הקלטת "רחל מאופקים", סרטה של זהר וגנר

המקליט והמרצה תולי חן נזכר בחבירתו לבמאית זהר וגנר לפני ותוך כדי יצירת הסרט "רחל מאופקים". בכתיבתו שוזר תולי את הרקע הרחב וההיסטורי שלו בהקלטת סאונד בחוויית ההקלטה של הסרט. בלתי ניתן להפרדה מבחינתו הוא הסיפור שעומד מאחורי גיבורת הסרט, רחל, ומשמעות העבודה המאומצת על הסרט ההיברידי שמספר את סיפורה הלא ייאמן. 

צילומים: תולי חן

עם זהר וגנר נפגשתי לראשונה במהלך ההכנות לסרט "סבוי". מדובר באירוע טרור שנחרט בזיכרוני בתקופת הנעורים. בתחקיר של זהר היא גילתה ונתנה דגש לאלמנט מפתיע מאוד שקשור לסאונד ולהקלטה. באותו ערב, כאשר מחבלים פרצו מהים בסירה, תושב האזור רוברט וגנר, שהיה חובב סאונד, שמע את המתרחש דרך רשת הקשר המשטרתית. וגנר (אין קרבת משפחה), שהתגורר בזמנו לא רחוק מהטיילת, אסף את ציוד ההקלטה שברשותו, התקרב לבניין המוזנח ברחוב גאולה, הזדחל צמוד לגדר שהקיפה את המלון, התמקם עם מכשירי ההקלטה והמיקרופונים על המדרכה ובנה מערך הקלטה. הוא השתמש בציוד יוקרתי שלא היה נפוץ בארץ באותה תקופה: מכשיר הקלטה שוויצרי מסוג "נגרה" עם סרט מגנטי ששימש בדרך כלל להקלטת סרטי קולנוע או מוזיקה. לאורך הלילה, עד לפריצה עם שחר, הוא הקליט במקצועיות ובקור רוח את המתרחש מחוץ לבניין, והצליח למקם מיקרופון מוגבה שקלט את הסאונד המתרחש בחלקו הפנימי של המלון - שם שהו המחבלים ובני הערובה. כל זה כשהוא שוכב על המדרכה, תוך כדי סיכון חייו, מחליף סרטי הקלטה ומנהל רישום קולי של מספרי סלילים.
 

בהכנותיי להקלטת "סבוי", החלטתי שאני מוכרח להשיג מכשיר "נגרה" שבארץ יצא משימוש כבר עשרות שנים קודם לכן. בעזרת חברי ליביו כרמלי הצלחנו להפעיל מכשיר ישן ולבצע טסטים. הכוונה הייתה להקליט את "סבוי" על אותו מכשיר מיושן, על כל מגבלותיו, ולנסות לקבל סאונד מונו תקופתי הייחודי לאותן שנים, כפי שמחלקות אחרות בסרט - כמו ארט, הלבשה, שיער ופרופס - חיפשו אף הן סגנון תקופתי. 

דמותו של וגנר החובב המושבע הזכירה לי את פיליפ מהסרט "צלם חובב" של קשישטוף קישלובסקי, הרוכש מצלמת 16 מ"מ קטנה לתיעוד ביתו ונסחף אחר תחביבו.

אני סבור שזהר וגנר, לו הייתה חיה במציאות המאפשרת זו, הייתה שמחה לצלם את סבוי בפילם, חומר הגלם הטבעי של התקופה, ולהקליט אותו בנגרה בסרט מגנטי בעל סאונד חם ושונה מהסאונד הדיגיטלי העכשווי. אבל חלום ומציאות לחוד. המדיה הדיגיטלית יותר זולה וידידותית להפקה וכך לבסוף צולם והוקלט "סבוי" באמצעים דיגיטליים.

כשהתפרסם סיפורה של רחל אדרי מאופקים ב-8 באוקטובר, חשבתי כמה רחל מזכירה לי את כוכבה לוי מ"סבוי". שתי הנשים הצליחו להשתמש באותו כוח נשי, אימהי, מזרחי. בארסנל שלהן היו השפה הערבית, האהבה לארח והדאגה לאחר. אלו שני אירועים בעלי מאפיינים דומים רבים: בני ערובה, הצלת חיים כנגד כל הסיכויים וחילוץ הרואי. שניהם הפכו לסרטים. ב"סבוי" המחבלים הגיעו אמנם חמושים, אבל גם עם מסרים של שלום (כך כתבו בעלונים המודפסים שזרקו מהחלון). מסרים אלו נתנו לכוכבה לוי, גיבורת "סבוי", בסיס לדיאלוג עם המחבלים. אבל במקרה השני, באופקים של 2023, הגיעו לביתה של רחל אדרי דור של מחבלי נוחבה שלא שמע על ימיו הראשונים של הפת"ח בהנהגת יאסר ערפאת, אז תנועה שאינה דתית אלא חילונית דמוקרטית. מחבלים אלו גדלו על ברכי הג'יהאד וחיסול היישות הציונית ובכל זאת, רחל הצליחה לפתוח צוהר ללבם. 

