הנושא הוא מדינה

תסריטאי ובמאי הקולנוע רתם כץ שמכהן זו הפעם השנייה בתפקיד מנהל התוכנית של פסטיבל קולנוע דרום, חבר קיבוץ נחל עוז, תוהה על קנקנה של שיטת הניקוד החדשה לחלוקת כספי תמיכות של משרד התרבות והספורט למוסדות העוסקים בתחום הקולנוע, שהתפרסמה במרץ השנה. בהסתכלות היסטורית ומנקודת מבט פוליטית, הוא מנסה להבין האם וכיצד ניתן להפריד בין המדינה לבין היצירה שנעשית בה, ושואל שאלות על ההשלכות של השיטה הזו במציאות המשתנה של ישראל.

חמש שנים אחרי שהוקם, בפסטיבל הקולנוע של ונציה בשנת 1937, התעתד לזכות סרט שהוא יצירת מופת בעיני רבים מיוצרי וחוקרי הקולנוע בעולם – ״האשליה הגדולה״. שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס טען אז שסרטו של ז׳אן רנואר הפציפיסט, שהיה העשירי באורך מלא שיצר, הוא אויב קהל הקולנוע מספר אחת בעולם ושעל הקהל להחרים אותו ולהשמיד את עותקיו. "לפי דיווחים זרים", המשטר הנאצי, לכאורה, עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את הזכייה של הסרט בפסטיבל הסרטים, והוא כנראה די הצליח בכך. הסרט זכה בפרס פחות בחשיבותו, על אף התנגדותם של השופטים המקצועיים שבחרו בו. אם כך, כבר ב-1937, החלטת שופטים מקצועיים שמונו מטעם הנהלת פסטיבל קולנוע הייתה נגועה בהתערבות פוליטית גסה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא אסמכתאות מחקריות למציאות הפוליטית של מערכת הפסטיבלים המסועפת של שנות ה-30, אז נסתמך על תמהילים רבים של שמועות, שסביר להניח שיש בהן מן האמת. פסטיבל קאן, אגב, שקם תשע שנים מאוחר יותר, נהגה בין היתר על רקע השערורייה הזו: השופטים הצרפתים שמונו לשפוט בתחרות של פסטיבל ונציה הודיעו למנהלי הפסטיבל שאין בכוונתם להשתתף בו יותר, ויתרה מכך, שיקימו פסטיבל משלהם שאינו נגוע בהתערבויות פוליטיות ומדיניות.  

Grand Illusion

תנועת נגד קמה נגד תנועת נגד. קחו רגע. יש שיגידו שפסטיבל קאן כיום הוא פסטיבל ונציה של שנת 1937 שיש להתנגד לו. גם בתקופת התפרצות כאוטית של טכנולוגיה ותרבות, כמו בתקופתנו, תעשיית הקולנוע עדיין נגועה בפוליטיקה, בין אם באופן מוצהר ובין אם לא. לא כקלס, כעובדה. היא הייתה נגועה בה עוד מימים ימימה והיא תהיה נגועה בה לעד. היא חלק ממכלול ההסתעפויות של עורקיה ושל שיקוליה. לעיתים באופן משמעותי יותר, לעיתים פחות. אפילו אני דן בכך עם עצמי לא פעם, בתהליכי לקטורה שאני עושה או ביצירה האישית שלי. עד כמה אני בוחר בחירות שיעשירו את המצע התרבותי של הקהל ושלי באופן מגוון ככל הניתן? ובכלל, גם גיוון הוא סוג של עמדה פוליטית, לא? השאלה הנשאלת, אם כך, מבלי לצלול לתהומות של פילוסופיה, היא האם ניתן לפרום את הקשר בין היצירה לבין הקונטקסט הפוליטי שלה ומממניה, וחשוב מכך, היכן עובר הגבול? אפילו כיוצרי קולנוע, לא בטוח שנהיה תמימי דעים בעניין הזה. אז מדוע הרפורמה, שמתכנן שר התרבות מיקי זוהר בשנה האחרונה, מכעיסה כל כך רבים מאיתנו?

בעשרה במרץ פרסם משרד התרבות טיוטה להערות הציבור בדבר מבחנים לחלוקת כספי תמיכות של משרד התרבות והספורט למוסדות העוסקים בתחום הקולנוע. הטיוטה מתפרשת על פני תשעה עמודים עמוסים במידע. ראוי שאסביר את הפרטים באופן ניטרלי ככל הניתן (פוליטיקה אמרנו?) על מנת להציג את התמונה במלואה. 

