עיד, גיבור של אמת

הבמאי והיוצר יוסף אבו מדיעם, בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר, שזכה עם סרטו "עיד" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מספר על תהליכי העבודה המורכבים שחווה בסרטו החדש. בפתיחות ובצניעות יוסף מספר על משמעות הסרט הזה מבחינתו, על השלכותיו ועל השתקפויות של זהויות, מסורות ועמים בחברה הישראלית באמצעותו. 

צילומים: עידן ששון

הקולנוע הוא מרחב שבו הממשי והמדומיין מתמזגים, מרחב המעניק לצופה יכולת לעבד את החוויות הקיומיות שלו בדרכים שמאפשרות הבנה עמוקה יותר של המציאות האישית והקולקטיבית. בימים של קושי, כאשר המציאות נדמית כהכבדה וככוח המכתיב את מסלול חיינו, הקולנוע מציע לנו מקום של נחמה – הוא לא בורח מן המציאות אלא מעניק לה פרשנות חדשה, מעמיקה יותר. דרך נרטיבים של תקווה, אמונה ואהבת אדם, הסרט מסוגל להאיר מחדש את רגעי החושך של חיינו ולהזכיר לנו את הכוח האנושי להמשיך קדימה.

הסרט "עיד" חוגג את היכולת האנושית לשמור על צלם אדם גם לנוכח מצבים קשים. מתאפשר לנו להתבונן פנימה ולהתחבר לחלקים בתוכנו שאולי נדחקו תחת כובד המציאות, כמו אמונה בעתיד טוב יותר ואהבה לחיים עצמם. סרטים אינם רק אמנות בידורית – הם מרחב של יצירת משמעות.

בסרטי "עיד", רציתי להאיר את סיפורה של חברה שבדרך כלל אינה נראית בעיני הציבור הרחב – החברה הבדואית, אשר חיה בשולי המודעות החברתית, ולעתים קרובות זוכה להתעלמות ולהדרה. בקולנוע יש אפשרות להתנגד לאותה השתקה וליצור מרחב שבו הסיפורים השקופים האלה יכולים להישמע, לא רק כנרטיב אלא כחוויה קולקטיבית בעלת עומק ומשמעות.

הקולנוע, מעבר להיותו מדיום של בידור, מהווה אמצעי פילוסופי לשיח תרבותי רחב. הוא מאפשר לנו, היוצרים, לתפוס את הכוח לשנות את התודעה הקולקטיבית. בסרטים כמו "עיד", אני מאמין שאנחנו לא רק מספרים סיפור מקומי, אלא יוצרים קריאה מחודשת לגבי מה ראוי להיקרא חיים בכבוד ומהי חברה שוות ערך. החברה הבדואית, המתוארת לא פעם דרך עיניים חיצוניות המקטינות אותה, מצטיירת כאן במלוא יופייה ועושרה האנושי – חברה שיש בה תרבות עשירה, מסורות עתיקות וערכים עמוקים של כבוד, נתינה ואהבה.

כאשר הקולנוע יוצא מתוך העיר הבדואית, מתוך שורשי החברה הערבית, הוא מאתגר את המסגרות הקיימות של הבנה חברתית ותרבותית. הסרט מבקש לא רק לתאר את היפה שבחברה הבדואית, אלא לקרוא לשינוי בתפיסת הציבור הרחב כלפיה, ולתת לה את המקום הראוי לה על במת ההיסטוריה החברתית והתרבותית. בקולנוע כזה טמון הכוח לשנות נרטיבים – לא רק של דיכוי והדרה, אלא גם של תקווה, כוח ויופי אנושי.

"עיד" הוא יותר מסרט עבורי; הוא משקף את חוויותיי האישיות ואת מה שאני רואה סביבי מדי יום. הקולנוע, מבחינתי, הוא לא רק כלי לספר סיפור, אלא אמצעי לתקשר את המורכבויות של חיי האדם והחברה. דרך "עיד" רציתי לתת מקום לחברה הבדואית, לחשוף את עולמה הפנימי והחיצוני, ולהראות את היופי שבה גם כשהיא נתונה בקשיים ובעימותים.

