קולנוע ללא גבולות: כיצד תעשיית הקולנוע תגשר על קונפליקטים בעולם משתנה

אשת הקולנוע אסנת בוקופצר, כאילו מתוך תסריט, משתפת בחוויותיה בתעשיית הקולנוע הבינלאומית. החל בהשפעתו של טבח השבעה באוקטובר על הקולנוע המקומי וכלה בנרטיב הישראלי כולו בתמהיל הקולנוע העולמי. כחלק מצוותי ההפקה והתוכן של הפסטיבלים החשובים בעולם, אסנת מנסה לפענח מהו הפתרון האולטימטיבי מבחינתה לחרמות התרבותיים על היצירה הישראלית וכיצד ניתן לקדמה בזירה הבינלאומית.

צילומים: אסנת בוקופצר

כותרות פתיחה

שבעה באוקטובר 2023. שבעה באוקטובר 2024. הרגש לא מסוגל להכיל שעברה שנה. נאלם הרגש, עצר את נשימתו ונותר קפוא. בזמן. 

פוליטיקה היא ממני והלאה. מה שחשוב לי מאז ומעולם הם סרטים, כאלה שמרימים את הנפש למחוזות אחרים, שמעניקים ממדים נוספים ליקום, למוח, לעיניים, לאוזניים, ללב. קולנוע מאחד, אוניברסלי. סרט טוב הוא סרט טוב בכל מקום. כשהוא טוב נרגיש מאוחדים, אין צורך במילים.

מה שמניע אותי זה הצורך לְקַשֵּׁר, למצוא את הדרך לעשות ביחד, לגלות את המשותף, המאחד, לחבר. הלו דולי. 

מה שמאתגר אותי זה למצוא דרכים לשמור על התעשייה שלנו במרכז העשייה הבינלאומית.

אוהבת קולנוע. שונאת פוליטיקה. בשנתיים האחרונות קשה לי להתעלם מהעובדה שהם באים FRAME BY FRAME.

אקספוזיציה

בעשור האחרון, לאחר 35 שנים מתגמלות בעולמות הרכש, ההפצה והשיווק של סרטים זרים וישראליים, לקחתי על עצמי לשווק את תעשיית הקולנוע הישראלי בעולם. מכירה את התעשייה הזו מבחוץ ומבפנים, ורבים מהאנשים העובדים בה, גם פה גם שם. 

מנהלי קרן רבינוביץ לאמנויות הסכימו לעבוד איתי, לתמוך בתעשייה שלנו כדי שתגדל, שתרחיב שיתופי פעולה בעולם, הסכמי קופרודוקציות, פאנלים וכדומה. שלתעשייה שלנו יהיה חלק משמעותי בתעשיית הקולנוע העולמי. שמפיקים ויוצרים ימצאו שותפים לקופרודוקציות, שהסרטים ימצאו מסך בפסטיבלים ובהפצה בינלאומיים. 

הצלחתי רוב הזמן להתעלם מהעובדה שאנחנו לא תעשייה קטנה או גדולה, אנחנו ישראל - ויש לזה משמעות שאינה קשורה לאיכות הסרטים שלנו, היוצרים שלנו, הנרטיב שלנו.

פסטיבל הסרטים בטורונטו 2019

P.O.V

על אי בודד

הקורונה הפכה את עולמנו לפני כמעט חמש שנים. מדינת ישראל סגרה את שעריה. אין יוצא, אין בא. שנתיים על אי בודד. מבחינתי, לאחר שנה עמוסה בנסיעות לפסטיבלים ושווקים ברחבי העולם, שנה בה סגרתי מפגשים ושיתופי פעולה עם מנהלי קרנות, מנהלי מוסדות קולנוע, שותפים לדרך והשתתפות של מפיקים ישראליים בפאנלים בינלאומיים לשנת 2020, מצאתי את עצמי בסגר, מול מסך טלוויזיה, מנסה להבין לאן. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בידוד, לא רק כפשוטו אלא גם בהבנה שתעשיית הקולנוע באירופה חזרה לפעילות לאחר מספר חודשים, לפחות באופן חלקי, שכן יש באפשרותם להיכנס לרכב ולנסוע למדינה אחרת. התעשייה שלנו, לעומת זאת, תקועה ללא אפשרות להגיע לשום מקום, לפגוש מפיקים או למצוא שיתופי פעולה. לנו אין אפשרות לנווט בתוך הסגר הגיאוגרפי בו אנחנו חיים. 

