גיתית בוטרה

"לנשום בלי אוויר. איזה שם חזק."

אהבת?

"בטח זה בדיוק מבטא..." עם יד על הגרון היא מסמנת תחושה של מחנק. "הסיפור שלי התחיל לפני שלוש שנים, במבצע שומר חומות. כבר גרנו שש שנים בשדרות, אני, בעלי והילדה. היה צבע אדום. רצנו לממ"ד ואחרי עשר שניות קיבלנו פגיעה ישירה לתוך הבית. התחלתי לצרוח, כי חשבתי שאנחנו לא נושמים. החדר היה מרוסק. הרסיסים פגעו מעל ומתחת לחלון, כל החדר ליד נהרס לגמרי. בבית לידי נהרג הילד עידו אביגל ז"ל מהרסיסים של הפגיעה הזאת. אמא שלו, שני, נפצעה אנוש. אני והיא הכרנו על האמבולנס ומאז אנחנו בקשר מאוד טוב. זכיתי בה, וזכיתי אבל גם זכיתי בפִּי־טִי־אֶס־דִי. אמרתי אוקיי, אם אנחנו נשארים בשדרות, יש שני חוקים: אל"ף, כשיש צבע אדום אנחנו לא לבד, ובי"ת, אני צריכה לעבוד בזה."

תסבירי.

"לגבי אל"ף – Don’t be alone. כשאני אומרת את זה באנגלית זה מרחיק אותי מהסיטואציה, וזה יותר קל. לא להיות לבד כי כל השדים של אותה הפגיעה הישירה עולים. ברגע שיש צבע אדום זה כבר טריגר. צריך סביבה עוטפת שתכיל אותך. וזה שלושתינו, שנינו מול הילדה וכולנו פגועים, אז כשיש אזעקות אנחנו הולכים לשכנים, בעקבות המלצה של הפסיכולוגית. לגבי בי"ת – מהנסיון שלי בחיים, מעבודה בעמותת גוונים עם אנשים עם מגבלה, אני צריכה לדבר על זה ולנרמל. ברגע שמדברים על הטראומה זה מקבל צבע אחר. אני גם חושבת שאני עושה את זה עבור סבתא שלי ז"ל, שגדלנו על סיפורי השואה שלה. תמיד באתי עם שליחות לתפקידים ציבוריים, אם כשהייתי בכנסת או בלשכת רה"מ. אז כשקרתה הפגיעה הישירה זה עשה לי סוויץ'. בואי נעבוד בלספר את זה. 

"בבוקר השבעה הייתי אמורה לצאת לחמ"ל. לא הדלקנו טלוויזיה כי אנחנו שומרי שבת, אבל החלטנו ללכת לחברים שגרים דקה מאיתנו. שמענו מלא יריות ואמרנו וואו, איזה יופי, צה"ל פה קרוב. כשהגענו אל החברים הם החזירו אותנו למציאות. היינו אצלם שמונה שעות, עד שבשמונה בערב החלטנו ללכת הביתה. רגע לפני שנסגרנו בממ"ד, ראיתי שמישהו מנסה לפתוח את הדלת של הבית. מצאתי את עצמי זוחלת למטבח לקחת סכין. יושבת על הרצפה עם יד אחת על הפה של הילדה והסכין ביד השנייה, ונזכרת בסיפורי שואה של סבתא שלי. 

"אני מתקשרת לחבר קצין מהצבא ואומרת לו, 'אתה חייב לבוא לקחת אותי'. הוא הגיע, הוציא את בעלי והילדה, ואני נשארתי להילחם בחמ"ל. התחלנו להביא משלחות מכל העולם. הבאנו ארבעת אלפים עיתונאים וארבע מאות משלחות. היו לי מאז השבעה ימים של תשע משלחות ביום. היו לנו משלחות של הצלב האדום והאו"ם שראו אצלנו את סרטון הזוועות, ומנהיגים מכל העולם שבאו לראות את אתרי הטבח. בסיורים שעשינו לעוטף דיברתי עם דובר זק"א, הוא סיפר לי את הדברים הכי קשים שיש. 

"אם אני לא ארגיש את ההתרגשות ואת השליחות, אני לא אהיה פה. אני מנסה להיות הפה של הנרצחות והנאנסות שלעולם לא ידברו, ולנגיעה בטרואמה יש מחירים. בלילות כשהעבודה נפסקת, כשאני לא בעשייה. ברגע שנהיה שקט. התקף החרדה הכי קשה שהיה לי היה במשלחת לאוהיו. דווקא במקום הכי יפה ושקט בעולם זה עלה. אלה המחירים, אבל אני חייבת לעבוד בזה. אחת לתקופה אני חושבת, אוקיי די, אולי נעצור רגע, ננשום, אולי תחליפי נושא... בימים כאלה אני סוגרת לעצמי כמה ימים בחו"ל. 

"הקהלים שלנו הם ברובם זרים בעלי השפעה. חברי פרלמנט, שרים, ראשי ממשלות, עיתונאים ומשפיענים. אנחנו מתמודדים עם המון אנטישמיות והכחשה, אבל זה שאנחנו מספרים את הסיפור האותנטי של אנשים שחיים ליד הגבול, זה מצליח לרכך אנשים. הם מבינים שאנחנו לא כאלה מפלצות. והכי חשוב זה לסיים תמיד במסר של תקומה, שאנחנו נשרוד את זה כי אנחנו הכי טובים שיש. כל פגישת הסברה שלי מסתיימת במילים 'עם ישראל חי'."