יד אחת אוחזת בילד, יד אחת מצלמת

התסריטאית והבמאית רונית איפרגן כותבת על הסרט שלה, "שברי גן עדן", שפותח את המהדורה החדשה של הפסטיבל. ממקום עמוק, מחובר ומקומי רונית מתייחסת ליצירת הסרט, שבעטה בבטנה שנים לפני טבח השבעה באוקטובר, רגעים אחרי מבצע "צוק איתן". חשופה ופגיעה, כמו בסרטה, היא חושפת פרטים על תהליכי העבודה המורכבים, המקצועיים והמשפחתיים, על רקע התופת.

צילומים: איציק איפרגן

התכוונתי לביים סרט על תקווה אבל התקווה שלי טבעה בשבעה באוקטובר בים הסוער ולא ידוע מה יעלה בגורלה.

בשבעה באוקטובר 2023 הייתי עם בעלי וילדיי בממ"ד בכפר עזה במשך עשרים שעות שהרגישו כמו נצח. מבחוץ קולות מלחמה, בקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ חברים וחברות שלי, צעירים וצעירות ברגעיהם האחרונים - מתחננים לעזרה. נותרנו לבדנו והבדידות וחוסר האונים גדולים מלהכיל.

אני אמא לשלושה - בתי הבכורה חיילת, בני האמצעי מתבגר בן 15 ובני הקטן בן תשע. התגוררתי בכפר עזה 15 שנים עד לשבעה באוקטובר.

התחלתי לצלם את הסרט "שברי גן עדן" ב-2014, מיד אחרי צוק איתן - לאחר שהסרט שלי "חיים על הגבול" עלה לשידור ויצר הד תקשורתי. הסרט מתעד את הסיפור של משפחתי ושלי כשהחלטנו לעבור מחולון לכפר עזה בשל מצב כלכלי, התאהבנו במקום ובאנשים ולמרות הקושי החלטנו שזה הבית גם כשהוא ניצב על פי הר געש. אז לא הבנתי עד כמה הלבה יכולה לשרוף.
 

קראתי אז לסרט "מחאה בפוסט טראומה", כשתיעדתי את עצמי יחד עם קבוצת תושבים יוצאים למחאה על הבית. הבנתי שהאנשים שיוצאים למחאה בעוטף הם לא כמו האנשים שיוצאים למחות על מחירי המילקי, הגנים או הנדל"ן. הם יוצאים למחאה כדי שיוכלו להגיד לילדים שלהם שהם עשו הכל כדי להגן על החיים שלהם, שהמצפון שלהם לא נותן להם מנוחה כהורים לילדים תחת אש, כי הם מפחדים מהמלחמה הבאה, כי הפצע שלהם פתוח וחשוף וכי יש להם חרדות מהגרוע מכל. לא חשבתי אז שהיינו נביאי זעם. אחרי כמה שנים של תיעוד והובלת מחאות ותחושה שאין לנו תמיכה - התייאשתי. הבנתי שעדיף אולי לקבל את המציאות כפי שהיא, שאולי אני צריכה לעשות סרט על חיפוש אחר תקווה.
 

כשהים סוער והמערבולות מאיימות להטביע את הגוף, המאבק בגלים עלול להטביע ולהרוג אותך. המאבק להינצל יחליש את השרירים, הגוף יתעייף עד הסוף המר. שחרור מוחלט של הגוף וויתור על מאבק בכוחות הטבע יסחבו את הגוף לקרקעית הים ואז הגוף ייזרק לו החוצה מהמערבולת לחוף מבטחים. חוסר מאבק במערבולת היא פעולה שמנוגדת בכל דרך לטבע האדם שנאבק על חייו. ככה הרגשתי בחודשים הראשונים לאחר היום הארור של השבעה באוקטובר. שאני מרפה את הכוחות שלי ולא נאבקת בכלום, לא שואלת למה, רק פועלת בכוח בלתי מוסבר ומתעדת את מה שאני מסוגלת.