הזום פרץ לחיינו בסערה והמפגשים נעשו בעזרתו - גם פאנלים, גם פסטיבלים. ברגע מסוים, כשגבולות המדינה נפתחו לשתי דקות, הצלחנו יחד עם פסטיבל קולנוע דרום להביא קבוצת יוצרים מקפריסין לפסטיבל כדי לנסות ולסגור את הסכם הקופרודוקציות המתמהמה עם קפריסין ולהפגיש בין מפיקים ויוצרים, משם ומכאן. 

דלתות מסתובבות

תם הסגר. פסטיבלים חזרו לפעול, אבל משהו השתנה; ליוצרים במדינות הקטנות אין כסף, הקורונה שינתה את המצב הכלכלי. לבתי הקולנוע לקח זמן להחזיר את הקהל לצפות בסרטים והזום כאמור הפך לכלי מקובל לפגישות. גם מפיקים שכן נסעו לפסטיבלים ויתרו על התשלום לתגים, קבעו פגישות בעיר מחוץ לשוק, כך שחוץ מפגישות שנקבעו מראש אף אחד לא ידע שהם נמצאים בשטח. זו הייתה התאוששות איטית, וכמות המשתתפים בפסטיבלים ירדה בעשרות אחוזים. גם התעשייה הישראלית שינתה פניה בכל הקשור לנסיעות לפסטיבלים בינלאומיים ורק מפיקים שיכולים להרשות לעצמם או שהוזמנו לפסטיבלים כי פרויקטים שלהם התקבלו - נסעו. 

החלטתי שאם לא יוצאים אז אפשר להביא. בעזרת שותפיי האיטלקים הנדיבים, הגיעו בשנתיים האחרונות שתי משלחות של מפיקים איטלקים לפסטיבל חיפה וקשרים החלו לקרום עור וגידים. קופרודוקציות נוצרו בזכות מפגשים אלה. 

השמחה הייתה קצרה. תוצאות הבחירות והמהפכה המשפטית סובבו שוב את הדלת. את הסימנים הראשונים, שמהם כאמור התעלמתי, קיבלתי בפסטיבל קאן 2023, כאשר בפאנל הנשים הבינלאומי השנתי שלי שאני מארגנת בפביליון הישראלי, לרוב בחסות וויפטי (WIFTI - (Women in Film & TV העולמי, החליטו חלק מחברות ההנהלה שאינן מוכנות לתת חסות כיוון שהוא מתקיים בפביליון הממומן על ידי משרד התרבות הישראלי. כעסתי. גוף שמטרתו לתמוך בנשים משלב שיקולים פוליטיים בהחלטות שלו. אני, שלא מוכנה לערב פוליטיקה בעבודה שלי, הסברתי והסברתי. בסוף הן ויתרו חלקית - לא יתנו חסות, אבל ישתתפו בו ויפרסמו אותו בניוזלטר שלהן. הפביליון הישראלי היה גדוש בנשים מכל העולם שהגיעו לדבר על גילנות בתעשיית הקולנוע. 

באותו זמן חשבתי שסגרתי את הדלת על הפרק הזה.

אנטי-ישראליות = אנטישמיות?

ספטמבר 2023. וויפטי העולמי מקיים מפגש מנהלות בינלאומי בהלסינקי ואני אחת מהן. במקביל הוזמנתי גם לשוק של פסטיבל הסרטים בהלסינקי. הזמינו לי חדר ותג ואז אימיילים התחילו להגיע ממנהלות השוק. הראשון הודיע לי שהן לא מתכוונות לשים ליד השם שלי בקטלוג את המילה ישראל ולפני שהספקתי להגיב קיבלתי מייל שני המבקש ממני לא לקבוע פגישות בשם קרן רבינוביץ או בשם וויפטי ישראל. או להזכיר את המילה ישראל. אירועי וויפטי הן הסיבה שבכל זאת נסעתי. 

הגעתי לפסטיבל והדיסוננס היה מטורף: מנהלות הפסטיבל מחבקות ונחמדות, כמו גם נשות וויפטי, אבל לי אסור לומר מאיפה אני, לחלק כרטיסי ביקור או לקיים פגישות. כן היה להן חשוב להבהיר לי שאותי כולם אוהבים ומכבדים, אבל לא את השיוך שלי. כשקולגות שפגשתי לראשונה שאלו מאיפה הגעתי, אמרתי שאני מהמדינה שאסור להזכיר את שמה. כדור שלישי האמנתי שהאנטישמיות/אנטי-ישראליות מאיתנו והלאה: זה נכון שלא כולם מקבלים אותנו, אבל יהיה טוב. רק שהפעם לא הצלחתי שלא לחשוב על משפחתי טרום מלחמת העולם השנייה, שהאמינה שיהיה טוב. עודדתי את עצמי בכך שאני מבקרת במדינה שאף פעם לא הייתה בעדנו ואנחנו בכל מקרה לא עושים איתם סרטים. מנסה עדיין לטאטא מתחת לשטיח.