שני אירועים במרחק של 48 שנים זה מזה, שבמרכזם אישה שהופכת לגיבורה בעל כורחה.
 

לא הופתעתי, אם כן, כשזהר פנתה אליי בסביבות ינואר 2024 לתיעוד של רחל באופקים. רגע לפני שביתה המחורר כדורים עובר שיפוץ, יצאנו ליום צילום דוקומנטרי, בו האירועים התגלגלו: השכנים התגודדו סביבנו מתוך סקרנות, ופקד אביתר אדרי, הבן שפעל בזירה, הגיע לבית כשהוא מדריך קבוצת תיירים אמריקאים שעלו לרגל לזירה (בית משפחת אדרי). בהמשך היום תיעדנו את פגישת השחקנים שיגלמו את מחבלי הנוחבה עם רחל, כדי לבדוק את הקונספט בו רחל תהיה השחקנית המשחזרת איתם את אירועי היממה.  
בלוקיישן, בית משפחת אדרי, שם צילמנו, עדיין עמדו שרידים משמעותיים של התופת: סימני דם, שיירי אוכל וקירות מחוררי כדורים. זה היה הרקע לסיפורה של רחל על דוד בעלה ועל אותו ליל אימים.

בסופו של דבר, כפי ששומעים בשיחת טלפון בין זהר לרחל בתחילת הסרט, הוחלט לשחזר את האירוע עם שחקנית שתגלם את רחל, לבנות סט שמשחזר את ביתם של רחל ודוד אדרי ולצלם את שחזור היממה כפי שמצלמים סרט עלילתי. רחל תהיה נוכחת בצילומים, ושיחות עם השחקנים והצוות יתועדו במקביל לצילום הסצנות העלילתיות. ההחלטה הזו יצרה הזדמנות לפסקול אחר, כזה המכיל שלושה מארגים: הסאונד העלילתי, הסאונד הדוקומנטרי והסאונד האקראי.

הסאונד העלילתי  

בסצנות השחזור העלילתי בהן מופיעים שחקנים, הסאונד מוקלט בהתייחסות קולנועית, עם הקפדה על שקט באתר הצילום, דיקציה ואינטונציה, טיפול אקוסטי והדגשת הדיאלוג של השחקנים. השחקנים המגלמים את מחבלי הנוחבה, לדוגמה, מדברים עם מבטא גלילי ותוקנו ללהג עזתי. זהו סוג הקלטה שמנסה להעצים את הדרמה על ידי הבדלים דינמיים בין שקט לרועש, הדגשת הנשימות או הסאונד-אפקטים שאינם טקסט, כמו פיצוץ החלון הדרמטי, טיפוס במדרגות, שקשוק נשקים, רשרוש החמגשיות, או להבדיל - השקט בזמן אכילה משותפת. כאן ההתייחסות להקלטה היא כמו בסרט עלילתי.                                           

הסאונד הדוקומנטרי  

צוות דוקומנטרי קטן: הצלם יאיר פרידמן והמקליטה נור שטדלר, שמנסה ככל יכולתה לתעד דיאלוגים של מאחורי הקלעים. רחל האמיתית מחוברת למיקרופון אלחוטי שמדגיש את הקול שלה בסט הרוחש. רחל צופה במוניטור ומדברת עם זהר הבמאית, רחל יוצאת מחדר המוניטור לתדרוך השחקנים, רחל בשיחה עם המאפרת, או עם אביתר בנה ועם מירב גרובר, השחקנית המגלמת אותה. כמו כן, הקלטת האורחים - השוטרים למשל או המפיקים - שמגיעים לבקר בסט והאינטראקציות של רחל איתם. זו שכבה קריטית לסאונד ולסרט, כי כאן יש אפשרות לשמוע את רחל אדרי לא תמיד מודעת למצלמה, בתוך המולת הסט, ממוסכת על ידי הרעש הסביבתי, מנהלת שיחות מרתקות עם מירב גרובר או משלימה פרטים לאנשי הצוות.

הייתי אומר שהסאונד העלילתי מתרחש בין האקשן לקאט, והדוקומנטרי מתחיל בקאט ונמשך לתוך האקשן.

הסאונד האקראי

שכבה שלישית הם המיקרופונים של מצלמות הקסדה, של הניידים של השוטרים ואנשי מג"ב וימ"מ, של מצלמות אבטחה ומצלמות הטלפונים הסלולריים של תושבי אופקים, שכניה של רחל. באנגלית הם נקראים on-board microphones. נקרא להם "מיקרופונים מובנים".