לאורך השנים הבחנתי כי ככל שתיעדתי יותר – כן הנחתי את המצלמה בצד יותר, לנוכח המחשבה שלא כל רגע שווה תיעוד, שיש רגעים שצריכים להישאר בחוויה הפרטית, בעולמי האישי ובפרשנות שבטח תשתנה בזיכרוני עשרות פעמים. אך מה הם רגעים שחובה לתעד? האם רגעי קסם של הילדים שלי בגן שרים ורוקדים? הרגעים שהם בבית ומציגים הצגות פרטיות? טקס בית ספר שהילדה מקריאה ומגמגמת מהתרגשות או טיול רומנטי בשקיעה עם בן הזוג? לפעמים דווקא בכל הרגעים האלו הנחתי את המצלמה בצד ונתתי לעצמי להתבונן, לנצור בלבי ולצרוב במוחי. ומנגד, החלק הקולנועי שבי תוהה: האם זהו רגע שלא ישוב עוד? האם זו עדות בודדת של רגע חד פעמי, ואיך מגייסים כוחות דווקא ברגע הזה? כך צרוב לי בתודעה הרגע שבו חיילי צה"ל שחררו אותנו מהבית בלילה של השבעה באוקטובר תחילה ארגנתי את הילדים ומהר שמתי בתיק דברים חיוניים ליציאה ואז כשיצאתי לתופת בחוץ - חושך, עשרות חיילים מבועתים, ריחות של שריפה ושתיקת הציפורים - לפתע החלטתי לצלם: יד אחת אוחזת בילד, יד אחת מצלמת. הבנתי באותו הרגע שזהו רגע שלא ישוב עוד.

חודש אחר כך,  אני יושבת במלון בקיבוץ שפיים, מפונה וחושבת: מה עכשיו? הרי כל מה שקורה סביבי הם רגעים שלא ישובו, אך לי אין כוחות להתבונן במציאות או להקשיב לה. אני במרוץ לוויות, מרוץ הישרדות על השפיות שלי ושל המשפחה שלי ואני משותקת, לא מצליחה לצלם. איציק, בעלי, הצלם שלי לאורך השנים, מתבקש לצלם מפגש עם ריטה בשפיים. לרגע, באמצע שיר, ריטה עוצרת כשהיא קורסת לתוך חיבוק של אב שבנו חטוף והם נשברים זה בידיים של זה. גם היא מבינה שיש רגעים בהם המוזות שותקות. ברגע הזה החלטתי לחזור לארכיון שלי, לצילומים לאורך השנים, לסרט שרציתי לעשות על תקווה. שעות של צפייה ובכי בלתי פוסק, אנשים שהיו חלק ממרקם חיי מדברים, צוחקים וחולמים אצלי על המסך ואני יודעת שהם כבר לא איתנו בעולם. 

אני מחליטה לאט לצאת למסע של עריכת הסרט ובמקביל גם לצלם לסרט הבא. תוך שאני מתעסקת בשאלות של גבולות היכולת שלי לתעד, אני צופה בחדשות ובדוקומנטריסטים "צדים" להם סיפורים של חברות וחברים שלי בתקופה בה הכל חשוף ופגיע. אני מרגישה שכחלק מהקהילה אני מתקשה להיות במקום של תיעוד הכאב שלנו. אני מצלמת אירועים ומפגשים במרכז הפינוי בשפיים. פליטה שמצלמת פליטים בארצם, כשאין לי מושג אם אלו רגעים חשובים לתיעוד. הרבה לפני שאני דוקומנטריסטית - אני אמא, חברה, חברת קהילה. והסטטוסים האלו מייצרים קונפליקטים בלתי פוסקים. מחד, אני רוצה להגן על הקרובים אליי מהתקשורת שפולשת לכל חלקת פרטיות בחיים שלנו ומאידך, אני רוצה לספר את הסיפור המלא על שלל הדילמות שהוא מייצר. יש לי יתרון, והוא הגישה המוחלטת שלי לכל דמות, אירוע, התרחשות וסיפור - ומצד שני, אני פוסעת בין הטיפות, כל הפצעים פתוחים וחשופים ואני מתקשה להיות זו שנוגעת בהם.
אני מרגישה בתקופה הזאת איך בתקשורת מהארץ והעולם "עטים לטרף" גם על חשבון פגיעה בפרטיות או חשיפה של פצע פתוח. ממסחרים חומרים קשים ומבקשים בלעדיות על סיפורים קיצוניים שהמלחמה הארורה הזו יצרה. כמובן שלא כולם - פגשתי במאים וכתבים רגישים, פגשתי כאלו שהפסיקו לעבוד במשך שנה בשל הקושי להתמודד עם החומרים וכאלו שהתנדבו במשך שנה לצורך התיעוד החשוב של הסיפורים. ושם נולדת התובנה שלי לגבי איזו דוקומנטריסטית אני רוצה להיות: כזו שתתבונן קודם ותקשיב לפני שהיא מרימה מצלמה - לא בכל מחיר. אני לא במאית בכל מחיר ואני גאה בזה.

