אילן אוחנה

אילן "הנהג" אוחנה נוהג באוטובוס הצהוב של שער הנגב, אוטובוס ההסעות לבית הספר.

עבור הרבה אנשים, ובמיוחד הרבה ילדים, אתה אילן הנהג. 

"אני הנהג של כפר עזה ונחל עוז בארבע עשרה שנים האחרונות. מאוד מחובר לילדים, כי הרבה שנים אני איתם. אני גם מנהל את הכדורגל, אז מכיר את השחקנים. הם מזמינים אותי לכל הטיולים ואני יוצא איתם, ישן ואוכל איתם, מחובר להורים ולמשפחות, מכיר את כולם בשמות."

יש תמונה שלך בתוך הקבינה, עם הוילונות והחפצים האישיים, שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה בית.

"זה הבית השני שלי." דרך הוואטסאפ הוא מראה לי את האוטובוס מבפנים ומבחוץ. "את הדובי הביאו לי הילדים מכפר עזה ליומולדת. כל שנה כשיש לי יומולדת הם מחכים לי בתחנה עם פלקטים." על החלון מודבקות מדבקות של שלושה חטופים. "אלה גלי, זיו ואמילי מכפר עזה, שעדיין חטופים. הם יושבים איתי בקבינה, ביחד עם הנרצחים, כולל אופיר [ליבשטיין]." נכון ליום פתיחת הפסטיבל, זהו היום ה־401 לשביים של 101 חטופות וחטופים.

"אני גר בשדרות. היו מחבלים מאחורי הבית שלי, אבל זה לא עניין אותי. רק הילדים היו לי בראש. הייתי איתם בהתכתבות, אני מקבל הודעה אחרי הודעה, חלק עונים וחלק לא. כששמעתי על אופיר ועל הבן שלו שנרצחו, הייתי ממש בהלם. יש גם ילדה מנחל עוז שהייתה נוסעת איתי יום־יום ותמיד יושבת בכיסא הראשון לידי. את הבשורה על החטיפה שלה קיבלתי מאוד קשה.

"למעשה מאז המלחמה האוטובוס ממש הפך לבית שלי. אני לא חזרתי לשדרות מהשמיני באוקטובר עד חודש מרץ. בראשון בשש בבוקר הקפיצו אותי מהעבודה לפנות את כפר עזה. הוציאו אותם לתחנת דלק ליד נתיבות. עשיתי שלושה סבבי פינוי מנתיבות לשפיים. באותו לילה נשארתי לישון בהרצליה, ובשבועיים הבאים הסעתי לכל הלוויות של נרצחי כפר עזה ונחל עוז. כמובן שלכל לוויה שאני מגיע אני גם משתתף, כי כל האנשים האלה הם חברים שלי. חלקם ילדים שהסעתי מגיל א' עד י"ב. זה אנשים שראיתי גדלים.

"אחרי הלוויות הם עלו למשמר העמק, וביקשו שאבוא להיות איתם שם. הייתי לוקח אותם למסגרות עם אוטובוס של שער הנגב. קיבלו אותנו בחום ואהבה. הייתי נכנס איתם לבית הספר ולכיתה, יושב איתם שם."

אתה דמות בטוחה עבורם.

"כל אחד ואחד מהילדים ישב איתי לבד לשיחה מרצונו החופשי וסיפר לי מה הוא עבר. הם הרגישו צורך כי אני רוב הזמן איתם. וזה לא ילד אחד שהיה קרוב אלי. זו כמות של ילדים שנפגעו, כמות של סבל. אז אני מתמודד עם הרבה."

נהג אוטובוס נע במסלולים קבועים. התחנות הן אותן תחנות, רק הפרצופים מתבגרים, או נעלמים.

"השנה זה כמו סגירת מעגל. היה קשה בהתחלה. בנסיעה הראשונה בכיתי הרבה, כי נזכרתי איפה הילד ההוא שנרצח היה עולה, או הילדה ההיא, איפה הרבש"צ היה מחכה לי, נזכר בחיוך שלהם. מהראשון לספטמבר עד היום, כל יום כשאני נכנס לקיבוץ עולים לי לופים של רגשות. יום אחד אני נוסע בכיף, שם מוזיקה, וביום הבא אני נוסע ורק בוכה. זה עולה, אני בוכה, זה נעצר, ואני ממשיך בעבודה.

"אני אוהב אותם ברמות מטורפות ודואג להם כמו אני לא יודע מה. הקשר שלי איתם השתנה. כשאני מוריד אותם אני יורד איתם, מלווה אותם, מקשיב למה שחסר להם. אני מסתכל עליהם שונה עכשיו. הם יקרים וחשובים, צריך לשמור עליהם אחרי מה שהם עברו. הם אומרים לי שאני מחזק אותם והם מחזקים אותי."