אבי רוזנפלד

הסיפור של אבי – סליחה, הסיפור שאבי נוכח בו, לא הולך בקו ישר עם התחלה, אמצע וסוף. הסיפור שאבי נמצא בו הוא מעגלי. אבי חי הווה מתמשך שהתחיל, לדבריו, עוד ב־2005, הגיע לשיא בשבעה באוקטובר, ונעצר. שוב ושוב הוא חוזר ואומר כמו מנטרה: אני לא הסיפור פה. 

"אני ממש לא הסיפור פה. אני פשוט ראיתי מצוקה של אנשים ונכנסתי לתמונה כי הם ביקשו. עסקתי באסטרטגיה ודיגיטל ואני מנהל קבוצה סגורה של אנשי שער הנגב והסביבה, שפתחתי לפני שבע שנים עם שי ששון. אחרי שאלון שמריז ז''ל נהרג, המשפחות פנו למועצה לעזרה והמועצה פנתה אלינו. הגענו לשבעה של אלון בשפיים ושם נפגשנו עם משפחות החטופים. זאת הייתה הפגישה הכי קשה שהייתה לי בחיים. לאנשים בכללי קשה להפגש עם משפחות חטופים. המצוקה שלהם כל כך חזקה ואינטנסיבית שאתה לא יודע מה להגיד. רק אז הבנתי את הפער העצום בין מה שחווה אדם שנפגע מהמלחמה בכל צורה שהיא, לבין מה שהם חווים. שמתי את האבל הפרטי שלי בצד. זו מצוקה שלא יכולתי להשאר אדיש אליה. אמרתי לעצמי שאעשה כל מה שביכולתי כדי לעזור להם. 

"מאז אני או֗ל אִין. עצרתי את שאר הדברים, שאולי נעצרו גם מעצמם. הרי מציאות החיים שלנו נשברה לחלוטין, ובתוך כל הדבר הזה, כולנו יכולים לנסות להתחיל לבנות דברים חדשים ולרקום חלומות מחדש, אבל יש אנשים שלא. הם תקועים. יש להם חטופים ובעיניי זה תקע את כולנו ברמה האישית, הקהילתית, החברתית המדינית והלאומית. 

"יש המון פוליטיזציה ונטייה לצאת מהסיפור למקומות לא קשורים. אני לא מנהל את השיח הזה. אנחנו מנסים לאחד בין מגזרים שונים בחברה הישראלית ותפישות עולם שונות, כדי שכולם ירגישו בנוח לבוא ולתמוך. בראש ובראשונה יש את המטרה העיקרית שהמשפחות הגדירו, שהחטופים לא ירדו מסדר היום."

והם יורדים.

"אם הם יורדים אז סימן שאני לא עושה את העבודה שלי טוב. אבל כן, קשה להלחם בטחנות רוח.

לא רק המצוקה האנושית היא המניע מאחורי הפעילות הבלתי נדלית שאבי עוזר למשפחות החטופים להוביל. מבחינתו, מדובר בעתיד ילדיו. "אני הייתי סטודנט בספיר באלפיים וארבע. באלפיים וחמש הפגנתי נגד ההתנתקות, ואחרי זה גידלתי פה ילדים תחת איום טילים. ראיתי את ההזנחה הפושעת בזמן אמת, מה שמכנים מדיניות ה'הכלה' וה'מיגון'. המדינה הסכימה להפקיר איזור מסוים, ובאיזשהו שלב התרגלנו לזה. זה התגלגל להפקרה של השבעה באוקטובר, הגיע לשיא עם להפקרת החטופים, שהיא הפקרה ברוטלית, למעשה הקרבה של בני אדם, וממשיך גם עכשיו בהפקרה של חיילים למוות ללא שום אופק אסטרטגי. ואנחנו רואים שההפקרה שהתחילה מהנגב המערבי הולכת וגדלה לעוד ועוד ציבורים בישראל. אז אני בוחר לפעול נגד ההפקרה הכי קיצונית שקורית פה עכשיו. אלה החטופים. אנחנו צריכים שהם יבואו הביתה, כדי שנוכל להגיד שכאן לא מפקירים בני אדם. ואחרי שהם יחזרו נוכל להתקדם הלאה לטפל בנושאים הנוספים."

זה כמו טריאז'. למצוא את הפצע המדמם שדורש טיפול מיידי, ואחר כך לטפל בכל השאר.

"הם הפתרון להכל ומשם צריך להתחיל. המהות של המאבק הזה היא חופש. החטופים משוועים לחופש. אני משווע שהילדים שלי יחיו בעולם שבו הם יהיו חופשיים לעשות ולחיות על פי אמונתם. המלחמה על החטופים היא מלחמה על החופש של כולנו. אולי בגלל שאני קרוב לנושא והוא לא עוזב אותי לשנייה, אני מוצא את עצמי נשבר ובוכה חמש, שש פעמים ביום. החיים שלנו פה נרצחו, מתו. אתה רואה הרבה כאב וזה משפיע עליך. לצורך העניין אם לא היו לי ילדים, אז סביר להניח שהייתי מתגלגל שיכור ברחוב ולא היינו מדברים עכשיו. אבל בתוך כל זה צריך להרים את עצמך ולהילחם את המלחמה הזאת עבורם. אני באמת חושב שזה הפתרון להכל. רק אחרי שהם יחזרו אנחנו נוכל להסתכל על עצמנו ולהגיד אוקיי, אנחנו חברה טובה שלא משאירה אנשים למות, יש בעינינו ערך לחיים. בשנה האחרונה אני לא אבא טוב לילדים שלי, ולא בן טוב להורים שלי. בטח לא כמו שהייתי בעבר. אבל אני עושה את זה בשבילם. כל אחד מאיתנו צריך לעשות עוד קצת למען חזרתם של החטופים."

נכון ליום פתיחת הפסטיבל, זהו היום ה־401 לשביים של 101 חטופות וחטופים.