רועי חלבי

גבר עומד במגרש כדורגל רחב ידיים. מקפיץ כדור ומחייך מול השמש. הוא ממלא את הפריים, אבל לא את המגרש. 

"בצילומים זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי על המגרש. זה זרק אותי לשנה שעברה, שהיה אסור להתקרב לפה. באתי לאסוף ציוד מהמחסנים, שיהיה לנו כשאנחנו מתאמנים. צילמתי לאילן [אוחנה, "הנהג"] את המגרש הריק, והוא שלח לי חזרה כמה שהוא מתגעגע, וכמה שהמגרש ירוק. אתה בא למגרש והכל נטוש, אתה שואל איפה כל הילדים שהיו פה. איפה כל השמחה שהייתה פה, כדורגל, הורים, גולים, עשייה, חיים. זו תחושת ריקנות. מאז תמיד כשאני רואה מגרש ריק לפני אימון, אני מחדש מקבל שוק." 

יש תחושה של היעדר?

"לגמרי."

ואיך היה להצטלם?

"היה מוזר. מצד שני כשחלמתי על להיות שחקן, תמיד היו שם מצלמות. אז גם היה נחמד." רועי חלבי חי ונושם כדורגל מגיל צעיר. "הג'וק של הכדורגל הוא מאז שהייתי קטן. בכיתה ב' כבר הייתי בקבוצה מקצועית, הייתי בטוח שאני אצא שחקן. בצבא הבנתי שאני צריך לשנות פאזה. החלטתי שאם אני לא שחקן, אהיה מאמן.

"את הילדים של שער הנגב אני מאמן כבר עשר שנים. אני אומר להם דוגרי, שהסיכוי להצליח כשחקנים הוא נורא קטן, ולכן הדגש מבחינתנו הוא לא על כישרון, אלא על התנהגות ומשמעת. שקודם כל יהיו בני אדם. ופה נכנס המחנך. את יודעת, זו כאילו קלישאה שאומרים שהוראה היא שליחות, אבל אני מרגיש שהכדורגל נותן לי ולילדים כלים להתמודדות עם החיים האלה, וזו זכות בשבילי להעביר להם את זה.

"זאת הייתה שנה ממש קשה. בהתחלה אסור היה להתאמן בשער הנגב בכלל. היינו צריכים להתאמן בדורות או ברוחמה, בתנאים לא אופטימליים לקבוצת ליגה. זה פגע בנו מקצועית, אבל הילדים הבינו שזו שנה שצריך לעבור אותה ביחד, גם אם אנחנו לא הכי טובים שלנו. זה גיבש אותם, זה לימד אותם להעריך והעצים בהם את התשוקה לכדורגל. ועכשיו קבוצה אחת שלנו פתחה את העונה עם ניצחון. הביטחון חוזר.

"מתאמן אצלנו גם ילד שחזר מעזה. ברגע שהוא חזר הוא ישר יצר איתי קשר כדי לקבל אישור לחזור לקבוצה. כמובן שהדלת הייתה פתוחה, וקיבלנו אותו בזרועות פתוחות חמות, עם הרבה אהבה והכלה." נכון ליום פתיחת הפסטיבל, זהו היום ה־401 לשביים של 101 חטופות וחטופים.

לפעמים את הכואב מכל קשה לנסח בעל־פה. אחרי שירדנו מהזום אני מקבלת ממנו הודעת וואטסאפ. הוא מבקש ממני להוסיף אותה, "אם בא לך".

"בשבעה באוקטובר הרגשתי שקרס עליי כל העולם שלי. חוג שבניתי בשתי ידיים בכפר עזה בבת אחת נמחק, תלמידים שלי מהעבר ומההווה, והורים שהכרתי במהלך השנים נרצחו או נחטפו. הייתי בסביבות החמישים הלוויות. אילן תפס אותי לשיחה אחרי חודש קשוח ואמר לי, 'רועי, אנחנו נצא מזה רק באמצעות כדורגל'. בחופשת חנוכה הרמתי טורניר פנימי בשפיים. מעל מאה עשרים ילדים של שער הנגב הגיעו מכל קצוות הארץ. שם אני ואילן הבנו כמה כוח יש לכדורגל, ואיך הוא מציל את הילדים, את ההורים, ואותנו."