מלי זנזורי

מרבית האנשים נפגעו מהמלחמה לפחות פעמיים: פעם אחת כאשר שהו תחת אש, התפנו מביתם עד אין־קץ, איבדו אהובים; ופעם שנייה כאשר חלומות ותוכניות נדחו או התבטלו. מלי זנזורי, דמות בולטת בעשייה התרבותית האיזורית עוד טרם השבעה באוקטובר, היא אחד מהאנשים האלה. בשמונה באוקטובר היא התפנתה עם הוריה, אחיותיה ואחִיה מפרי גן לאילת. שם חיכתה ערה כל הלילה לאחות נוספת, שהגיעה עם משפחתה מניר יצחק. אז גם קיבלה את הבשורה שליאור רודאיף ז"ל, דודו של גיסה, נחטף.

"רק ביום שני בצהריים נכנסתי להתקלח. מתחת למים החמים נזכרתי שאני באמצע הזרקות לטיפולי פוריות, ושפספסתי שאיבה שהייתה אמורה להתבצע באותו שבוע. השאיבה האחרונה לפני גיל ארבעים וחמש, שקיבלתי עבורה אישור מיוחד, לפני החזרת העובר האחרון שנשאר לי." אחרי גיל 45 לא מבצעים יותר שאיבות. "לגלות את זה היה מאוד קשה. הבלאק שקיבלתי מהטראומה גרם לי לשכוח מזה עד לאותו רגע."

אולם הדלת הזאת שנסגרה עבור מלי, לא הצליחה להכניע אותה. מלי היא אישה שעוברת דרך דלתות סגורות.

"באילת לא הצלחתי לשבת בשקט. התחלתי להסתובב במלונות ולעזור איפה שאני יכולה. הצטרפתי לחמ"ל של אשכול. כשלא הכניסו אותי למלונות, הלכתי להדפיס תג שם שכתוב עליו שאני מנהלת. זה לא תמיד היה לטובתי, באחד המלונות מישהי צעקה עלי כשנכנסתי, 'עכשיו באים?'. אבל זה פתח לי דלתות. 

"הבנתי שאני יכולה לעזור גם בתרבות. אם מגיעים מפעילים ואומנים, אני יכולה להפנות למלונות שבהם יש קהל נוסף של אשכול. מפה לשם ניהלתי חמ"ל פעילויות ותרבות של שמונה עשר מלונות. בכל מלון מצאתי אשת קשר. שאלו אותי פעם איך זיהיתי את מי שמתאימה להיות אחראית מלון. נכנסתי ללובי, ובין צללי האדם חיפשתי מישהי שעומדת. אם היא עומדת, סימן שהיא מתפקדת."

בליל יום שישי, השישה באוקטובר, מלי כמעט קפצה למסיבת הנובה עם כמה חברים מקהילת המידברן, ששהו בשטח באיזור רעים. בשתיים בלילה אביה חייג אליה, ובאופן לא אופייני שאל אם באותו לילה היא תישן בבית בפרי גן. הטלפון הדאיג אותה. היא חזרה לפרי גן בשלוש וחצי לפנות בוקר, ואסון המסיבות נחסך ממנה.

"חברה אחת שאלה אותי פעם אם אני לא מפחדת לחיות בעוטף. עניתי לה, 'מה יש לך, ציפור שממריאה ליד הגדר מקפיצה פה את כל המערכת. יש לך מסיבה של ארבעת אלפים איש, נראה לך שהיו מאשרים אותה אם צה"ל לא היה פה בשליטה מלאה?' היום כשאני רואה אותה אנחנו מתחבקות ומדברות אחרת. קשה לה עם התמימות שהייתה לי. זה הסיפור שהאמנו לו. שכנף של ציפור בגבול מרימה את הגיזרה. היום אנחנו יודעים שעם כל ההתראות והמידע שהיה, אף אחד לא עשה כלום. 

"יש לי המון הערכה כלפי הצבא, אני מורידה את הכובע וברור לי שיש לנו צבא מדהים, אבל ברור גם שקרה שם משהו לא תקין. אני מרגישה שחטפו לנו את הכל ואי אפשר לחזור לחיים עד שהחטופים לא חוזרים. אי אפשר להיות שמחים באמת, אי אפשר להשתקם. כמות המשפחות השכולות או שקשורות לחטופים היא בלתי נתפסת. הריקמה האנושית ממש ניזוקה. לכל כיוון שאת מסתכלת חסר לך בן־אדם." נכון ליום פתיחת הפסטיבל, זהו היום ה־401 לשביים של 101 חטופות וחטופים.

"היום אני בעצם מנהלת תרבות חירום. אחרי שניהלתי את התרבות באילת, המועצה ביקשה ממני להמשיך את הפעילות של חבל אשכול. במשך שנים התרבות של אשכול נוהלה מתוך אולם תרבות אשכול, והמשרד היה במרכז הקהילתי במועצה. אבל מאז השבעה אנחנו תרבות על גלגלים. זו עדיין לא שיגרה, ואנחנו צריכים להסתובב בכל הארץ וגם להפיק אירועי זיכרון. בתחילת המלחמה עשינו מפגש רק לנוער, ושם נפל לי האסימון, שאם בני הנוער רוצים להפגש כל כך חזק, אז  לכל הקהילה יש צורך. התחלתי להסתובב בכל הארץ ולהפיק מפגשי תרבות וזיכרון. לאט לאט אני משתדלת להגיע לכל הקהילות.  במרץ הפקתי את רגעים מהבית, המפגש הראשון שאיחד את כלל הקהילות באופן פיזי, ולאחרונה תכללתי את חודש אוקטובר של אשכול. זה היה חודש שלם של תהליך הנצחה שנע בין שני אירועי זיכרון מרכזיים, שכולם הסיפור שלנו והקול של אשכול. אני רואה איך התרבות בונה, משקמת ומחזקת את הקהילה. אני מרגישה שאני מספרת את הסיפור שלנו."