חזרתי ישירות לפסטיבל חיפה, ב-2 באוקטובר 2023. משלחת מפיקים איטלקים שהזמנתי הגיעה לפגוש מפיקים ופרויקטים ישראלים חדשים. ניסיתי לשכוח את החוויה עד יעבור זעם. 

שבילי הזעם 

שבעה באוקטובר. ביומיים הראשונים קיבלתי מיליון הודעות מחברים וקולגות בעולם. ביום הרביעי הם נעלמו, נאלמו. הנסיעה הראשונה שלי במהלך המלחמה הייתה בדצמבר, לטקס האוסקר האירופאי. הבנתי שחשוב להפגין נוכחות, לא באמת ידעתי עד כמה. קולגות שראו אותי בזווית העין קיבלו במפתיע הודעת וואטסאפ וחלפו על פניי כלא רואים. אחרים שאלו אותי למה אנחנו כתעשיית קולנוע לא מתנגדים למה שהממשלה שלנו עושה בעזה. לא הייתי מוכנה לזה, קיוויתי לאמפתיה, הבנה. 

ברלין הייתה מלאה בכתובות של FROM THE RIVER TO THE SEA  ולא ידעתי איפה לשים את עצמי. 

טקס האוסקר האירופאי ברלין 2024

סצנות

פברואר 2024

פסטיבל ברלין. רבים ממבקרי השוק הופתעו שיש לישראל דוכן בברלין. מחאה פרו פלסטינית "חצתה גבולות" ונכנסה לתוך בניין המרקט ללא שום בעיה. מפיצים ומפיקים ישראליים שהגיעו לדוכן שיתפו שסרטים שנקנו להפצה בעולם הוחזרו אליהם, כיוון שהמפיצים המקומיים ובעלי בתי הקולנוע לא מוכנים להפיץ סרטים ישראליים בעולם, ומפיקים זרים פרשו מקופרודוקציות עם מפיקים ישראליים. וכן, היו גם כאלה שבאו לתת חיבוק, לומר שהם מזדהים, לשאול לשלומנו. סיכות ודסקיות החטופים שהיו על הדלפק בדוכן נלקחו כאילו מדובר באביזר אופנה מבוקש. 

בניין השוק פסטיבל ברלין 2023

אפריל 2024 

הקשרים החמים שלנו עם הפסטיבל ושוק הסרטים בקפריסין מביאים אותנו אליהם החל מהשנה הראשונה בה חנכו את שוק הסרטים שלהם ב-2022. בפסטיבל הוצגו סרטים ישראלים, בשוק פרויקטים ישראלים. שיתופי פעולה החלו להירקם בין פסטיבל קולנוע דרום ובין DOT ON THE MAP - ימי השוק בפסטיבל קפריסין. נותר רק לחתום על הסכם הקופרודוקציות בין המדינות. באפריל 2024 ההסכם נחתם בין משרדי החוץ. הקפריסאים נעלמו. החברים הטובים שלנו לא ענו על אימיילים. לפסטיבל ולשוק לא נבחרו סרטים או פרויקטים, והיוצרים הקפריסאים חתמו על מכתב המוחה על חתימת ההסכם. הסבירו לי שהיוצרים הקפריסאים מזדהים עם הפלסטינים. 

מאי 2024

כמנהלת האמנותית של הפביליון הישראלי בקאן מטעם משרד התרבות והספורט, הבנתי עוד במהלך פסטיבל ברלין (בהמשך לפגישה שם עם מנהלת השוק בקאן) שיש מדינות שדורשות שלא יאפשרו לנו לשכור פביליון השנה. בעזרתה של מנהלת השוק הצלחנו למנוע את החרם הזה. 

