הרהורים על הוראת הקולנוע

השחקן, המבקר והמורה דני מוג'ה שכיהן כראש המחלקה לקולנוע במכללה האקדמית בית ברל ולימד קולנוע במכללה האקדמית ספיר במשך עשרים שנה, יוצא לגמלאות. במכתב פרידה מהורהר ועמוק מעבודתו כמרצה הוא מתייחס לניסיון שצבר בהוראת הקולנוע על רקע המלחמה הרחבה ששינתה את המציאות בשבעה באוקטובר, תוך העמקה בהיסטוריה של ההוראה ובהשתנות שלה במרוצת השנים.

אמרו לי: "מאחר ואתה יוצא לפנסיה, וצברת ניסיון, כתוב משהו על הוראת הקולנוע". כהרגלי, לא סירבתי. עד מהרה הסתבר לי שבקרקעית תודעתי לא הצטברו תובנות של ממש, אלא מעין קונגלומרט של בעיות, שאלות, סתירות ומחשבות ספקניות. הנה להלן. את התשובות ייתן כל אחד לעצמו תוך כדי תנועה. 
 

24 באוקטובר 2024, כ"ב בתשרי תשפ"ה. מבעד לחלון נשמעים צלילי חגיגה רועשת. "ישראל, ישראל, ישראל, בטח בשם, ישראל, ישראל, ישראל, עזרם ומגינם הוא", מרעים זמר מעל אחת מבמות שמחת תורה. נדמה שדבר לא יפגע באופוריה, גם לא רעש ההליקופטר העושה דרכו, ככל הנראה, למנחת החירום של בית החולים איכילוב. שנה עברית שלמה חלפה מאז החלה מלחמת שמחת תורה תשפ"ד. רבים קיפחו בה את חייהם, רבים עוד יותר הורחקו מבתיהם. חלקנו השתתף בה וחלקנו התנגד לה. מתי היא תסתיים? אולי בקרוב, אולי אף פעם?

אז איך בכלל חוזרים ללימודים? המוזות הרי שותקות כשהמטוסים מפציצים. ואולי איפכא מסתברא, אולי זה הרגע הנכון להתגייס, לצד זה או לשני, שנאמר: וכיתתו מצלמות לחרבותיהם וחדרי עריכה לחנינותיהם? אולי. הלוואי והיה זמן ואפשר היה לתת על כך את הדעת או לפחות לשאול כמה שאלות לפני שמתחילים. 

למשל, בישראל תשפ"ה, מה ההיגיון העומד מאחורי הקריאה לאנשים צעירים לבוא ולהקדיש את ארבע השנים הקרובות ללימודי קולנוע? או, איך נכון לחזור עכשיו לפרויקט גמר שתהליך יצירתו החל לפני השבעה באוקטובר 2023? וגם, מה מאחלת לעצמה סטודנטית שמתחילה היום את לימודי הקולנוע? איזה עתיד מקצועי מחכה לה ולחבריה? 

האמת היא שאלה שאלות דומות שתמיד היה ראוי לחשוב עליהן, גם בשנים רגילות, אם יש כאלה בכלל במחוזותינו. חלקן שאלות אוניברסליות. איך נכון ללמד קולנוע היום, בעידן הדיגיטלי, בעידן הבינה המלאכותית, המציאות הרוויה, המדיה החדשה? או, כיצד השפיעה האקדמיזציה על בתי הספר המקצועיים לקולנוע? האם יש ללמד קולנוע כפי שמלמדים אמנות חזותית או כפי שמלמדים את אמנויות הבמה? האם יש להפריד בין הוראת מקצועות הקולנוע לבין לימודי הקולנוע העיוניים? 

ואצלנו – מדוע ולשם מה מספר תלמידי התיכון הניגשים לבגרות בקולנוע בישראל הוא הגבוה בעולם? האם זה טוב? האם זה רע? האם זה נעשה בכוונת מכוון או פשוט קרה? וממש קרוב אלינו. האם יש להסדיר את ריבוי בתי הספר העל תיכוניים לקולנוע בישראל? מתוך הפרסומים של בתי הספר השונים (ספיר, בית ברל, סמינר הקיבוצים, אונ' תל אביב, בצלאל, מעלה, סם שפיגל ומנשר), עולה שכ-70% מבוגרי המסלולים לקולנוע השתלבו לאורך השנים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. בחישוב זהיר מדובר במעל 3,000 בוגרים רק במאה העשרים ואחת. האם נכון להמשיך ולהציף את שוק העבודה באנשי קולנוע צעירים? האם צפויה להם עבודה או אבטלה?
האם ריבוי בתי הספר מעיד על מגוון פדגוגי? מיהו הבוגר הראוי העומד לנגד עיניהם של בתי הספר לקולנוע בארץ? כיצד הם גוזרים את הפדגוגיה ומממשים שיטת הוראה התואמת את אידיאל הבוגר הראוי? האם הם מבקשים לפתח יוצרי קולנוע לתעשייה קיימת או לפתח קולנוע מסוג חדש שיוביל את הקולנוע והטלוויזיה הישראליים לאפיקים חדשים?