מרכז הכובד של הטיוטה הוא שינוי שיטת הניקוד, שהיא שיטה בה משתמש משרד התרבות והספורט על מנת לחלק את כספיו לקרנות הקולנוע השונות. ואולי, בפשט, תעדוף של סרטים שיש להם פוטנציאל מסחרי על פני קבלה וזכייה של סרטים בפסטיבלי קולנוע נחשבים בעולם. מטרת התיקון, לפי השר, היא להחיות את תעשיית הקולנוע בישראל עצמה ולייצר תרבות צפייה המונית וכלכלית שתבוא לידי ביטוי בצינורות הערוצים המסחריים – סדרות טלוויזיה שיכולות להיות משודרות בהם, למשל, גם הן יתועדפו על פני סרטי קולנוע שיגרפו פרסים בסינמטקים בודדים ברחבי העולם והארץ.

גם אני עצמי, אפילו כחובב אוונגארד מושבע, לא מפחית מכבודו ומחשיבותו של הקולנוע המסחרי, אך שיטת הניקוד החדשה בהובלת השר פוגעת הלכה למעשה בכבודו ובחשיבותו של הקולנוע האמנותי. באמנות הקולנוע שהולכת, מתפתחת ומתחכמת משנה לשנה יש סרטים עלילתיים, תיעודיים, קצרים וניסיוניים, כשחולשים על כל אלו סרטי אנימציה. כאמצעי אבחנה, הרפורמה מחלקת את כלל הסרטים לשתי קטגוריות, סובייקטיביות אמנם, אך מסייעות בהפשטה: סרטים אמנותיים וסרטים מסחריים. לדוגמה, "לשחרר את שולי" הוא אחד הסרטים המצליחים ביותר מסחרית בישראל אי פעם. "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" הוא סרט "אמנותי", שלא מיצה פוטנציאל מסחרי רחב היקף. זה לא שלא קיימים סרטים אמנותיים שהם גם מסחריים, כמו למשל "כנפיים שבורות", שנע על הקו הדק שבין "מסחריות" ל"אמנותיות", הם פשוט מצרך נדיר יותר, והם בדרך כלל (ושוב, לא תמיד) תוצאה של צירופי מקרים מצטברים. לסרטים קצרים ולסרטים ניסיוניים כמעט ואין פוטנציאל מסחרי, מטבעם. סיבה אחת לכך היא שאפשרויות ההקרנה שלהם מצומצמות, ביחס לסרטים באורך מלא. בנוסף, דמי ההקרנה שניתנים עליהם פחותים משמעותית מדמי הקרנה הניתנים על סרטים באורך מלא. אז או שהם קצרים וההפצה שלהם מוגבלת או שהם ניסיוניים ודורשים תשומת לב מיוחדת, שלא מתאפשרת בכל זמן ולכל הצופים. כתוצאה מכך, הם לא לגמרי נכנסים תחת מטריית טיוטת ההסכם. גם הקולנוע הדוקומנטרי (שהוא לא כתבת ערב במשדר החדשות) הולך בדרך כלל על קצה המסחריות, גם הוא מטבעו. הקהל כנראה ינהר לראות בקולנוע סרטי אקשן מותחים של מארוול וינהר פחות לראות סרט תיעודי, חשוב ומעניין ככל שיהיה. אז עם מה נותרנו? עם קולנוע עלילתי באורך מלא ועם סדרות טלוויזיה, שיש שיגידו שהן יצירות קולנוע בעצמן. אם כך, היריעה של הטיוטה המדינית קצרה מלהכיל - כנראה שלא רק סרטי קולנוע קצרים, ניסיוניים ואמנותיים, אלא כפועל יוצא מכך גם את היוצרים והיוצרות של הסרטים האלו. המחלה חשוכת המרפא בתחום הקולנוע היא ההתערבות הגסה והבוטה של המדינה בתוך היצירה. פוליטיקה, אמרנו, היא נתון. המדינה, לעומת זאת, לא. במילים אחרות, פוליטיקה היא אולי אינהרנטית ביחס למדינה שכופה עצמה על התרבות.