המאבק של הגיבור בסרט הוא המאבק של רבים – בין הרצון להגשים את עצמך לבין המסורת והציפיות החברתיות הכבדות שמעצבות את חיינו. זהו סרט של אהבת אדם, של אמונה, ושל תקווה בכך שגם מול מציאות קשה, יש כוח באותנטיות, בכנות ובחיפוש אחר חופש אישי.

"עיד" הוא קריאה לא רק להסתכל על החברה הבדואית בעיניים חדשות, אלא גם להעמיק את ההבנה על חירות, זהות ושורשים.

מבחינתי, "עיד" הוא יותר מהצצה לחברה הבדואית – הוא קריאה רדיקלית להעמקת ההבנה שלנו לגבי המושגים של חירות, זהות ושורשים בעולם המודרני. הסרט מציב בפני הצופים אתגרים פילוסופיים עמוקים, כאשר הוא חושף את הדיאלוג המתמיד בין הפרט לבין הקולקטיב, בין האינדיבידואליות לבין המסורת. הוא דורש מאיתנו להתבונן במבנים החברתיים והתרבותיים שמעצבים את חיינו, ולשאול כיצד הם מכתיבים את גבולות החירות שלנו.

החירות, כפי שהיא משתקפת ב"עיד", אינה מצב מוחלט של עצמאות אלא תהליך של משא ומתן תמידי בין השאיפות האישיות לבין הדרישות החברתיות. הסרט מתמודד עם המתח הזה באופן ישיר ומציג גיבור שבמאבקו האישי הוא למעשה סמל לכל אדם הנאבק למצוא את מקומו בתוך קהילה שקובעת את זהותו.
בכך, הוא מציג את השאלה הפילוסופית האם חירות אמיתית אפשרית בעולם שבו השורשים התרבותיים וההיסטוריים הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

לצד השאלות על חירות וזהות, הסרט מדבר גם על שורשים – אותם יסודות שמעניקים לנו יציבות ומשמעות אך גם יכולים להפוך לכבלים. "עיד" מאתגר את הצופים לבחון מחדש את הקשרים בין הפרט למורשתו, לא ככוח שמגביל, אלא כמקור לעומק ולכוח פנימי, כל עוד האדם מצליח לנווט בין השפעת המסורת לבין החיפוש אחר קיומו האותנטי.

כך, "עיד" אינו רק סרט על החברה הבדואית – הוא מראה לנו שהשאלות האלה נוגעות בכל אחד מאיתנו, בין אם אנחנו חיים בעיר מודרנית או בכפר מדברי.

משהו בדיסוננס האכזרי שבין העדינות הפנימית בדמותו של עיד לבין הסביבה הקשוחה שעוטפת אותו - חודר את הלב ומזעזע את הנפש. זהו ניגוד כואב, שבו הפיוטיות של רוח האדם מתנגשת בעוצמה במציאות רוויית מגבלות, אלימות ומוסכמות קשוחות. בתוך המתח הזה, עיד הופך לסמל – לא רק של גבר צעיר שנאבק על מקומו, אלא של נשמה אנושית הנאבקת לשרוד בתוך עולם שבו החלומות מרוסקים והזהות נדרסת תחת כובד המסורת.

עיד משתמש במושג היפני קינצוגי, הרואה בשבר ובתיקונו חלק מההיסטוריה ומהאופי של הכלי, ועל כן מוסיף לערכו וליופיו. הוא מצליח לחבר את עצמו מחדש, בחיבורים מוזהבים כמו כלי חרס יפני שנשבר ותוקן, וכך הוא משפיע על הסובבים אותו - ככל שהוא נופל ומתרסק כן הוא שוב מצליח לקום, ואולי אף נולד מחדש.