מספרם הגדול של בתי הספר לקולנוע בישראל מעמיד אותם בתחרות על לבם של הסטודנטים הפוטנציאליים. מטבע הדברים מנסה כל בית ספר לייחד את עצמו ולהבליט את ייחודו. אלה מדגישים את הסביבה האקדמית המבורכת ואת התואר הנלווה אליה, אלה את היחס לסטודנט והפיתוח האישי ואחרים דווקא את איכות הציוד והשעות הרבות המוקדשות לעשייה ולהתנסות. אבל התחרות ההולכת וגוברת על לבם של המועמדים, שמספרם הפוטנציאלי הגיע ככל הנראה לרוויה, דוחפת את בתי הספר גם לטשטוש ההבדלים ביניהם (קצת כמו התחרות בין מפלגות האופוזיציה בישראל). כולם מבטיחים, בדרך זו או אחרת, גם הכשרה מקצועית, גם פיתוח עצמי אינדיווידואלי וגם התפתחות תרבותית אינטלקטואלית תומכת באמצעות חשיפה ליצירות מופת ולעיקרי המחשבה הרעיונית העכשווית בעולם המערבי.

מה רע בכך? איפה הבעיה? צבי לם, מגדולי המומחים הישראלים לפדגוגיה, חשב שיש בכך בעיה של ממש. לדבריו, סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיווידואציה הם הגיונות סותרים בהוראה ויש להפריד ביניהם, כי הם מחבלים זה בזה. אולי הוא צדק? וגם אם הוא טעה ראוי לתת על כך את הדעת, לא?
ברחבי העולם נראה שקיימת הסכמה עם המחשבה של לם. יש בתי ספר לקולנוע המתמקדים בהכשרה מקצועית לתעשייה קיימת. בהם בדרך כלל בוחר הסטודנט את המקצוע מלכתחילה (למשל, בבית הספר הבינלאומי לקולנוע בקלן המסלולים הם: בימוי, הפקה, תסריט, צילום, עריכה ומדיה חדשה-אפקטים מיוחדים). יש המתמקדים בתחום אחד (כמו לימודי אנימציה או קולנוע דוקומנטרי), יש המפרידים בין לימודי קולנוע (CINEMA STUDIES) לבין הכשרת יוצרים (FILM AND TELEVISION SCHOOL) ויש כאלה המעודדים הרחבת אופקים וצבירת ניסיון בחיים הממשיים - שהם תנאים הכרחיים להתפתחותם של מספרים קולנועיים. 

בישראל כאמור זה פחות מקובל (להוציא אולי את לימודי התואר השני). האקדמיזציה של לימודי הקולנוע הביאה לכך שסטודנט המייעד את עצמו להיות יוצר קולנוע וטלוויזיה נדרש לאותו סל עיוני ויכולות אקדמיות כמו זה שהגיע לבית הספר בכוונה להכשיר עצמו להיות תאורן או מנהל הפקה או איש אפקטים מיוחדים. אולי טוב שכך, אבל אולי לא? 
איך למשל יש ללמד את תולדות הקולנוע עבור סטודנטים המייעדים עצמם ליצור סרטים או לעבוד במקצועות המאפשרים את היצירה? האם הדבר חיוני בכלל? האם נכון ללמד את תולדות הקולנוע באותו האופן גם עבור אנשי תעשייה לעתיד וגם עבור אלה המייעדים עצמם למחקר אקדמי ולהוראה? האם צריך בכלל ללמד את תולדות הקולנוע בבית ספר שנועד להכשיר יוצרים וטכנאים לתעשייה קיימת? האם כדי להפוך להיות עוזר במאית מצטיין הכרחי להכיר במהלך ההכשרה המקצועית את הרקע להתפתחות הניאו-ריאליזם האיטלקי?

התשובה נשלפת עוד בטרם הסתיימה השאלה: בוודאי, לא יעלה על הדעת שבמאית או תסריטאי לא יכירו את ההיסטוריה של האמנות שהם עומדים לעסוק בה. ומאחר והבמאיות ועוזרי הבמאיות לעתיד לומדים באותה הכיתה יתכבדו העוזרים בסבלנות וילמדו גם הם את ההיסטוריה של המדיום. זה לא יזיק להם.

