹא. 
אוּלַי אַתְּ רַק עוֹד רֶגַע פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי.
וַאֲנִי לֹא אֵדַע עוֹד לְעוֹלָם
כִּי סוּפָה תָּבוֹא:
הָבָה נָגִילָה הָבָה
נָגִילָה הָבָה
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה
הָבָה נָגִילָה הָבָה
נָגִילָה הָבָה
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה..

פְּרָחִים וְכִנּוֹרוֹת
פַּחִים וְכִידוֹנוֹת
פְּרָחִים וְכִנּוֹרוֹת
פַּחִים וְכִידוֹנוֹת
פְּרָחִים וְכִנּוֹרוֹת
פַּחִים וְכִידוֹנוֹת..

סמי שלום שטרית, חוקר, משורר, סופר ויוצר קולנוע, הוא פרופסור חבר וראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר בנגב.  שטרית פרסם מאמרים רבים וספרי שירה, פרוזה ועיון על חברה, תרבות, זהות וחינוך בישראל. ביניהם:  "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003), "יהודים" (נהר ספרים, 2008), "המאבק המזרחי בישראל." (עם עובד 2004) ולאחרונה "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" (בימת קדם הוצאת ספרים, 2014). הוא ביים את הסרטים התיעודיים ״הפנתרים השחורים מדברים״ (עם אלי חמו ז״ל), ״אז׳י איימה (בואי אימי), ו״משהו על רוח תזזית, תחנות חיינו בשירתו של ארז ביטון״. השתתף בסרטים תיעודיים רבים וכתב שלושה תסריטים מלאים.