מיקרופונים אלו לא סלקטיביים, לא מכוונים לאזור מסוים, ולכן קולטים בצורה שווה או אוטומטית את מה שנמצא ממול או מאחורי העדשה. יתרה מזאת, מי שנמצא בסביבת המיקרופונים האלו לא בהכרח מודע לקיומם. כך נקלטות הפקודות של השוטרים, הצעקות של השכנים והשוטרים הפצועים, אביתר שמגיע לזירה, אזרחים בבלוק ממול המומים ממה שניבט מחלונות דירתם, הרימון הנזרק לרחוב (רימון שהרג את רפ"ק ניסים לוגאסי ז"ל), או אפילו בני משפחה שנמצאים מאחורי השכן המתעד את ביתה של רחל, או השוטר המזהיר את השכן המצלם בנייד שלו את המתרחש - להתרחק מהחלון פן ייפגע מירי.  

שיא הדרמה לדעתי נקלט דווקא באמצעות "המיקרופונים המובנים".

בסרט "רחל מאופקים" נוצר ערבוב די נדיר בין מקורות הסאונד: בין ארכיון ישן (מצלמות קסדה וסלולר) לדוקו עדכני (סאונד דוקו) לבין סאונד משוחזר (העלילתי). ולעיתים דמות אחת יכולה לחלוף דרך שלושת מרחבי ההקלטה: ממצלמת הנייד של השוטר שתיעד את הזירה אל תוך הסט המוקפד, ומשם אל מאחורי הקלעים. בדרך זו נשמרת אותנטיות האירוע של השבעה באוקטובר ונוצר רצף סיפורי.

הז'אנר של שחזור דוקומנטרי - או דוקו דרמה (Re Creations) - המבוסס על סיפור אמיתי,  חוטא לעיתים קרובות לאמת התיעודית ועלול ליפול למלכודת של זיוף, אבל כאן עצם התחושה של שחזור הכולל את מקורות הסאונד המגוונים האלה, נותן ל"רחל מאופקים" את האותנטיות והאמינות.  

בבוקר 7.10, רפ"ק קובי הרוש, קצין קרבי בעברו, שמע משוטר שכן שיש מחבלים ביישוב. הוא טס לתחנת המשטרה והצטייד ב-M16 ומשם הגיע בזריזות לזירה. ב-7:40 הוא יוצא מרכבו סמוך למקום האירוע. ביד ימין הוא אוחז בנשק אוטומטי וביד שמאל טלפון נייד בעל ידית אחיזה שהכין לצילומים בעבודתו. הוא נצמד לקבוצת השוטרים ומרגע זה פועל כלוחם ובעיקר כמתעד. הוא מודע לכך שחלק גדול ממצלמות הגוף המותקנות על אפוד השוטרים לא יהיו שמישות. הוא יודע שהחומר שיקליט יהיה התיעוד היחיד של רגעי הדרמה. "אם אני לא מצלם לא יהיה כלום", אמר לעצמו. רבים בסביבתו ניסו להניא אותו מצילום תחת אש, אך הוא בשלו, זורק לעברם: "כל אחד והתפקיד שלו".

שיא הצילומים וההקלטה היא הפגישה של רחל עם אביתר בנה בסיום האירוע. פגישה שתיעד רפ"ק קובי הרוש. הוא תיעד גם את יציאתו של דוד השבור מהבית.

סצנות אלו, כמו גם כניסתה של רחל לאמבולנס, סצנה שתיעדו שכניה של רחל ובה שומעים את בני הזוג המצלמים מגב המצלמה - הם חומרים כל כך אותנטיים וקורעי לב שאיש לא יכול לייצר רגע כזה בקולנוע.  

האם אפשר לסגור מעגל ולומר שרפ"ק קובי הרוש, הקצין שהשכיל לתעד את כל האירוע באותו היום, מכניסת המחבלים לבית ועד לחילוץ הדרמטי ברחוב החיטה באופקים, פעל מתוך אותו אינסטינקט תיעודי שגרם כמעט חמישים שנה קודם לכן לרוברט וגנר, חובב הסאונד, לשכב על הקרקע צמוד לקיר קטן ברחוב גאולה בתל אביב ולתעד את ארוע סבוי?
 

תולי חן, מקליט בסרטים ומרצה להקלטת שטח באוניברסיטת תל אביב. אני נושא תמיד מצלמה קטנה עם עדשה רחבה ומרבה לתעד את הסט, לרוב בשחור-לבן, בדרך דיסקרטית.

כמו כל אזרח ישראלי, נדהמתי מסיפורה של רחל אדרי, מאומץ ליבה, קור רוחה, מהנדיבות והישירות שלה. מסתבר שרחל ואני גדלנו יחד, על אותה אדמת לס מדברית באופקים של שנות השישים התמימות, שנים שבהן - כמו שאר ילדי העיירה, ירדתי לשחק ברחוב, אוחז בחצי כיכר לחם שחור עם אריסה חריפה. אופקים הייתה עיירת עולים קטנה. אלה היו מגיעים אחת לזמן                                                                            מה, פורקים את מטלטליהם ממשאיות ומשתכנים בבתי השיכון                                                                            הצרים, בהבינם שלא הגיעו כנראה לירושלים עיר הקודש.                                                                                  בשיחות עם רחל חלקנו זיכרונות מאותן השנים ואת היכרותה                                                                              עם בני משפחתי.