מעיון בסילבוס של "תולדות הקולנוע" בשלל בתי הספר נראה שחלה הסכמה רחבה ביניהם על מה ובאיזה קצב יש ללמד מקצוע זה. האמת היא שהוראת התחום לא השתנתה בהרבה לאורך חמישים השנים האחרונות. האם זה מעיד על מסורת מוצקה או דווקא על סטגנציה ועמידה במקום? בשנות השבעים הקיפה ההיסטוריוגרפיה של הקולנוע המדבר ארבעה עשורי יצירה, היום נוספו לה עוד חמישה עשורים. היא הכפילה עצמה בזמן ומכילה כעת כביכול את התפתחות הקולנוע מחוץ לאירופה וארצות הברית. אז איך מתמודדים עם המשתנה הזה? מוסיפים שעות, מצמצמים נושאים, חושפים את הסטודנטים לפרובלמטיקה? מפסיקים ללמד את המקצוע בהכללה ועוברים ללימודי תקופה מסוימת (כפי שעושים בלימודי היסטוריה של תחומים אחרים)?

הוראת ההיסטוריה של הקולנוע מכוונת אם כך לשלושה סוגי סטודנטים. כולם בוגרים ראויים. אלה שיצאו מן הלימודים ויהיו ליוצרי קולנוע (כותבי תסריטים, במאים) אלה שיהוו אנשי תעשייה מצטיינים ואלה שיעסקו בצדדים תיאורטיים יותר של הקולנוע (מחקר, כתיבה, אוצרות, הוראה ניהול מוסדות קולנוע וכולי). האם לא ראוי היה לפתח מתודיקה שונה עבור כל אחד מהקהלים האלה?

האם הלמידה בסדר כרונולוגי באמת יעילה? האם אין בזה שחזור מואץ של תהליך ההתרחקות מן העבר והעצמת השכחה? איך אמר לי פעם בוגר טרי בטכס הסיום? "האחים לומייר? דווקא זוכר, הם אלה מפעם, מלפני ארבע שנים, כשרק התחלנו". 

מורה לתולדות הקולנוע שניסה להתמודד עם הפרובלמטיקה הוא צ'אד וילסון, המלמד סטודנטים במסלול המעשי במכללת סאוואנה שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית. לדבריו, הוא ביטל לחלוטין את המעקב הכרונולוגי אחרי התפתחות הקולנוע ב-120 השנים שחלפו מאז המצאתו. במקום להעניק לסטודנטים מושג והתמצאות כרונולוגית הוא בחר לטעת ביוצרים לעתיד מקורות השראה ספציפיים הנראים לו רלוונטיים לימינו אנו. אחרי מבוא המכשיר את הסטודנטים להתבוננות ביקורתית ותשומת לב למכלול הפרטים המרכיבים את היצירה הקולנועית, מורכב הקורס מסדרה של מפגשים העוסקים בצמדי סרטים: יצירה עכשווית בולטת ולצידה יצירה היסטורית המייצגת את המקור האסתטי, טכנולוגי או אידיאולוגי של היצירה העכשווית. 
יתרה מכך, הוא אינו מסתפק בהגשת עבודות כתובות ומטיל על המשתתפים בשיעור לבצע תרגילים מעשיים המעידים שהסטודנטים הפנימו את העקרונות האסתטיים והתמטיים של הסרט ההיסטורי ומסוגלים לתרגם אותם ליצירה עכשווית משלהם.

כך ראוי בעיניו ללמד מונטאז' סובייטי, אקספרסיוניזם גרמני, ניאו-ריאליזם איטלקי, קולנוע איראני פיוטי, ופילם נואר צרפתי. ראוי לנסות זאת, הלא כן? אין זה דבר של מה בכך - כדי לבצע אותו כהלכה דרוש תיאום בין הלימודים העיוניים לבין הלימודים המקצועיים. ועוד בטרם התיאום, רצון לתיאום. ויתור על עצמאות לטובת אינטגרציה פדגוגית. 
 

הנה סוגיה אחת שניתן להתחיל איתה. היא אפילו דחופה שהרי השנים מצטברות ורצוי להתייחס אליה ממש בקרוב. הרכבת של האחים לומייר כבר דוהרת וכדאי לא לפספס אותה. מאידך, בספיר זה לא ממש רלוונטי, הרי הרכבת מהצפון עוצרת באשקלון ולא ממשיכה, ומי יודע מתי אם בכלל תגיע לשדרות?
 

דני מוג'ה, שחקן, מבקר ומורה. כיהן כראש המחלקה לקולנוע במכללה האקדמית בית ברל. לימד קולנוע במכללה האקדמית ספיר במשך עשרים שנה. היה המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע הישראלי-יהודי באיטליה ושל צ'ינמה איטליה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי בישראל. מגיש, ביחד עם יונתן גת, את "פסטיבל כאן", הסכת הקולנוע השבועי של תאגיד השידור הציבורי.  הפיק את הסרטים התיעודיים "כמה אהבה" (בימוי: כנרת חי-גילאור, 2010) ו"החגורה של נעמי" (בימוי: ג'ראר אלון, 2005). ספרו "אהבנו כל כך –                                      מאה סרטי מופת" יצא לאור ב-2003. שימש בעבר כמנהל שירות הסרטים הישראלי.