״הברך״ של נדב לפיד מגיע לשיאו במונולוג זעם של י׳ (אבשלום פולק), במאי, גיבור הסרט, כשהוא מתפוצץ על יהלום (נור פיבק), המייצגת של הפוליטיקה הישראלית (הגם יפה), בנוגע לרשימת נושאים שמותר לו לשוחח עליהם עם הקהל שהגיע לצפות בסרט שלו –

״ואם הנושא הוא מדינה? שמקיאה מתוכה את כל השונה ממנה ולעולם לא אוספת אותו חזרה ומתאכזרת אל קורבנותיה עד קצה גבול השפלות ולא פעם הרחק מעבר, והמוסר שלה אינו אלא רמייה וכל טענה אחרת היא כזב ושקר [...] מדינה יהודית, לאומנית, גזענית. והם תוקפים - אין דבר כזה בישראל, ואם יש, אין בו פסול, וארץ ישראל היא אך ורק יפה, ועמה מכובד, אבל מעבר לרטוריקה החלולה הזאת עולה טיבם האמיתי של שליטי הארץ הזאת, כולל השר שלך, כה פחדנים, כה גסים, כה גרוטסקיים, מחוקקים את חוקיהם הנבזיים כדי למנוע מאוויר רענן לחדור למוחם של האנשים, שכך יוכלו השליטים שמאחורי ההטפה הנציונליסטית שלהם לרדות בהם בנקל [...] המחשבה הזו [על החיבור הלא רצוני של הגיבור לעיר ירושלים] תוריד אותי יום אחד לשאול, לפלוט מתוכי את ישראל בצרחה, אל תוך הפנים, אל תוך הפנים של שר התרבות שלך, רשעותו תעביר אותו על דעתו והוא יזחל על ארבע, כמו פרה.״

"הברך", נדב לפיד. קרדיט: שי גולדמן

מבלי להיכנס לדיון על האפקטיביות והמורכבות של הסרט, מבלי לבקר אותו או לחוות את דעתי עליו, יש במונולוג הזה זעקה שחשוב להתייחס אליה, זעקה שיכולה להיקרא כנבואת זעם מתסכלת. יש שיגידו (ולא בטוח שאינני מסכים) שזה מונולג של שנאה כה עזה, על גבול האישית, שהוא מעקר את כל מה שטוב במדינה ומשטיח את אורה. רשימת הנושאים שעליהם יכול י׳ לדבר עם קהל הצופים שלו היא רשימת נושאים שחשובה למדיניות החוץ והפנים של מדינת ישראל. ובמדיניות הפנים אני מתכוון גם לבידור גרידא. הרשימה הזו מסרסת מבחינת י׳, את הכוח העצמאי והבלתי תלוי שלו ושל יצירתו, ושל כל יוצר תרבות. 

מצד שני, כיוצרי קולנוע, אנו נדרשים לאלפי הוצאות כלכליות בלתי נגמרות בהפקת סרטים מכל הסוגים. את המימון להוצאות האלו אנו מקבלים מהממשלה ומשלוחותיה – קרנות הקולנוע ומשרד התרבות. המשרדים אינם עתירי תקציב ורווחה ועל כן חלוקת הכספים נעשית מורכבת ומצומצמת יותר. יוצר קולנוע בתחילת דרכו נדרש לעיתים להמתין שנים עד שיקבל תקציב ליצירת סרט, ללא תלות באיכות התסריט או בהכשרה המתאימה שרכש. ה"קרב" על כספי הקרנות הוא קרב קשה ומאתגר, וככל שהשנים חולפות, יש יותר ויותר ביקוש לתמיכה, שלא תמיד יש בסופו גאולה. אם כך, אם את יוצרת קולנוע במדינת ישראל, אין לך ברירה אלא לשכנע את קרנות הקולנוע להשקיע בך. במידה וזה לא יקרה, לא תהיה לך אפשרות כלכלית להפיק את סרטך.

