ורד ליבשטיין

ורד מדברת איתי מסלון הקרווילה הטרייה שלה בשכונה החדשה שנפתחה ברוחמה. אני מעירה בעדינות שהחוץ נראה עדיין בבנייה. היא צוחקת, כי היא יודעת בדיוק למה אני מתכוונת. "אנחנו צוחקים שיש בזה משהו פסטורלי. אנחנו פה עשרים משפחות וצפויות להגיע עוד מאה שמונים וארבע. ממש היאחזות נחל. ובתוך זה הבתים יחסית מסודרים. זה מין פער כזה שאני בתוך בית די מסודר, אבל כשפותחים את החלון – כמו שאת רואה.

"כל מי שהגיע לפה וישן פה לילה – רוצה להיות פה. זה מרגיש כמו חזרה הביתה. לפני שחזרנו היה חשש באוויר, כי חזרה הבית מראה גם את מה שאין. אבל כשאני הולכת לעשות קניות אצל הקצב והירקן שאני מכירה, והמוכר פלאפל מזהה אותי, זה מרגיש כמו שייכות.

"אני בת כפר עזה. אחי ואני גרנו ליד ההורים שלי. אמי נהרגה ואבי נשאר בחיים. הבן של אחי נהרג, ואצלי נהרגו ניצן [20] ואופיר [50]. התפנינו כולנו לאחותי שגרה במרכז. בחודשים הראשונים גרנו כולנו אצלה. 

"שאלתי את עצמי אם אנחנו נשארים בכפר עזה, ולא ידעתי מה להחליט. גם היום עוד לא ברור מה המציאות הבטחונית ומה מחכה לנו, אבל להיות כל הזמן במצב אמביוולנטי – זה לא מייצר שקט נפשי. ובסופו של דבר הלב מושך לשם. מרגע שהחלטתי אנחנו רק משתכנעים, וזה מתבטא בבחירות שלנו. אני למשל בחרתי בפסיכולוגית באיזור בבית קמה. או אורי [10.5], שהיה אצל רועי בכדורגל, והיינו נוסעים בשעות לא הגיוניות מהמרכז למשחקים בדרום, כי הוא לא רצה להיות בשום קבוצה אחרת. 

"בממ"ד, כשכבר ידענו שאמא שלי ואופיר נהרגו ועוד לא ידענו מה עם ניצן, התחייבתי לילדים שלי שאנחנו נחיה חיים מלאים – ואני עובדת בזה כל יום. בראש השנה שעברה הסתכלנו ביחד עם אופיר על לוח השנה, וסימנו באוקטובר טיול שלכת בצפון ארצות הברית. הטיול הזה קרה."

היה רגע שחשבת שהוא לא יקרה?

"לא. הילדים הגדולים הובילו לזה כל הזמן. לא היינו פה בשבעה באוקטובר, והטיול היה יותר טוב ממה שקיווינו שהוא יהיה. מלא בחיים, שמחה ויצירת חוויות טובות, למרות שהיה קשה לפעמים. הכי פחדתי מערב ראש השנה, כי אנחנו מאוד משפחתיים ונוהגים לארח בחגים. החלטנו לשחרר, ובערב ראש השנה אנחנו מוצאים את עצמינו בנקודה הכי קרובה לגבול קנדה. אביב, הבן הגדול שלי, פותח את המפה ואומר, 'את ידעת שאנחנו חצי שניה ממונטריאול?' יש לנו שם משפחה. אז עשינו ארוחת חג בפארק קראוונים, ואם דאגתי שזה ירגיש לנו חסר, אז ההפתעה הכניסה כל כך הרבה שמחה והתרגשות. לא היה שם את הלבד שכולנו פחדנו ממנו."

נשמע כמו עיקרון המציאות.

"בדיוק. זה לא תמיד מצליח, אבל אנחנו מאוד משתדלים להסתכל על חצי הכוס המלאה. שאלת קודם למה אני מרגישה ברת מזל? אם מסתכלים עלינו מהצד, אנחנו נראים האנשים הכי פחות ברי מזל, אבל זה לא מנהל אותנו וזה לא מרגיש ככה. ולקח לי הרבה זמן להבין שאני ברת מזל. אופיר הדביק אותי באופטימיות שלו, ומאז שאני איתו יש תחושה שהמזל תמיד מאיר לנו פנים. זה טבוע בנו כל כך עמוק."

הוא שינה אותך. 

"מאוד. בסוף אני בת 51, היינו ביחד 30 שנה, יותר מחצי חיים. הייתי קיבוצניקית פסימית כשהכרתי אותו. כקיבוצניקית, מלמדים אותך שני דברים משמעותיים: קודם כל להיות סקפטית ולא להתלהב יותר מדי, כדי לא להתאכזב. ודבר שני – לא לצאת מהשורה, להיות בבינוניות. ללכת להיות ראש מועצה זה לצאת מהשורה. להפוך להיות נער בסיכון, כמו ניצן שלי, זה לצאת מהשורה. זה לא היה לי קל. אבל הוא הכניס הרבה שמחה, אנרגיה טובה וחוסר שיפוטיות. הוא לימד אותי לאהוב, לחבק, לשמוח מכל הלב."