מנהלות וויפטי העולמי מודיעות לי שוב שהן לא יתנו חסות, אך הפעם גם לא ישתתפו ולא יפרסמו את פאנל הנשים הבינלאומי השנתי שאני מפיקה בקאן. הפעם הסבירו לי: "זה לא קשור אלייך, אנחנו לא נגדך באופן אישי, אלא למדינה שלך שמבצעת "רצח עם". ושוב כעסתי, נלחמתי, הסברתי, הפעם לא עבד. הן, כדי להוכיח את צדקת דרכן, ערכו הצבעה דמוקרטית לגבי השאלה האם לפרסם את הפאנל של גוף המשלם להן דמי חברות. קיבלתי במייל את תוצאותיו בגרף יפה וצבעוני: 66% מהמצביעות  נגד ישראל ו-33% בעד (בהצבעה השתתפו תשע נשים).

את פאנל הנשים הבינלאומי הקבוע כמובן שקיימתי בפביליון הישראלי בהשתתפות שש פאנליסטיות נפלאות מכל העולם בנושא "נשים בלתי נראות באזורי קונפליקט". הגיע קהל למרות הכל. היה מרגש.  

בתוכנית האמנותית של הפביליון נעתי בין הצגת סרטים ישראליים חדשים ובין דיאלוג פתוח, מפגש עם חברים, הקשבה, הסברה. מבית הספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר קיבלתי שלושה מקבצי סרטים קצרים שנעשו על ידי סטודנטים המספרים את החיים בעוטף לפני 7 באוקטובר. הקרנו אותם בכל יום. הפביליון לא היה עמוס כמו בכל שנה, אבל הגיעו אנשי תעשייה מכל העולם כדי לשאול, לדבר, להקשיב.

פסטיבל קאן 2024, פאנל נשים באזורי קונפליקט

התרה

השיקום יהיה ארוך, בכללי ובפרטי. ייקח שנים להחזיר את התעשייה שלנו למקום בו הייתה ב-2019 - טרום קורונה, טרום המלחמה. ה"חרם הבלתי רשמי" נותן את אותותיו בכל תחומי התעשייה, לכן הכי חשוב זה להיות! בכל מקום, כל הזמן. שאף אחד לא יעלה על דעתו שאנחנו משתתפים ב"חרם" .

פסטיבלי ושווקי קולנוע לא יכולים להחרים יצירות או יוצרים. תפקידם לאפשר דיאלוג, ליזום אותו, ואם הם לא יוזמים אותו, אנחנו ניזום אותו. נציין בכל הזדמנות שאנחנו יוצרי קולנוע ולא פוליטיקאים. שממשלות נופלות וקמות. שמלחמות מתחילות ומסתיימות ולפסטיבלי קולנוע יש תפקיד ליצור פלטפורמה לשיתופי פעולה בין יוצרים ממדינות או אזורים הנמצאים בעימותים או סכסוכים. אלו הזדמנויות ליוצרים להכיר ולהתחבר אחד לשני דרך האמנות, להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות. כך נוצרים פרויקטים שמגשרים בין תפיסות עולם ויוצרים בסיס לדיאלוג משותף. 

סרטים שמוקרנים בפסטיבלים מצליחים להוציא לאור נושאים שבדרך כלל נשארים מחוץ לשיח המרכזי ולהצית דיון גלובלי סביבם. סרטים בפסטיבלים בינלאומיים חושפים סיפורים אישיים מעוררי השראה, המגלים את המורכבות האנושית במצבים של עימות, אי שוויון ורדיפה. סיפורים אישיים אלו יכולים לשנות את האופן שבו אנשים תופסים קונפליקטים ולהראות צדדים פחות מוכרים שלהם, ובכך לעודד יותר חמלה והבנה בין עמים. 

אמנות הקולנוע היא אמנות אוניברסלית, המסוגלת לגעת בליבם של אנשים באופן ישיר. הפסטיבלים מאפשרים ליוצרים להעביר מסרי שלום, פיוס וסולידריות שחורגים מגבולות פוליטיים או אידיאולוגיים. 

בכך, פסטיבלי קולנוע יכולים לשמש ככלי רב-עוצמה לקידום שלום עולמי ופתרון סכסוכים, הן ברמת הדיפלומטיה התרבותית והן ברמת האינטראקציה האנושית היומיומית.

ככל שנתמיד להעביר את המסר הזה לעולם, נאפשר דיאלוג פתוח, ונאפשר למנהלי פסטיבלים, מפיקים, מפיצים, יוצרים, מנהלי קרנות ועוד, להבין שלקולנוע יש תפקיד משמעותי מעבר להנאה - בשינוי נרטיבים וקשרים בין בני אדם באשר הם. 

האם אנטי ישראליות היא האנטישמיות החדשה?