בוונציה ב-1938, כשנה אחרי הפסטיבל שבו התעתד לזכות "האשליה הגדולה", זכה ״אולימפיה״ בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, סרט תיעודי של לני ריפנשטהאל. למי שלא בקיא בפרטים, לני ריפנשטהאל הייתה במאית וצלמת קולנוע גרמנייה שיצרה בשיתוף עם המשטר הנאצי סרטי תעמולה למען המפלגה. אז, מה נשתנה? מבלי בשום פנים ואופן להשוות - ראשית, עצם זה ש״הברך״ של נדב לפיד קיבל מימון מקרנות קולנוע שנתמכות בידי הממשלה (מבלי להזכיר את התגובות אליו בסלון הישראלי) זה סיפור של מציאות אחרת לחלוטין וטובה בהרבה. ובואו נודה, אנחנו כבר לא בשנות השלושים המאוחרות. נראה (אולי לפעמים רק נראה) שהתקדמנו. ועדיין, על אף שהוצג בבתי הקולנוע בישראל וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ״הברך״ הוא סרט אמנותי עם פוטנציאל מסחרי קטן יחסית. כנראה שתחת הטיוטה הזו של ״שר התרבות שלך״ (כפי שי' אומר ליהלום ב"הברך") הוא לא היה מקבל כסף. וזה כבר הלב של הסיפור בעיניי – קולנוע מסחרי מתועדף במדינה שמממנת אותו, הוא קולנוע של תעמולה. גם סרטי Feel Good ישראליים יש בהם אלמנט תעמולתי (והקונספירטורים בטוח יסכימו איתי). ועדיין, לא ניתן להתעלם מהקהל של הסרטים האלו, שמשובצים על ידי רבים וגם על ידי הרפורמה עצמה בצורה גסה במשבצת של קולנוע ״מסחרי״. הרי יש מיליוני צופים דעתנים ומוכשרים שנהנים מהסרטים האלו, ללא שום קשר לחיבור שלהם למדינה או לערכיה. אז כמובן שיש להם מקום – רב, גדול, חשוב ומכריע. האחריות של המדינאים היא לפחות לנסות לדאוג לכך שתרבות הקולנוע נותרת מגוונת ככל הניתן, בלתי תלויה, שיהיו בה סרטים מסחריים שוברי קופות ושהיו בה סרטים דלי תקציב שמוקרנים בפסטיבלים. כרגע, עומדת בליבי התחושה שהסרטים שישאלו שאלות על המציאות הישראלית, על הנאמנות לה, אלו שיאתגרו את מבנה החברה, התרבות והביטחון שלה, יידחקו מהר מאוד לשוליים במקרה הטוב, ולא יצאו לפועל במקרה הרע. וזו סכנה ממשית לתרבות החזותית שלנו, ולא רק לה.

לני ריפנשטהאל עם היטלר. קרדיט: אוורט

״הקולנוע מת״, אמר גודאר אי אז בשנות השישים, והביע תרעומת על השינויים שנעשו בתעשיית הקולנוע הצרפתית, שהביאו לטענתו ליצירת סרטים שמאבדים מהפוטנציאל האמנותי והחתרני שלהם לטובת בידור מסחרי. ושוב, תוך הכרה אמיתית בכבודו ובחשיבותו של הקולנוע המסחרי, לא בטוח שגודאר התכוון אז רק לתרבות הפופולרית. סביר, בעיניי, שהחרדה הנוראה מגוויעת הסובייקטיביות והייחודיות שלו, מוויתור על מסרים חתרניים, צורה חתרנית ומחקר, חילחלה אליו. והיא, לצערי הרב, שישים שנה אחר כך, מחלחלת עכשיו גם אלינו.
 

רתם כץ הוא תסריטאי ובמאי קולנוע. בוגר בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש בהצטיינות. בוגר תואר שני במכללת לוינסקי להוראה בהצטיינות. סרטו הקצר הראשון במסגרת הלימודים, ״תום״, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל Energa Camerimage ובפסטיבלים נוספים ברחבי הארץ והעולם, ביניהם בפסטיבל ירושלים. סרט הגמר שלו, ״אחד בפרדס״, זכה בפרס הקהל בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים והוצג בבכורה עולמית בפסטיבל סרטים באורוגוואי. שני הסרטים שלו נמכרו לשידור במזרח אסיה. רתם השתתף ביצירה של קליפים מוזיקליים ישראליים ביניהם ״למדבר״ של דאנה איבגי, שהופיע בבכורה בפסטיבל הסרטים טרייבקה, וגם ביים חלק מהם, ביניהם ״לישון בעמידה״ של פול טראנק.
בימים אלו, הוא נמצא בשלבי פרה-פרודקשן של סרטו הקצר החדש ״זוסמן״ ולקראת סיום כתיבת סרט הביכורים שלו באורך מלא, ״בשר״.

קרדיט צילום: אלה ברק