לישי מירן לביא

פריווילגיה (בעברית: זכות יתר) היא ברוב המקרים שאלה של נסיבות לידתו של אדם. אולם, לאורך החיים, אפשר שאדם מרוויח פריווילגיות ומאבד אותן, בעמל רב או בצירוף נסיבות מקרי לחלוטין. פלונית יכולה יום אחד להכנס בנינוחות לתוך אולם קולנוע, ובבוקר למחרת להלקח בשבי לזמן לא ידוע.

בעוד שזהות היא צורך, הרי שהעיסוק בזהות הוא פריווילגיה. הפריווילגיה הזאת נשללה מאנשים שהיקר מכל נלקח מהם, כדוגמת לישי מירן-לביא. 

"האופן שבו הגדרתי את עצמי בשישה באוקטובר הוא לא רלוונטי. זה נכון שהרבה מאוד כוחות, תכונות ומערכות יחסים שכבר היו שם נמצאים גם היום, ועוזרים לעבור את התקופה הזאת. אבל הלישי הקודמת לא רלוונטית, אין לי מושג מי זאת לישי של היום, ואין לי פנאי להתעסק בה. יש לי שני תפקידים: אני אישה של חטוף; ואמא של שתי ילדות קטנות שאבא שלהן נחטף לנגד עיניהן. לפי שני התפקידים האלה אני מנווטת את החיים שלי. אני אעשה הכל כדי שעמרי ישוב לפה, כדי שאוכל להיות אמא לשתי ילדות קטנות שאבא שלהן כבר בבית. 

"מבחינתי אני בכלל לא העניין. יש כאן ארבעה אנשים בתוך הסיפור הזה: בראש ובראשונה עמרי, שמוחזק ומעונה מתחת לאדמה; רוני [3] ועלמא [1.5] שצריכות להתמודד עם זה שאבא שלהן חטוף; ודני, אבא של עמרי, שהוא כבר בן 79, ומחכה לבן שלו. 

"בינתיים אני לא אחות ולא חברה ולא בת ולא קולגה. אני מחכה ליום הזה, שתהיה לי את הפרווילגיה לעוד מערכות יחסים. מקווה שהוא יגיע." 

אילו פריווילגיות נשארו לך?

"אני חושבת שזה נורא תלוי איך מסתכלים. הכל פריווילגי לעומת מה שהם עוברים שם. זה הדברים הקטנים. הייתה פעם שרוני אמרה לי, 'אמא, לאבא בעזה יש סדין? כרית? שמיכה ומזרון? הוא הולך למקלחת?' עניתי לה שאני לא יודעת ושאני מקווה שכן. והיא אמרה, 'לא, הוא בעזה, הוא ישן על עזה.' אפילו היא מבינה את זה.

"כאמא התפקיד שלי הוא לדאוג שהן יהיו בריאות, שמחות ומאושרות, ושלא יחסרו כלום. כל זה לצד הכאב והנוכחות-נפקדות של עמרי. זו שאלה של מינונים. לרוני הייתה יומולדת שלוש מאוד שמחה, אבל היא ביקשה בלונים צהובים, והמשאלה שהיא הביעה הייתה להחזיר את אבא. אבא נוכח בכל דבר. 

"זה לא אותו תפקיד אימהי, זו לא אותה אימהות כמו לפני כן. מי שבוחרת להיות אמא לא מתארת לעצמה שהיא תהיה אמא לילדות שהיו בנות ערובה, שכוונו אליהן נשקים, שאבא שלהן נחטף להן מול העיניים, שהן חוות את הדבר הזה יום־יום. יש רגשות אשמה כל הזמן, והם לא דומים לרגשות האשמה שהכרתי לפני כן. כשאני איתן אני חושבת על זה שאני מפספסת פגישה, לא מתראיינת ולא עושה מספיק, וכשאני לא נמצאת איתן... אז אני לא איתן. אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי שזה שהן גדלות, מתפתחות ומאושרות זה הישג, כי עמרי צריך לחזור לבית מתפקד, שמח וחזק."

בתוך השיחה על בנותיה, לישי לא שוכחת לרגע את התפקיד השני שלה.

"המאבק על החטופים הוא לא רק של משפחות החטופים על החזרת החטופים, אלא על הדמות שלנו כחברה, על המוסר והערכים שלנו. אני ואתם וכולם, אף אחד לא עושה מספיק, כי הם עוד לא פה. חוץ מאותם אנשים בחזית שמסכנים את עצמם כדי שאנחנו נהיה בטוחים, אין לנו מקום לנוח. בזמן שאתם מסתכלים בתערוכה הזאת ומסתכלים לי בעיניים, בזמן שאתם רואים סרט, יש מאה ואחד שלא יכולים לעשות את זה, כבר ארבעה עשר חודשים. כל השאר לא מעניין ולא רלוונטי. ההתעסקות במשפחות מעניינת את הציבור, כי הוא צריך להתחבר למשהו. מה שמעניין אותי כשאני מתראיינת, זה שמישהו יקרא ויגיד, בואנה, מה אני עושה פה, אני צריך לעמוד בחוץ עם שלט ולקוות שאולי מישהו יצטרף אלי." 

נכון ליום פתיחת הפסטיבל, זהו היום ה־401 לשביים של 101 חטופות וחטופים.