חודשיים אחרי תחילת המלחמה אני מגיעה לכפר עזה לראשונה לראות את מה שנותר מהבית שלי ב-15 השנים האחרונות. אני מגיעה עם צלם ומצלמה - לא יכולה לבד. אני רוצה להיות ברגע. זה עוזר לי ומאז בכל ביקור בכפר עזה אני מגיעה מוגנת בשריון שלי - המצלמה.

לאורך השנים בהן תיעדתי את הסרט "שברי גן עדן", תיעדתי מאבק פוליטי וחברתי של אנשים שנלחמים על הבית, על מדינה שמנרמלת מציאות ביטחונית מופקרת, על ממשלה לא קשובה, על תקשורת שהופכת להיות אדישה, ועל תחושת בדידות של אזור שלם במדינת ישראל. במקביל תיעדתי את המאבק שלי, מאבק בלתי פוסק בניסיון להרגיע את השפיות שלי וניסיון לנרמל מציאות שבדיעבד אנחנו יודעים שאסור היה לנרמל. לאורך השנים, בתקופות בהן "התותחים שקטו", קרנות הקולנוע ורשתות השידור לא התעניינו בסרט (פרט לקרן קולנוע נגב) - הם ראו בו עוד מאבק מיני רבים. אבל בכל פעם כשהתחילה הסלמה ומבצע החלה גם התעניינות. אך אני כבר לא הייתי מוכנה, לא היה בי רצון לתת במה ולעשות שוב סרט על כאב, רציתי לעשות סרט על מאבק, שינוי ותקווה.

היום, במבט לאחור, אני מבינה שעשיתי בחירה נכונה. התיעוד שלי הפך ליקר ערך. בחרתי לתעד את הקיבוץ בימים היפים, למרות שעל פניו איזו דרמה יש בזה? בחרתי לצלם את האנשים היפים כשעל פניו איפה הדילמה בזה? בחרתי לצלם מאבק גם כשהיינו רבים ובעיקר כשהיינו בודדים. הרגעים האלו לא ישובו עוד.

כפר עזה לעולם לא תהיה כפי שהיא מתועדת במצלמה שלי. האנשים האלו השאירו זיכרונות שנצרבו במצלמה שלי ועברו לחדר העריכה איתי. ועל אף הדמעות הרבות הצלחתי להעלות אותם לטיימליין, לסרט שמספר על כל מה שהיה ולא יהיה עוד. רק אני שחייתי ביניהם ורקדתי איתם, שרתי וזייפתי איתם, נלחמתי איתם וגם הנחתי לפעמים את המצלמה בצד, יכולה לספר את הסיפור הזה - על גן העדן ושברו. 
 

רונית איפרגן, יוצרת קולנוע, במאית ומפיקה דרומית. אקטיביסטית ויזמית חברתית. 
בוגרת המחלקה לקול ומסך במכללת ספיר BFA + MFA, מרצה במכללת אחוה לשילוב צילום בהוראה. 
ביימה את הסרטים התיעודיים "חיים על הגבול" (2013) ו"שברי גן עדן" (2024) והפיקה את הסרט התיעודי "העוטף" (2024).
תושבת כפר עזה בעבר ומפונה בשפיים בהווה (2024)