בסרט, העדינות של עיד אינה חולשה – היא עדות לכוחו הפנימי, להתעקשותו לשמור על מי שהוא באמת, למרות כל מה שניצב כנגדו. המאבק האישי שלו הוא למעשה מאבק אוניברסלי, שבו העדין והפגיע מתמודד עם כוחות גדולים ממנו, ובכל זאת מוצא את דרכו. יש משהו פיוטי במאבק הזה, בשבריריותה של הנפש האנושית מול המציאות הבלתי מתפשרת. דווקא מתוך אותו שבר, צומחת האפשרות לגאולה.

אני מקדיש את הסרט הזה לעיד האמיתי – זה שגדל מתוך הטראומה ולא נתן לה להכתיב את סופו. הוא ניצח אותה לא בכוח השרירים, אלא בכוח הנשמה. דרך סיפורו, הסרט מציע פרשנות חדשה למושג הניצחון: לא עוד ניצחון במונחים של עוצמה וכיבוש, אלא ניצחון שקט ועדין, שבו האדם מצליח לשמור על מהות קיומו האותנטי גם כאשר כל הכוחות החיצוניים פועלים להופכו לדבר אחר.

עיד הוא, במובן הזה, שיר הלל לאותם ניצחונות שקטים, לאותם רגעים שבהם האדם בוחר להישאר נאמן לעצמו למרות הכול. כיצירה קולנועית ראשונה מסוגה המציגה את החברה הבדואית דרך עיניים פנימיות, "עיד" הוא לא רק פרויקט קולנועי, אלא מסע פילוסופי אל לב הזהות והתרבות של קהילה מושתקת ושקופה. הסרט חודר בעוצמה אל תוך המתח הקיומי שבין הרצון לחיים אותנטיים, שבהם הפרט יכול להגשים את עצמו, לבין הכבלים של ציפיות חברתיות מחייבות ומגבילות. זהו קונפליקט אוניברסלי, אך כאן הוא מקבל עומק ופרספקטיבה ייחודיים דרך הפריזמה של המסורת הבדואית, המסמלת עבור רבים את החיבור לשורשים ולעבר, אך עבור אחרים היא הופכת למגבלה המעכבת את החופש האישי.

במקום להציע פתרון פשוט או לברוח אל מחוזות של פנטזיה, "עיד" מציג באומץ את המורכבות הקיומית שגלומה במאבק הזה. הסרט אינו מתיימר להציג פתרון, אלא בוחר לשקף את המציאות המורכבת שבה האדם נתון לקרע פנימי מתמיד בין נאמנות לשורשיו לבין רצונו לפרוץ קדימה. זהו דיאלוג אינסופי בין האני האישי, החופשי, והכוח הקולקטיבי של החברה, אשר לעיתים כופה מסלול חיים קבוע ובלתי מתפשר.

"עיד" מצליח, במובן זה, להציג שאלות עמוקות על חירות – לא כחירות מופשטת, אלא כחירות אנושית במובן העמוק והמורכב שלה, שבה הרצון של האדם להגדרה עצמית מתנגש עם הצורך להשתייך. האם חירות אמיתית אפשרית כאשר זהותנו מוגדרת על ידי הקהילה? ומה המחיר שעל האדם לשלם כדי לשמור על עצמו בתוך מערכת כובלת של ציפיות? הסרט לא מתעלם משאלות אלו, אלא מעורר את הצופים לעמוד מולן בעיניים פקוחות, ללא נחמה קלה או פתרונות שטחיים.

בכך, הסרט זוכה להערכה לא רק על חידושו בזירה הקולנועית, אלא גם על האומץ שלו להעלות על המסך את הקונפליקטים המורכבים והכאובים של זהות, מסורת וחירות. הוא מאתגר את הצופה לשקול מחדש את יחסיו עם החברה בה הוא חי, ולבחון את המקומות בהם החירות והזהות נדרשות לתמרן בתוך עולם שבו מסורת וחברה מטילות את כובד משקלן על כל צעד.

יוסף אבו מדיעם הוא בוגר תואר ראשון ושני בבית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר. סטודנט למחקר באוניברסיטת חיפה. בוגר מרכז מנדל למנהיגות חינוכית אזורית. יוצר הסרט "עיד" - זוכה פרס הסרט והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפרסי אופיר.