מצד אחד, ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל, כמו ביקורת על כל מדינה אחרת, עשויה להיות חלק משיח פוליטי חופשי ולא בהכרח משקפת עוינות כלפי יהודים. ביקורת על ממשלות או מדינות מתרחשת ברחבי העולם ואינה נתפסת כאנטי-גזעית או אנטי-דתית, ולכן יש הטוענים שביקורת על ישראל או מדיניותה לא צריכה להיות קשורה בהכרח לאנטישמיות.

מצד שני, יש מי שמצביעים על כך שאנטי-ישראליות יכולה לעיתים להיות ביטוי לאנטישמיות חדשה, מוסווית או מתוחכמת יותר. ההסתה והדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל כמקום הלגיטימי ליהודים, שימוש בנרטיבים אנטישמיים מסורתיים בהקשר לישראל (כגון השוואת ישראל לנאצים או טענות שהמדינה שולטת בעולם בדרכים מסוימות), ובידוד של ישראל כשעיר לעזאזל בזירה הבינלאומית—כל אלה נתפסים כסוג של אנטישמיות מודרנית.

בסופו של דבר, ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין אנטישמיות אנטי-ישראליות תלויה רבות בהקשר ובאופן שבו מתבטאת הביקורת. הגבול בין השניים עשוי להיות דק.

כותרות סיום

קולנוע ככלי דיפלומטי
מאז ומתמיד האמנתי שלקולנוע יש כוח לגשר על פערים וליצור דיאלוג בין עמים ותרבויות. כמי שפועלת בתחום שנים רבות, ראיתי במו עיניי כיצד סרטים הצליחו לשנות תפיסות, לרכך עמדות ולעורר שיח אפילו במקומות בהם נראה שהמציאות הפוליטית חסרת תקווה. אבל כעת, כשהמציאות הפוליטית והבינלאומית שינתה פניה, מצאתי את עצמי תוהה כיצד אפשר להחזיר את האמונה הזו לתוקפה.

הקרב על התעשייה הישראלית
בזמן שישראל מתמודדת עם בידוד פוליטי וחרם תרבותי, אני רואה יותר ויותר יוצרים שנאבקים לשמור על יצירתם בחיים, להישאר רלוונטיים בזירה הבינלאומית. ראיתי כיצד יוצרים ישראלים מוכשרים, ששמם הולך לפניהם בעולם, נאלצים לוותר על הזדמנויות בקופרודוקציות או באירועים בינלאומיים. השאלה שניצבת בפני התעשייה הישראלית כעת היא איך ממשיכים מכאן? איך נשארים חלק מהשיח הבינלאומי כשהמציאות הפוליטית תוקפת אותנו מכל הכיוונים

יצירת גשרים חדשים
אולי התשובה היא לא לנסות לחזור למה שהיה, אלא לברוא מודל חדש. לגלות דרכים אחרות לעבוד יחד, לחצות את הגבולות הלאומיים והתרבותיים. אולי הדרך היחידה להיאבק בבידוד היא להושיט יד דווקא למקומות שמאתגרים אותנו. למצוא קולות דומים בתעשיות מקבילות ברחבי העולם, אולי באזורים אחרים שגם הם מצויים בקונפליקטים פוליטיים וחברתיים. ליצור דיאלוג דרך סרטים שהם לא רק על סכסוך, אלא גם על המשותף והאוניברסלי שבקולנוע.

זהו האתגר שאקח על עצמי. להמשיך לקדם את תעשיית הקולנוע הישראלית בזירה הבינלאומית. לא רק כי אני מאמינה ביכולות של היוצרים הישראלים וביצירה שלנו, אלא גם כי אני מאמינה בכוחו של הקולנוע לשבור חומות, לגשר על פערים ולהצית שיחות חשובות בין עמים ואנשים. זהו הכוח האמיתי של האמנות שלנו, וזו הסיבה שאני ממשיכה.

פסטיבל סלוניקי 2023

אסנת בוקופצר עובדת בתעשיית הקולנוע הישראלית כ-45 שנה. בעשור האחרון מתמחה בניהול קשרי חוץ וקופרודוקציות לתעשיית הקולנוע מטעם קרן רבינוביץ לאומנויות, עוסקת בניהול האמנותי של הפביליון הישראלי בפסטיבל קאן מטעם משרד התרבות והספורט, מפיקה פאנלים בינלאומיים בפסטיבלים שונים בעולם ובישראל, נשיאת WIFT ISRAEL וראש ועדת האירועים והתעשייה בהנהלת WIFTI הבינלאומית. בנוסף, התמחתה ברכש ובהפצה של סרטים בינלאומיים וישראליים ועריכת תסריטים .